הקהילה היא שלנו

אף פעם לא חשבתי שאצטרך לחשב את שעת הגעתי לעפולה. עפולה! וכמו כן, את שעת יציאתי, אם תתאפשר. ואולי אזדקק לדרכים "חלופיות". אף פעם גם לא חשבתי שאנשום לרווחה כשאצא מעפולה, אחצה את הסרגל ההוא, ואתקבל בחיבוק אוהב בוואדי ערה. כל כך טוב היה להיכנס לשם ביום רביעי, בדרכי לירושלים, בידיעה שהכביש פתוח והדבר היחיד שיכול לעצור אותך זו ארוחה טובה בצומת אום אל־פחם, או דוכן אבטיחים ושזיפים קיציים בצד הדרך.

עפולה, שלא היתה במוקד מחאת יוצאי אתיופיה ביום שלישי בערב, היתה אף היא משותקת. בסך הכל שלושה מוקדים - צומת הקאנטרי קלאב, אי שם בין עפולה המרכזית לבית חולים העמק, נחסם; נרשמה גם מהומת צמיגים במרכז העיר, ועוד אחת בשוק הישן. שוטר הותקף באבנים ובאלימות בידי כמה "מפגינים". הוא הוטל על הארץ, וירה באקדחו באוויר כדי להיחלץ. איש לא נפגע מהירי, וחבריו ממשטרת עפולה חילצו אותו.

אין שום משטרה צרפתית או אמריקנית שלא היתה מכסחת את הצורה - כולל ירי מכוון - לחבורת המכים שפוגעים בצורה כזאת בחברם השוטר. הסובלנות והיד הרכה אומרות משהו. לא ידוע מה היה סוג ההתרחשות בקריות שהביאה להרג סלמון טקה. סביר שגם אם לא ירה רק להגנה עצמית, חובתו של השוטר היתה גם למנוע פשע. כלומר למנוע פעולה אלימה נגד אזרח אחר.

במשטרה מאמינים, משום מה, שמחאת יוצאי אתיופיה היא עסק לא מאורגן. שזאת "מחאה ספונטנית". לשאלה אם ימנעו הגעה של פעילי חסימות לצמתים, אמרו במשטרה שאין מארגנים, ולכן אין דרך למנוע את זה. נתנו את הדוגמה של הרבנים במגזר החרדי, שיכולים להעלות או לכבות את הלהבות.

כאן טמונה הטעות של המשטרה. אם לאורך השנים האחרונות הצליחו ארגונים רדיקליים להכשיר כמה מאות פעילים עם "ספר הפעלה" של מקרים ותגובות, לא צריך שום ארגון וגם לא הנהגה ריכוזית. מהירות התגובה חסרת הפרופורציות בעשרות צמתים, שהבעירו את השדרה המרכזית של המדינה, מעידה על ארגון ותוכנית. אין שום צורך במנהיגות, למרות שיש כנראה מנהיגות.

הסימנים, הקודים, הזרועות המוצלבות, הם חיקוי ברור של תקרית פרגוסון, פרוור של סנט לואיס. שם נורה צעיר שחור בידי שוטר בשנת 2014, תקרית שבעקבותיה נוצר הארגון "בלאק לייבס מאטר". המטרה בישראל היא להפקיע את הקהילה האתיופית מהכלל הישראלי־יהודי ולכפות עליה, ביד מהפכנית, זהות גזעית של שחורים מול ישראלים לבנים גזענים, ובייחוד "המשטרה הגזענית".

מי שסייע רבות להתפתחות השלילית אלה הארגונים תומכי המסתננים. הישראלים ברחוב, כולל השוטרים כמובן, ניסו משך שנים לחבק את הקהילה האתיופית. פתאום הופיעה קבוצה שחורה חדשה שמדברים בה רעות. "המסתננים". הראשונים לסבול מהנוכחות המסיבית של אוכלוסייה אפריקנית בלתי חוקית אלה היהודים האתיופים "שלנו". לכך מייחלים הפעילים.

