קוואי לאונרד לא הסתפק בהפגנת הכוח שבה גרם לקבוצה שהוא עוד לא חתום בה (לוס אנג'לס קליפרס) לוותר על שלל נכסים
עתידיים כדי להביא בטרייד שחקן אחר (פול ג'ורג'), שבכלל נמצא תחת חוזה לשנתיים בקבוצה צד ג' (אוקלהומה סיטי).
הוא הגדיל ועשה עוד שריר, כשבמקום לחתום בקליפרס על חוזה מקסימום לארבע שנים, כפי שדווח שיעשה, הסתפק הפורוורד בחוזה שמאפשר לו להפוך שוב לשחקן חופשי בעוד שנתיים בדיוק. כמו ג'ורג'.
וכך, אחרי שוויתרו על כמעט כל נכס עתידי שהיה ברשותם, הקליפרס כבר מעכשיו נמצאים תחת לחץ "לשמור את קוואי וג'ורג' מרוצים". זמן לבנות? מרווח לטעויות או לפציעות? אין. כלום. אפס. לא ילך? שניהם יעזבו. ומה יישאר מהקליפרס? שבר כלי ריק מתוכן.
המהלך הזה מעט הגדיש את הסאה ולקח לשיא חדש - נוסף - את השינוי המתמשך במאזן הכוחות בין הקבוצות לבין שחקני האן.בי.אי. מעבר כוח שקיבל דחיפה היסטורית לפני תשע שנים עם "ההחלטה" של לברון ג'יימס לחבור לדוויין ווייד ולצרף אליהם את כריס בוש במיאמי. והיום כבר אין שאלה שעידן "העצמת השחקן" - שהוא בעצם עידן "העצמת הכוכב" - הוא תהליך חד־כיווני.
האם זה תהליך טוב או רע? כצפוי, עוקבים ותיקים של הליגה, שגדלו כאוהדים של קבוצה זו או אחרת, חושבים לרוב שזה בעייתי. צעירים, שבהם נפוץ יותר למצוא "אוהדי לברון" מאשר "אוהדי קליבלנד/מיאמי", לא מבינים על מה המהומה.
לברון ג'יימס. בעל הבית האמיתי // צילום: אי-פי
הרבה פעמים, כדי לנסות להבין אם תהליך מסוים הוא חיובי או שלילי, עוזר להקצין אותו. למשל למצב שבו בכל חודש כל השחקנים מחליטים איפה הם ישחקו בחודש הבא. זה כבר מרגיש נורא, נכון? אז השאלה עכשיו היא שאלה של איזון. ואם שחקן מסוים מצליח להשפיע כך על סגל של קבוצות ב' ו־ג', אולי כבר עברנו את האיזון?
אולי סנאריו שבו עשרת השחקנים הכי טובים בכלל לא חתומים מול הקבוצות, אלא מול הליגה, בחוזים אישיים, ובכל שנתיים עושים ביניהם "כוחות" מי משחק איפה, הוא מעט יותר מדליק? שווה מחשבה. כי הטרנד הזה לא ייגמר, והוא עוד יוביל למקומות שאי אפשר לחזות.
אבל כאן לא צריך משחק כל כך תיאורטי ודמיון כל כך קיצוני כדי להבין שהטרנד הזה הוא בעיקר שלילי. וכן, אני מבין שבתור אוהד ותיק יחסית של הליגה אני - כצפוי - נשמע כמו שמרן ממורמר. אבל יש לי הסבר בשני חלקים.
להלן הראשון: כשהליגה יותר מדי תלויה ב"דור של כוכבים", היא שמה את עצמה בידיים של אלמנט עם שונות גבוהה. דור פחות טוב, כמו שכבר קרה פעם או פעמיים בעבר, וכל הפופולריות של הליגה עלולה לצנוח. קשה לראות את זה עכשיו, כשהדור משופע כישרונות־על.
קוואי לאונרד. הכוח בידיים שלו // צילום: אי-פי
אבל אם זה קרה בעבר, זה יכול לקרות שוב. האם נכון עבור ליגה, עבור ענף, לקשור את הצלחתם באלמנט שכזה? כשהאוהדים מחויבים לסמל של קבוצה, הם יבואו גם כשלא הולך. אבל אם הם אוהדים של שחקן, והשחקן פרש, ולא בא כוכב סקסי מספיק אחריו, לאן ילך האוהד כשהאגם קפוא?
להלן השני: כדורסל הוא ענף קבוצתי, אבל תופעת ה־Star Empowerment גורמת לכך שלמספר קטן של כוכבי־על יש יותר כוח מלקבוצות בהחלטה על יחסי הכוח ביניהן. זה לא טבעי לענף. וככזה, קשה לדמיין כיצד תהליך שזר למהות הספורט עצמו, הוא בעצם טוב לאותו הספורט שהוא זר לו.
איך פותרים את זה? איך עוצרים את זה אם רוצים לעצור? זה דיון אחר שצריך לכלול הרבה שינויים, שעיקרם צריך לאפשר לקבוצות לחרוג בהרבה מתקרת השכר כדי לשמור אצלן את הכוכבים שלהן. אבל קודם צריך שמישהו יודה בכלל שיש בעיה. אלא שזה מרגיש כאילו זה לא פוליטיקלי קורקט לצאת נגד התופעה כיום. אם זה אכן המצב, לפחות אפשר להתנחם בידיעה שזו לא הפעם הראשונה ולא האחרונה שפוליטיקלי קורקט מפריע להגיד בקול את הדבר הנכון.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו