מאני טיים

אריק ירק את התה שהכנתי לו ומנה את השימושים הלגיטימיים, לדעתו, לקינמון. מפרום, קציצות, ממולאים. מה פתאום תה. המרחק בין אנשים מתרחב כשמודדים אותו במקלות קינמון. סיפרתי לו על ארוחות הצהריים של ימי שישי באולפנה: פסטה בקינמון, סוכר וגבינה לבנה. היו בנות שהכירו את ההרכב המוזר מהבית, היו שנאלצו להתרגל. אריק עיווה את פניו בחלחלה. בשישי אוכלים קוסקוס. 

נזכרתי בפסטה המתוקה, כי באותו שבוע הגעתי פיזית אל שבילי האולפנה שבה למדתי (שבילים, ולא מסדרונות; זה היה כפר עטור דשא שבין שביליו מפוזרות אשקוביות שבהן למדנו תפירה וקולנוע, קרוואנים ששימשו פנימייה, חדר אוכל וסביבו אורנים). ביקור מקרי. הייתי ביישוב עפרה בשעת לילה והחלטתי לקפוץ למקום שגילף אותי בידיים טובות. עייפות השעה המאוחרת והשנים הארוכות שחלפו גרמו למוח שלי להשתולל בהבזקי זיכרון מוחשיים. ראיתי את האוטובוסים הצהובים, ממוגני הירי. את התור בכניסה לחדר האוכל, כשהשמיניסטיות מעבירות אחורה את המידע: "יש היום צבּים לצהריים". אותנו, נערות בחצאיות, מתנועעות בשירה בדמדומי סעודה שלישית. 

בעיניים קרועות בחשיכה גמעתי את התמונות שנשלחו אלי. חיפשתי, כמוכת ירח, את הטלפונים הציבוריים, הכחולים של האסימונים, הכתומים של הטלכרט. חיפשתי את הערבה הבוכייה הצעירה, שלא היה אפשר להישען על גזעה הדק אבל כן לשכב על הדשא תחתיה. על אדן החלון שלידה ישבו תמיד שתי בנות, ראש האחת על ירך האחרת, וציפורני רגליהן צבועות בטיפקס (לא היה לנו לק). הערבה הבוכייה הפכה גדולה כאיקליפטוס. ובלילה שבו טיילתי שם לא היו בנות על אדן החלון. 

*  *  *

הזיכרונות קפצו עלי, יודו לעברי. כאן למדנו למבחן בבקיאות, עם רמזים מטומטמים איך לזכור מה קרה באיזה פרק. כאן המצאנו את יוגב דר, המשורר הדמיוני שפרסמנו שירים פרי עטו על הלוחות. כאן חגגנו יום הולדת לילידות ניסן, עם שלט גדול "בניסן עתידים להיגאל". כאן ישבנו בשורה, כל הבנות עם השפם, ודינה עשתה לנו חוט. 

ראיתי אותנו, במקום שפרש לפנינו סולמות אל השמיים, תמימות ושמחות, בטוחות שהכל תלוי בבגרויות, או בנער שהיה החבר הראשון. מרגישות את הנמען של התפילות. מוכנות להיאבק כדי להגיע. ולא ידענו כמה לבד מחכה לנו. 

מה הייתי אומרת לנערת האולפנה קצוצת הראש שהייתי? התיישבתי על המדרגות בכניסה לאודיטוריום וניסיתי לחבר את מחטי האורן לשרשרת. הייתי מספרת לאמילי בת ה־16 שהנדל"ן בישראל רק יעלה. מידע שימושי. הייתי מגלה לה שבגיל 40, לא רק היא, רוב הבנות שלמדו איתה יסתכלו על החיים שלהן ויחשבו שזה לא מספיק. שהן לא הגיעו. או לא הביאו מספיק ילדים. או לא נגעו בפסגה שמחכה להן (אמילי בת ה־80 הוסיפה שם בשיחה: ובגיל אחר כולכן תרגישו שעשיתן מספיק). 

והייתי אומרת לה שכמה שהיא מרגישה לבד בגיל ההתבגרות הנורא, הלבד הגדול עוד משתרע. יהיו לה עשורים של לבד, הרים ועמקים, גב שרוט ממסעות, לבד. 

כרגע הלבד שלי הוא כסף. יש לי קשיים. אני מפרנסת יחידה. ואני לא יודעת אם אפשר שבאותו אדם יתקיימו שתי הקללות, בזיעת אפך תאכל לחם ובעצב תלדי בנים. אני מנסה לממש בעצמי כל מיני סתירות, להפוך חביתה בציפורניים אדומות ארוכות שדפדפו בסידור ובספר שירה, אבל הכפילות של אדם וחוה, להביא לחם הביתה לבד וגם להיות רכה ואימהית, זה מפרק את הנשמה. 

אני עפה על אנשים, בעצבנות, בזלזול, כי אין לי כוח לעצמי, כי אני מותשת. זה לא אתם, זו אני (מעמיד באור מלא חמלה את מי שפוגע בי, שגם הוא הרוס מהחיים). 

*  *  *

באופן בלתי פולני בעליל, יש לי אמון בעולם. אני משוכנעת שלא ישתבש לי. הדרדס רוצה להכין "בית" מקופסת קרטון ומשתמש בסכין חדה? אני לא לוקחת לו את הסכין. כשהוא נפצע, אני בהיסטריה, בוכה ונלחצת, היפוך לשאננות שהיתה כאן קודם. כי כשאדם נותן אמון בסכין, והסכין פוצעת לו את הילד, זה שוֹק. יש לי אמון באחרים שלא ירעו לי, שלא ייקחו לי. כשמתהלכים בעולם עם כזה אמון, השבר גדול מאוד כשעניינים מסתבכים. אני נפגעת עד עמקי נשמתי כשמישהו פוצע אותי כמו סכין. 

מדי פעם, בהתגנבות יחידים, פצעו אותי ולקחו ממני. לא רק, אבל גם כסף איבדתי מתוך אמון תמים בעולם. ועכשיו כסף הוא כותרת משנה בחרדות שלי. 

לפני שבועיים, במסיבת הסיום של כיתה ו', אחד השחקנים בהצגה נשא עיניו אל השמיים ואמר בתחנון: "תעשה לי נס", ואז הוסיף בשקט: "ואולי כבר עשית". נשמטו לי דמעות מהמשפט הזה. תעשה לי נס, ואולי כבר עשית. אולי אני סתם מנופפת בידיים בבהלה, כמו מישהו שמרגיש שהוא טובע, ובכלל נמצא ברדודים ויכול להוריד רגליים לקרקעית. אולי יש איזה סכום כסף שכבר נשלח אלי, רק עוד לא הגיע. 

*  *  *

פעם השתתפתי בסדנת "תרפיה במשחק" לאימהות. לשחק עם הילד בלגו, בפאזל, בחיילי צעצוע, כמו בכל אחר צהריים, אבל באופן טיפולי. והטיפול הולך ככה: האמא מסתכלת על הילד כשהוא משחק ומתארת בקול רם כל פעולה שהוא עושה. בלי סופרלטיבים או שבחים. תיאור נקי. זהו. 

ניסיתי את זה קצת על הילדים. דלת סגורה, הילד בוחר משחק מהשטיח, האמא משקפת מה היא רואה. מדהים כמה שהם יצאו מוארים מהשעה הזאת. לקח לי שנים להבין למה. היום אני יודעת: כל שאדם צריך זה זוג עיניים שיראו אותו. 

בתוך הדאגות הכלכליות שלי, אני רוצה שמי שמנהל את העולם יראה אותי. ואדע שהוא רואה, ואהיה רגועה. שיגיד בקול "אמילי מניחה כביסה בארון", ראיתי. "אמילי הגישה כתבה בזמן", ספרתי. "אמילי ענתה בנימוס למייל מאיזה נודניק". מספיק לי לדעת שהוא רואה אותי, כדי להירגע. 

אני נושאת לפני עצמי דברי נחמה: המדבר נראה ארוך אבל הוא כהרף עין (40 שנות נדודים במדבר מופיעות במקרא בכמה פסוקים). והבעיות החדשות בתחום הכלכלי הן רק כאבי גדילה. את גדלה, אמילי, אולי יותר ממה שחלמת כשהיית באולפנה.