קרב בלי מגע: הגנרלים במיל' שמסתערים על הפוליטיקה הישראלית הם גם אלה שדרדרו את צה"ל לבינוניות; טוב שהצבא מתחיל לצאת מהמצב הזה

הרמטכ"לים והאלופים בדימוס שמבוססים עכשיו בפוליטיקה, הם אלה שהחדירו לצה"ל בעשורים האחרונים את התרבות השוללת תמרון קרקעי על ידי צה"ל. בדרגי הביניים של הקצונה, כאלה שמכירים את הפעילות הקרבית, קיימת תחושה שנושא התמרון הקרקעי למעשה ירד מהפרק.

קצין צעיר שבדק לאחרונה את הנושא, סיפר לגורמים שנמצאים היום מחוץ לצבא כי הוא נדהם: הוא היה בטוח משטיפת המוח התקשורתית - והקצונה בצה"ל מושפעת מזה - שהסיבה שצה"ל לא ביצע פעילות הכרעה קרקעית במערכות האחרונות, וכן מה שקורה בשנים שמאז צוק איתן, שהגורם המרכזי ששלל פעולה קרקעית הוא הממשלה. עכשיו התגלה לו שלא הממשלה עיכבה פעילות, אלא היעדר נכונות של פיקוד צה"ל. בראיון שערכתי איתו, דיבר האלוף יאיר גולן בגלוי על הנושא.

בשיחה שהיתה לי לפני כחצי שנה עם קצין בכיר, לא מהצמרת אבל מאלה שחיים את המציאות, הופתעתי שהוא לא רואה בהכרח מצב של הכרעה בסיבוב הבא. הוא רואה המשך ירי טילים לאורך כל המבצע וגורם חיצוני יביא להפסקת אש, כמו במלחמת לבנון השנייה.

אבל בנאומי טקס סיום קורס טיס בשבוע שעבר, אפשר היה לקלוט מסרים שלפיהם אולי התרבות הארגונית בצה"ל משתנה. הרמטכ"ל כוכבי חיזק את המסרים שלו מנאום טקס מינויו לרמטכ"לות. הוא אמר כי "האויב הפך מארגון טרור לצבא מאורגן בפלוגות, גדודים וחטיבות. יחידות האויב הן שבחרו להימצא במרחב העירוני המאוכלס... השתנות האויב מחייבת אותנו להתאים את עצמנו ובכלל זה את חיל האוויר לפגיעה רצופה מדויקת ועוצמתית באויבינו". רה"מ נתניהו השתמש בביטוי ישן: "יודע מי שמתכנן לתקוף אותנו שאנו מתכננים להעביר את המערכה לשטחו".

עצם העובדה שהרמטכ"ל מתאר מצב של מעבר מארגון טרור לצבא, מלמד על רמת חשיבה. זה התהליך הדוקטרינרי הקבוע של ארגוני גרילה וטרור מהפכניים. התפיסה הרגילה היא, שמול צבא מאורגן, יהיה לצה"ל קל יותר להתמודד. מה גם שלמרות הטרטור של הבלונים, חסימת החדירה התת־קרקעית מגבילה מאוד את חמאס וחיזבאללה, ומשחררת את צה"ל להתקפה.

קשה לפענח מבעד להגדרות הרמטכ"ל אם יש בתוכנית תמרון קרקעי. מינויו השבוע של תא"ל עופר וינטר למפקד אוגדה 98 מעביר מסר חיובי, על חזרה לתרבות של צה"ל התקפי שלא חוזר בלי לבצע.

התפיסה עד היום של צמרת צה"ל, זו שעכשיו נכנסה לפוליטיקה, היא שאין על ישראל כיום איום קיומי. זאת כנראה טעות. העיסוק החברתי, מוסרי ופוליטי של האלופים פגע ביכולת השיפוט שלהם. עם המעבר של חמאס - בלי קשר לחיזבאללה - להתארגנות כצבא הוא הפך לאיום קיומי כאשר הוויכוח הוא מהו "איום קיומי". אם הצמרת הצבאית בדימוס נוהגת לתאר מצבים חברתיים ופוליטיים, למשל הפילוג בעם, כאיום קיומי, הרי קל וחומר כאשר יש ביכולתו של אויב קרוב לשתק חלקים במשק, ולהטיל טרור על האוכלוסייה.

ההערכות השגויות של קברניטי הביטחון בעבר הן שצריכות להדאיג.

בגדר מקדם מכירות: במישור התובנות המדיניות והאסטרטגיות, אנשים כמו אהוד ברק לא משתנים

אהוד ברק הוא "מר ביטחון" שהאלופים במיל' וכמה ראשי מוסדות אחרים יישרו איתו קו. להגיד שהיה ראש הממשלה הכושל ביותר, לא מספר את הסיפור האמיתי. הוא יכול ללמוד לקחים במישור ההתנהלות הפוליטית, אבל במישור התובנות המדיניות והאסטרטגיות אנשים כמוהו לא משתנים. הכניסה שלו, רווית האלימות המילולית, מוכיחה את זה; ומפתיע כמה השמאל נפעם ונרגש מהמיצגים הברוטליים שלו, שהם היפוכה של תרבות דמוקרטית וליברלית.

בשורה של מהלכים לאורך 30 השנים האחרונות הוכיח ברק שחסרה לו הבנה בסיסית בנושאים מדיניים־אסטרטגיים. הדבר המשותף לכל המשגים החמורים שלו, המסוכנים, הוא הדבקות ברצונות ובכוונות של הממשל האמריקני.

אפשר להתחיל באפיזודה האחרונה המשמעותית שבה היה מעורב: הפצצת הכור הגרעיני בסוריה בספטמבר 2007. לאחרונה יצא ספרו של עורך ה"ג'רוזלם פוסט" יעקב כץ על השמדת הכור, "מהלומת הצללים: בתוך המשימה הסודית של ישראל לחיסול היכולת הגרעינית הסורית". כץ קובע כי ברק חלק כל הזמן על אולמרט ופעל לטובת דחייה של החלטות מבצעיות. בגלל הרקע שלו היה לעמדותיו משקל מיוחד. "אולמרט חשב שברק בונה על דו"ח וינוגרד הסופי - שאמור היה לצאת בסוף השנה - שיהיה כל כך ביקורתי שיאלץ את אולמרט להתפטר", כותב כץ. אז ייקח ברק את הטיפול בתקיפה וישתמש בה כדי למנף את עצמו חזרה לראשות הממשלה.

כץ, בשונה מתחקירנים קודמים, מכסה בצורה מעמיקה יותר את הצד האמריקני. הוא לא משאיר מקום לספק שהממסד הביטחוני והמודיעיני האמריקני התנגד לתקיפה, ממגוון סיבות. אולמרט, באמצעות יכולותיו בתחום יחסי אנוש דיפלומטיים, השיג גיבוי מהנשיא בוש, ובמידה מסוימת מנע משר ההגנה גייטס לפעול נגד ישראל אף שהתנגד לתקיפה.

בהתחשב בעברו של אהוד ברק מול האמריקנים בכמה אפיזודות, בכלל לא בטוח שהיה תוקף. הוא תמך בחיסול הלביא, ונכנע טוטלית לקלינטון במו"מ בטאבה. שלא לדבר על מקרה הפאלקון (ביטול מכירת מטוס מודיעין לסין).

עוד שלושה מחדלים של ברק: הנסיגה המרושלת מדרום לבנון, שהכשילה את פסגת קמפ דיוויד ושימשה זרז לפרוץ האינתיפאדה השנייה; המחדל המשותף שלו ושל אשכנזי בהשתלטות הכושלת על המרמרה ב־2010; והענקה לערפאת - ללא תמורה - של הזיכיון לשדות הגז מול עזה.

נטו בזבוז: מאז עליית כחלון ב־2015, האוצר הפך לאחוזה הפרטית של הבריון הקואליציוני התורן

האם זה איום והאם זה נורא, שכלכלנים מתחילים לדבר על הגירעון בתקציב במונחים של 5 אחוזים? נגיד בנק ישראל, אמיר ירון, דיבר על 4.5 אחוזים, אבל כששאלתי השבוע את ד"ר מיכאל שראל על הנושא, הוא כבר דיבר על 2020 במונחים של 5.

