בשבחי הבינוניות

בחמישי שעבר הייתי עצובה. קרום תוגה מיובש סגר לי על הלב. מדוע התיישב עלי חיידק עצבות? לא ידעתי מייד. פירקתי עניין־עניין בחיי, עד שמצאתי את המקור: מאמר בעיתון "הארץ" שעסק בי. עוד אחד. רפש מוטל לעברי שנים ארוכות, לרגליי נצטברו הררים. עורי הלך והתעבה לכדי קרטון יבואנים. אז במה שונה הכותרת "אמילי עמרוסי - מייהדת האסונות הפרטיים" שנמרחה בעיתון ברביעי שעבר, מכל היתר? כתבו שקרים מרושעים, הטיחו עלבונות, הטקסט הזה ישבור אותי? "הפרוורטיות בכתיבתה של עמרוסי מגייסת אסונות לטובת תביעה קיטשית ומענגת למלחמת נקם", נכתב שם. 

ובכן, לא משום העלבון נעגם ליבי. אלא משום שהמילים הללו, כמו 412 הבאות, החזירו אותי אחורה. לתוך קופסה. ובקופסה הזאת אני לא אישה יוצרת, סוערת, משעשעת, חברותית, עצובה - אלא נציגת מגזר. וזה הכי 2015. 

>> לכל הטורים של אמילי עמרוסי - לחצו כאן <<

תושיבו שני אנשים בחדר ותנו להם לשוחח. הם יגיעו לכדורגל, מוזיקה, אוכל, רכילות. תוסיפו לאותו חדר קהל. תלחשו לאחד שלשני יש עמדות פוליטיות הפוכות משלו. קיבלתם קרקס. האחד נדחק שמאלה, השני ימינה. הם יגידו דברים שהם לא רוצים להגיד, כי הקהל מריע. הם יהיו חייבים לחדד את עמדותיהם במחדד שולחני - כזה שהופך את העיפרון לדק ודוקר. 

אני עיתונאית לא רעה, יודעת לראיין ברגישות, אבל בכל תפקיד שמוצע לי בעיתונות האלקטרונית אני מודבקת בכוח אל כיסא הימנית בלי שאוכל להתנגד. פעם דוברת מועצת יש"ע, תמיד דוברת מועצת יש"ע. או שאני לא יודעת לעשות משהו אחר. אז הפה דובב את המילים שאני אומרת מתוך שינה. אבל הלב לא מתעניין בהן. זו הקופסה ששוב סוגרים עלי.

בפרשת האונס בבנימין התבטאתי יממה לפני שהמדינה התעוררה, עוד לפני שהפרשה עשתה כותרות. קראתי את כתב האישום המבהיל נגד הפלשתיני שנעצר, למדתי בתדהמה שהסייענים המוזכרים בו לא נתפסו. המידע שהיה בפניי, על בסיס חקירת המשטרה, הוא ששלושה גברים פלשתינים אנסו יחד ילדה יהודייה. ואם ילדה יהודייה נאנסה על רקע לאומני (ההיסטוריה מתפקעת ממעשי אינוס ככלי לחימה), אזי כל אחת מהילדות שלנו נאנסה. כל הילדות היהודיות כולן. בדיוק כמו שכשמתרחש פיגוע לאומני - גם אני נרצחת בו. 

אחר כך התברר שהחקירה נוהלה כמו ישיבת ועד בית בחלם, קטוסה שוחרר בצדק, באופן שמעורר גאווה במערכות שלנו, והאנס עודנו מסתובב חופשי. הפוסט שלי, ששאל איך מדינה אמורה להגיב לדבר כזה, לא נמחק. אני מאמינה לילדה שסיפרה שנאנסה בידי דוברי ערבית. מאמינה לבת השבע שחזרה על סיפורה ארבע פעמים במשטרה. קטוסה לא נעצר "בגלל שהוא פלשתיני", אלא בגלל שהוא החשוד שזוהה במסדר זיהוי.

אולי היו מי שקיוו שמעבר הדירה שלי לירושלים והסרת כיסוי הראש יהיו בסיס לשינוי עמדותיי. כן, עברתי שינוי: אני מתעניינת הרבה פחות בסוגיות שבתוך התהום שבין ימין לשמאל. פחות יושבת על התהום. לא הולכת לישון עם מצע מפלגה ולא מתעוררת עם דגל ישראל. ובעוד אני מסרבת להיות בובת אוטומטון, משתעממת מהלהג שמאל־ימין - בחוץ לא שמו לב לזה! ברדיו אני מוכרחה להניע את הידיים והשפתיים כמו שמבקשים, אחרת לא תהיה לי עבודה (עם רקע כמו שלי, דוברת ומתנחלת, שמסרבת לכפור בתורה, מי ייתן לי להגיש תוכנית ספרות או תוכנית ראיונות). ובהיקלעי בטעות למרחב התהום - בעיתון "הארץ" שוב פותחים עלי את כל האש. 

"שאת עוד תפצי פה? להקיא ממך ומשכמותך", כתב לי העיתונאי יגאל סרנה כשהשתתפתי השבוע בדיון רשת. שאלתי אותו אם אין ברצונו לנהל דיון עם שבט מקביל, והוא ענה: "אנחנו בהחלט שבטים נפרדים. אין לי יד ורגל בשבט יהודה המסית".

האם ככה הרגישו המתבוללים, המומרים, משני הלבוש והשם, אלה שקיוו להיפטר מהגבנון היהודי, עד שהגיעו אליהם הפוגרומצ'יקים עם הלפידים והזכירו להם מאיפה באו? (לפני שתהיה עוד כותרת: אני לא משווה אותי למתבוללת, בסך הכל שיניתי כתובת. ולא את סרנה וחבריו לפוגרומצ'יקים. רק שעמדות פוליטיות הן כמו בגד. העולם מצפה שלא תישאר עירום. או שתחליף בגד, כמו יובל דיין, או שהבגד יהיה תפור לך לעור וילך איתך לנצח. ורציתי ללכת קצת בלי בגדים).

•  •  •

לפני עשור ישבתי לצהריים עם ד"ר מיכה גודמן. אני זוכרת אותי מנסה להבין איך הוא מסוגל ללמד חילונים במדרשה שלו בלי לשאוף, ולו בלב, להחזיר את כולם בתשובה. האם הוא לא סופר ראשים, מי איתנו, מי בעדנו, מי לא? הוא השיב, ואני האמנתי ומאמינה לו, שלא מעניין אותו לשכנע, ולא להעביר צד. רק ללמד תורה. זה נשמע לי אז דל. לשם מה כל זה, אם לא הרווחת עוד פתק בקלפי מדומיינת.

היום: אני ציונית ואני דתית, ואני לא מרגישה זהות מוחלטת עם הציונות הדתית. יצא לי לעשות לאחרונה כמה שבתות בתוך מוקדי הליבה של המגזר, והרגשתי זרות, כמו עפיפון שהתרחק מהיד. שמטתי את התפיסה המגזרית. לא אכפת לי כמה תומכים או מצטרפים יש לעמדות שלי. אני פחות עושה נפשות לרעיון. יותר עושה נפשות לנפשי. 

•  •  •

להחליף בגד באמצע החיים זה חתיכת עניין שיש להתפעל ממנו. בפצצה שהטיל יובל דיין דרוש אומץ, אבל שכר בחיקה. אם אחליף את המלתחה, אסתפר כמו זנדברג (שזה יפה) ואכתוב: המתנחלים צבועים, כל השנים שם היו טעות, צריך להקים מדינה פלשתינית - החיים שלי יהיו אננס, ומחשוף כף רגלי יילטף בשטיחים אדומים. יכולתי לפשוט הכל כשירדתי מההר, גם את האמונה בצדקת הדרך, והיה כיף חיים.

מה השכר למי שסתם משכלל את המבט, מוסיף עוד משקפיים? צריך לכתוב בשבח הבינוניות. לא רק בפוליטיקה. מול תנופת הקיצון של דיין אני כמהה לדתיות אפרפרה, להערינג של בעלבתים עם שפם וסנדלים, לשיעור דף יומי בלמטה של בית כנסת מרוקאי. בלי ניצוצות. ולהחזיק בבינוניות זה הכי קשה. מי היה מאמין שאכתוב את זה: אח, כמה קשה להיות בינוני.