ישראל נדבקה מהאווירה התקציבית המתירנית השולטת היום בעולם. בייחוד מארה"ב, שם יחס החוב־תוצר עבר כבר מזמן את ה־100 אחוזים. מדברים שם על הכלכלה המצליחה של טראמפ, אבל כל זה על גבו של גירעון כמעט חסר שליטה. ישראל, תחת הנהגתו הכלכלית של משה כחלון, עברה מעולם של 2.5 אחוזי גירעון לכפול מזה.

ד"ר שראל מתייחס להתפתחויות בעתיד בכפוף לשני תרחישים. הראשון אופטימי: לא יתרחש אירוע חיצוני דרמטי כלשהו, כלומר לא תפרוץ מלחמה גדולה באזור או כזו שבה ישראל מעורבת, או שלא יתחולל עוד משבר כלכלי עולמי ומזעזע, מהסוג שהתרחש בספטמבר 2008. במקרה כזה ישראל תידרש לבצע קיצוצים תקציביים שיאפשרו לה לרדת בגירעון בצורה הדרגתית במשך כשנתיים, אל מתחת ל־3 אחוזים. ד"ר שראל אומר כי הסיבה העיקרית לכך שישראל שרדה בצורה יוצאת מהכלל את 2008, היא שבשנים שקדמו למשבר היתה ירידה עקבית בגירעון, עד ל־0. אם משבר נוסח 2008 יתפוס את ישראל בגירעון של 5 אחוזים, היא עלולה להיקלע לבעיה קשה.

הגירעון הגדל והולך משדר אובדן שליטה בכלכלה, על כל הכרוך בכך. זה עלול להוביל לירידה בדירוג האשראי ולספקנות בקרב המשקיעים, שיעדיפו להישאר בעמדת המתנה.

התרחיש השני הוא הגרוע יותר: תפרוץ מלחמה, או שיתחולל משבר עולמי. כניסה למשברים מהסוג הזה בגירעון של כ־5 אחוזים, פירושה שנעבור לעולם של גירעון ברמה של 8-7 אחוזים. החלופה תהיה קשה: משטר צנע שיפגע גם בצמיחה וגם יעלה את שיעור האבטלה לרמות שלא זכורות כמוהן זה שנים. כרגע נקודת האור היא שהאבטלה נמצאת ברמה הנמוכה ביותר אי פעם. אבל הצמיחה ברמה של המינימום שאיננו אסון, כ־3 אחוזים. בשביל מדינה שהיתה צריכה להיות ברמת צמיחה של 4.5 אחוזים, זה לא מצב טוב.

שנת המפתח היתה 2017. רמת ההכנסות של הממשלה היתה גבוהה במיוחד. היה אפשר להשתמש באוצר הזה לאיזו הוצאה חד־פעמית לטובת הכלל, אולי איזו השקעה בתשתיות. אבל כחלון השתמש בזה למבצעי הנטו שלו - "משפחה", "צהרונים", "מחיר למשתכן". כל זה בליווי שילוט פרסומאי בלתי פוסק, כאילו כל רגע הולכים לבחירות. הוא חייב את המדינה בהוצאות בעלות אופי פוליטי, ויהיה קשה מאוד לרדת מהן. כל זאת בשעה שכל הגורמים מעכבי הצמיחה התחזקו: ההסתדרות, ועדי העובדים, החסמים השונים ליזמות עסקית.

הבעיה פוליטית בעיקרה. בשנים הטובות נתניהו ושטייניץ, שר אוצר מהליכוד, שלטו בכלכלה. מאז 2013, ובייחוד מאז עלייתו של כחלון ב־2015, האוצר הפך לאחוזה פרטית של הבריון הקואליציוני התורן. נתניהו יהיה חייב להחזיר לעצמו את השליטה בכלכלה, ושנגיד בנק ישראל לא יהיה בעמדה של פרשן ביציע

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו