ביום שישי האחרון קיבלו הורים לבנות בעיר החרדית בבנימין, ששמה עלה לכותרות בעקבות מקרה האונס של בת ה־7, מכתב יוצא דופן. את המכתב שלחה הנהלת "החינוך העצמאי", הגוף החינוכי החרדי האחראי על מאות בתי הספר החרדיים לבנות "בית יעקב".
וכך נכתב שם: "הורים יקרים, כתמיד כן עתה, בתי הספר ערוכים לשמירה על שלומן וחינוכן של תלמידות בית יעקב בבתי הספר ועל הכנתן לחיים בדרך הראויה, דרך התורה והליכות בית יעקב. מתוך אחריות לשלום הבנות, הננו להבהיר כי בימים אלו עוסקת המערכת בבירור מקרה מסוים בתחום המוגנוּת בעיר.
"מתחילת התהליך, אנו עוסקים בהדרכת הגורמים המוסמכים, אנשי המקצוע והחוק הפועלים בעירנו ועל דעת רב העיר. מטעמי 'והצנע לכת', נכון יהיה לאפשר למערכת כולה להתמודד עם נושא זה כראוי ולסייע לתהליך, תוך מתן אמון מלא וביטחון הדדי, שלנו בכם - ההורים, ושלכם - בנו. פנייה זו באה להבהיר כי יש למצות את תהליך הבירור על ידי רשויות החוק, תוך התמקדות בהגברת הביטחון האישי של כל תלמידה באשר היא, הן בבית, הן בשטחי בית הספר והן בדרכה לבית הספר ובחזרה.
"אנו מבקשים מכם, ההורים, לחזור ולשנן כמיטב יכולתכם עם בנותיכם את כללי המוגנות האישית, וגם אנו נעשה זאת בכיתות, באמצעות צוות בית הספר".
"למיטב ידיעתי, זו פעם ראשונה שמכתב כזה נשלח", אמרה לנו השבוע אמא חרדית שבתה לומדת בבית הספר "בית יעקב" בבני ברק. "הבת שלי בכיתה ו', ומעולם לא דיברו עם הבנות על מוגנות או הקנו להן בבית הספר כלים להתמודד עם מקרים פוגעניים. יתרה מכך, מעולם לא יזמו בבית הספר כנס להורים שבו יסבירו לנו על מוגנות, על הדרכים שלנו לזהות פגיעה, או החסמים כדי לנסות למנוע מראש פגיעה כזו. מצד המערכת, פשוט לא היה דבר כזה. היתה התעלמות מוחלטת מהמצב".
ביום שלישי השבוע שוחרר מחמוד קטוסה, החשוד באונס הילדה, וכתב האישום נגדו בוטל. כמה שעות לאחר מכן דיווח אתר החדשות החרדי "כיכר השבת" בכותרתו הראשית על "פחד ברחובות". בידיעה צוין כי "קריסת האישומים החמורים נגד קטוסה חשפה את האפשרות הפשוטה - כי מי שחטף מבית הספר את הילדה החרדית ותקף אותה באכזריות מתהלך חופשי ברחובות".
המקרה המזעזע עורר במגזר החרדי כמה שדים רדומים. פתאום עלו לחלל האוויר שאלות, שעד היום לא נשמעו: איך בכלל מתייחסים למקרה מהסוג הזה, האם אפשר לדבר על כך עם הילדים והילדות, ומה האחריות של מוסדות החינוך ושל ההורים.
"למערכת החרדית יש בעיה מובנית להתמודד עם מקרים כאלה", אומר מורה חרדי מירושלים. "נושא המיניות, ככלל, מושתק לחלוטין בבתי הספר. אף אחד בציבור החרדי לא מעלה על הדעת שיהיו שיעורים במיניות נכונה לילדים חרדים.
"לאחרונה קרה בירושלים מקרה בבית ספר לבנות, כשמורה באחת הכיתות הנמוכות הבחינה שאחת התלמידות מרבה לגעת בחברותיה בצורה לא נעימה, שולחת ידיים מתחת לבגדים שלהן תוך כדי משחקים. ההורים נקראו להנהלה לשיחה ונדרשו לטפל בכך מייד, ולא - הילדה תסולק מבית הספר.
"ההורים לקחו את הילדה לפסיכולוגית ילדים, שישבה איתה לבדה. בתוך זמן קצר התברר לה שהילדה עברה תקיפה מינית טראומטית בידי אדם זר, וההתנהגות שלה היתה התגובה הקשה למקרה. אבל מה בית הספר עשה? איים לזרוק את הילדה.
"ודאי שבית ספר לא אמור להבליג מול התנהגות כזאת של ילדה לחברותיה. אבל מה שראתה המורה בהחלט העיד על מצוקה קשה של הילדה, אפשר היה לזהות את זה ולפעול בדרכים עדינות יותר, שיתאימו למקרה".
עם זאת, הוא מציין כי בשנים האחרונות מעסיקים רוב בתי הספר החרדיים יועצים ומטפלים שונים שאינם חלק מצוות בית הספר, ואמורים לסייע בזיהוי מקרים כאלה ובטיפול בהם. "חבל שזה לא קרה הפעם, והם לא הצליחו לזהות את הפגיעה".
על פני השטח
רחלי רושגולד־גוטליב (32), חרדית גרושה ואמא לשלושה, פעילה בשנים האחרונות מטעם הזרוע הישראלית של ארגון JCW (Jewish Community Watch), ארגון החושף עברייני מין במגזר האורתודוקסי. היא גם ממייסדי תנועת "לא תשתוק", שמטפלת בנושא עבירות המין במגזר החרדי בכמה חזיתות. ממש לאחרונה החל הארגון לקיים ברחבי הארץ "סדנאות מוגנות" להורים חרדים, ורושגולד מספרת שהם מוצפים בהזמנות לסדנאות האלו, המועברות ללא תשלום. בחודש האחרון הגיעו 150 הזמנות.
"שלשום הייתי במודיעין עילית, אתמול הייתי ברחובות. הנושא הזה בדמי, ואני אחרוש את הארץ כדי להגיע לכל מי שירצה לשמוע על הנושא", היא אומרת. "מה שחורה לי בשיח התקשורתי והפנים־חרדי בשבועות האחרונים הוא שהיה צריך דווקא מקרה מזעזע כמו אונס הילדה בת ה־7, כדי להגיע לכותרות.
"אני מברכת על המכתב שהוציאו השבוע בהנהלת בית הספר של אותה ילדה, זה חלק מהשינוי הראשוני, אבל כואב לי הלב, כי כל הטיפול הזה הוא רק על פני השטח. כל הדיבור במגזר על האונס ועל החשוד רק הגביר את הפחד שקיים שם ממילא מפני ערבים. הפחד מערבים הוא הכי גדול, ואותו מטפחים מגיל אפס, אבל הפחד מפגיעות מיניות לא קיים.
"לא מזמן סיפרה לי ידידה שבבית הספר של הבת שלה התחילו ללמד 'מוגנות'. שאלתי מה הן למדו, והתברר שהן למדו על זהירות בדרכים. זה לא צריך להיות ככה. בתי הספר החרדיים צריכים ללמד מוגנות בצורה ברורה".
רחלי רושגולד־גוטליב
רושגולד עצמה נפגעה מינית בגיל 9 על ידי "מכר שקרוב למשפחה", אירוע טראומטי שצץ כעבור שנים והשפיע על חייה. "הפגיעה היתה מתמשכת. כשאני מספרת על המקרה שלי בהרצאות, אני מסבירה שפגיעות לא קורות דווקא רק למישהו מסוים. הילדוּת שלי, למשל, היתה מצוינת, הייתי ילדה מקובלת וחברותית ובלי שום בעיות. נפגעתי כשעוד אנשים היו בבית, ועל ידי מישהו מוכר.
"אני מספרת לקהל שלי שיותר מ־80 אחוז מהפגיעות האלו קורות על ידי מישהו מוכר. אני מנפצת להם את כל הסטיגמות ואומרת: 'זאת האמת. עכשיו קחו נשימה עמוקה, שתבינו איך מדברים בבית על מוגנות'".
כשבגרה, הפגיעה שעברה צפה מחדש ודרבנה אותה לפעול בנושא בתוך המגזר. "עד גיל 16 זה היה מושתק אצלי, אבל אז זה צף ופשוט תפס את כל כולי, שינה לי את כל הנושא של תפיסת המיניות. פתאום הרגשתי שאני כבר לא ילדה מפוחדת ומאוימת.
"אדגיש: כשעברתי מה שעברתי, לא ידעתי שאני עוברת פגיעה מינית. לא היה לי שמץ של מושג מה אני עוברת. מבחינתי זה רק היה הדבר הכי לא צנוע שיכול להיות, הכי נורא. לא היה לי מישהו לדבר איתו על זה. לא יכולתי לספר לאמא שלי, זה היה כמו לומר לה, 'חתכו לי את הגוף והחזירו'. אז מה אמא היתה אומרת? 'השתגעת? לכי לישון!'
"היום, אמא שעברה את סדנת המוגנות תגיד לילדה שתיגש אליה: 'אני מאמינה לך וכל כך שמחה שסיפרת, ואעזור לך בכל מה שאפשר'".
וכשבכל זאת סיפרת להורים, איך הם הגיבו?
"באופן טבעי, היה ברור לי שלא מדברים על זה עם אף אחד. זה מובנה אצלנו שלא מספרים על דבר כזה. כשסיפרתי לאמא שלי, היא התקשרה לרב שלנו, שאמר לא לפנות למשטרה. איתי לא ממש דיברו על זה.
"בסמינר שבו למדתי, לא דיברתי על כך כמובן. אפילו לא היו צריכים להגיד לי לא לדבר על זה. הכל היה בשושו. היו לי כמה ימים קשים מאוד, ואני זוכרת את עצמי יושבת במיטה ואומרת לעצמי: 'רחלי, יש לך אפשרות ליפול מהמקרה הזה. כולם ימשיכו בחיים ואת תיפלי'.
"אחר כך אמרתי לעצמי שלא סתם הקב"ה נתן לי את המקרה הזה. הביאו לי משוואה מסובכת, הבינו שאני לא תלמידת כיתה א', אלא כבר סטודנטית למתמטיקה. כבר אז הבנתי שאני אעשה עם מה שקרה לי משהו גדול.
"קראתי הרבה באינטרנט על רגשות האשם שמרגישים קורבנות כמוני, ומאוד הרגיע אותי לדעת שאני לא לבד בזה. אחרי כיתה י"ב, יועצת שלחה אותי לטיפול פסיכולוגי על הנושא הזה, וטיפלתי בעצמי. אבל אני חייבת להדגיש שהוריי מדהימים, ושאין לי שום טענה או כעס כלפיהם. פשוט לא היו להם הכלים והידע, הם נפגעים של המערכת, שלא מדברת על זה מספיק.
"עד היום מה שעברתי משפיע עלי, אבל היום זה מה שמניע אותי, בתשוקה האדירה לעשות את השליחות שלי. לקחתי את הכאב האישי ותיעלתי אותו לעשייה בנושא. בחודשים הקרובים אני מתכוונת להגיע לכל הארץ, קיבלתי כבר הזמנות להרצות ביישובים בגולן וגם בשדרות. אין אבא ואמא שלא יידעו מה זו מוגנות. לכל מקום שיקראו לי, אבוא. כבר לפני שנים החלטתי שאני חייבת לעשות משהו בנושא של המודעות למוגנות. מאז זה פרויקט חיי".
רושגולד־גוטליב הוציאה לאחרונה חוברת בת 18 עמודים, "הכי מפורטת בעולם", בנושא המוגנות במגזר החרדי, "שמשתמשים בה בכל מקום". בחוברת, "תנו לגדול בטוח" שמה, ההורים החרדים יכולים ללמוד, בין השאר, על "הצעדים למניעה", "איך מזהים פוגע מיני פוטנציאלי?", "גבולות", "תחבולות של עברייני מין", "חובת דיווח בישראל", "איך חוקרים התעללות", ונושאים נוספים הקשורים לפגיעות מיניות בתוך המגזר.
ללמד מהי פרטיות
למשל, בפרק הצעדים למניעה, נכתב כי "הפוגע הפוטנציאלי מחפש אפשרות לפרטיות עם הקורבן המיועד שלו. יותר מ־80 אחוז מהפגיעות המיניות בילדים מתרחשות בסיטואציה של מבוגר אחד־ילד אחד. שימו לב לכל מי שמתעקש על אפשרות לגישה לילד שלכם בפרטיות. האם יש לו הרבה תירוצים וסיבות לגבי 'הפרטיות'? נסו להפחית הזדמנויות של מפגשים פרטיים 'אחד על אחד', היו ערניים לילד מבוגר או לנער שנראה אגרסיבי, או בעל סימנים אחרים, שהם קיצוניים יתר על המידה בכל דרך שהיא".
בפרק "הסימנים לזיהוי פוגע פוטנציאלי" מובאים, בין השאר, הסימנים הבאים: "אדם שמתקרב באופן ייחודי ולא רגיל לילד - מעניק תשומת לב מיוחדת, שבחים, מתנות וחיבה רבה; אדם שמציע לעיתים קרובות עזרה: שמרטפות ללא תשלום, להקפיץ את הילד לפעילויות שונות, לקחת את הילד לטיול; אדם שמבלה זמן רב במחיצת ילדים ונראה כי אין לו עניין ביחסים או בחברויות המותאמים לגילו; אדם המתעקש על סגירת דלתות וכן על פרטיות בכל פעם שהוא עם הילד שלך, ואדם המציע לילד מתנות יקרות ללא סיבה".
רושגולד מספרת שהקהל בהרצאותיה יכול להיות שונה מקהילה לקהילה, וההרצאה צריכה להיות מותאמת לקהל. "השבוע, למשל, הרציתי במודיעין עילית, ובאו נשים סופר־דוסיות. לא יכולתי לספר להן את מה שעברתי, או סיפורים אחרים על פגיעות מיניות, כי הן היו כל כך מבוהלות, שעצם ההרצאה היתה קשה להן. סיפרתי להן בגדול את הנתונים והסטטיסטיקות בלי להיכנס לפרטים, וכמובן את דרכי הפעולה למניעה ומה לעשות במקרה של פגיעה.
"היו הרבה שאלות. אחת האימהות ניגשה אלי אחר כך בשקט ואמרה: 'לא נעים לי להגיד, אבל טוב שהנושא הזה עלה אצלנו לדיון בעקבות המקרה. הנושא של מוגנות במגזר באמת לוקה בחסר'.
"כולם הזדעזעו עכשיו שקרה אונס בעיר בבנימין, כי חשבו שהוא בוצע בידי ערבי, וזה מה שהעלה אותו לכותרות. אבל בעיר הזאת מתרחשים כל הזמן מקרים של פגיעה מינית. אנחנו, ב'לא תשתוק', מקבלים משם כל הזמן דיווחים על מקרים. מזה צריכים ההורים החרדים לפחד, לא מהזהות של הפוגע.
"ולצערי, הפגיעות האלה קורות כל הזמן, בכל מעמד ובבתים הכי טובים, כשיש עוד אנשים בבית, וגם בשעות היום. במגזר החרדי מלמדים את הילדים לא לקחת ממתקים מזרים, אבל פגיעה בידי זרים היא ממש מיעוט המקרים. הרוב הוא פגיעה מאנשים שקרובים אליהם".
רושגולד מראה לי סרטון, שבו צילמה את בתה בת ה־5 מספרת כיצד תתמודד מול סכנה של פגיעה. "כבר כשהילדה הראשונה שלי היתה בת 4, הסברתי לה בשפה שלה על מוגנות. הראיתי לה מגירה בבית ואמרתי: 'זאת מגירה רק שלך. כל מי שרוצה לגעת במגירה, צריך לבקש רשות ממך'. הסברתי לה מה זו פרטיות, ובהמשך, כשקילחתי אותה, אמרתי לה: 'תרשי לי לקלח אותך, כי זה הגוף שלך, ואת צריכה להרשות לי לגעת בו'".
סדנה למוגנות של ארגון JCW
במסגרת הארגון, היא גם מלווה פונים שמספרים על פגיעות שעברו. "לפעמים זה מקרה טרי, ולפעמים מישהו יכול לספר על מקרה שקרה לו כילד או כנער, ועכשיו הוא עיבד אותו והבין מה עבר. יש אפילו מקרים שבהם סבתא מתקשרת ואומרת: 'ההתנהגות של הנכד שלי מפחידה אותי, תדברו איתו'. אנחנו מלווים את המשפחות של הנפגעים גם להגשת תלונה למשטרה".
גם התקשורת החרדית עברה בשנים האחרונות תהליך מעניין. בימים שבהם שלטה בתקשורת העיתונות המודפסת, עם עיתונים כמו "יתד נאמן" או "המודיע", היה הס מלהזכיר בין שורות העיתון אפילו רמז לתקיפה מינית, קל וחומר למילה "אונס", על כל הטיותיה.
אבל בשנים האחרונות, עם פריחת אתרי האינטרנט החרדיים, החלו אלה לדווח על מקרים של תקיפות מיניות במגזר ולהציף את הנושא על פני השטח. כיום הם יפרסמו את שמו ותמונתו של כל חרדי שנעצר בחשד לתקיפה מינית ושמו הותר לפרסום. פעמים רבות גם אפשר לראות קטעי וידאו של מצלמות במעגל סגור מתוך חדרי מדרגות שונים, בפנייה לגולשים לזהות תוקף שנתפס במצלמה.
רשימות במחברות
אלי שלזינגר, כתב הפלילים והמשפט של אתר "בחדרי חרדים", מספר כי רק בחמש השנים האחרונות נשבר הטאבו, והאתרים החלו לפרסם כתבות בנושא. "כשהתחלתי לעבוד בתחום, לפני עשר שנים, לא היה דבר כזה, סיקור של עבירות מין. לפעמים היינו עושים פולו אפ, בקטנה, על מקרה שכבר פורסם בעיתונות החילונית, ומדווחים בצורה מינורית אם היה חרדי שנפגע. לא היה מישהו שמתעסק בנושא ומכיר אותו לעומק.
"מרגע שהתחיל השינוי, בעקבות העורך דאז מני גירא שוורץ, שהנושא היה חשוב לו, לקחנו את הנושא הזה כדגל והתחלנו לעסוק בו ביומיום. מאז עברו כבר הרבה מים בירדן, ואני לא מתחרט לרגע על הצעד הזה, בעיקר כשאני מקבל את הפידבק מנפגעים ומנפגעות.
"לפני שנתיים התקשרה אלי בחורה חרדית וסיפרה לי: 'הגשתי תלונה על אבא שלי, שאנס אותי במשך 12 שנה'. שאלתי אותה למה היא מתקשרת אלי, והיא אמרה: 'אתה לא מכיר אותי, אבל אני קוראת אותך באתר, ותמיד שאלתי את עצמי מתי אעשה את הצעד ואגיש תלונה. היום עשיתי את זה'. שיחה כזאת נותנת לך זריקת מרץ. הכתבות שלי בוודאי לא היו הגורם היחיד שהשפיע עליה, אבל היו עוד טריגר לצעד שלה.
"מהצד השני, כמעט בכל פעם שאני מפרסם ידיעה על פגיעה מינית, במיוחד אם יש שם של התוקף, אני מקבל טלפון מהילדים של האיש: 'איך אתה יכול לפרסם? אתה הורס את המשפחה ופוגע גם בנו, לא רק באבא שלנו. הוא החשוד, לא אנחנו'. ואז אני עונה להם תשובה שמורידה אותם לקרקע: 'כשאבא שלכם עשה מה שעשה, הוא חשב עליכם? לא. אז למה אני צריך לחשוב עליכם?'"
בחמש השנים האחרונות אתה רואה שינוי במגזר? יותר תלונות למשטרה? פחות השתקה של מקרים?
"אי אפשר לומר שהיום אין השתקה. יש. אבל אם בעבר היה טאבו, שלא מדברים על זה בכלל ולא מגישים תלונות - הטאבו הזה נשבר. בלא מעט מקרים מגישים תלונות למשטרה, ומובן שיש דיווחים ומדברים על זה במגזר.
"למשל, כולם דיברו לפני כמה שנים על המקרה שבו רב בישיבה מוכרת בירושלים הורשע באינוס שתי אחייניות שלו ובמעשים מגונים בעוד אחות שלהן. סיפור נדיר. הוא תמך לפני המקרים במשפחה של הנפגעות, ואז ביצע את עבירות המין באחייניות שלו - בדיוק אותן בנות שהוא היה עבורן דמות אבהית, גם מבחינה רוחנית. חלק מהמעשים אפילו נעשו בחדר שלו בישיבה.
"פעם, הציבור החרדי היה אומר, בואו נסגור את זה אצלנו, בפנים. אבל כשהמקרים האלה נודעו למשפחה, היה ברור שצריך להגיש תלונה חמורה למשטרה.
"יש חרדים שיגידו לך שבמקרים אחרים, פחות חמורים, כן צריך לפנות לרב לפני הגשת תלונה. אני אישית חושב שכל דבר צריך להגיע לידיעת המשטרה".
אלי שלזינגר. "כמעט בכל פעם שאני מפרסם ידיעה על פגיעה מינית אני מקבל טלפון מהילדים של האיש: 'אתה פוגע גם בנו" // צילום: קובי הר צבי
עם זאת, שלזינגר מספר שגם למשטרה אירעו תקלות בהתנהלות מול המגזר החרדי בנושא הזה. "לפני כמה שנים התפרסמה פרשת 'טוהר המחנה'. המשטרה תפסה אצל ועד הצניעות של 'טוהר המחנה' מחברות עם שמות שהם חשבו כחשודים שעברו עבירות מין, הלכה וביצעה כ־30 מעצרים, ואמרה שיהיו עוד כ־100 מעצרים. בסוף יצא מזה כתב אישום אחד.
"זה אומר שהמשטרה 'רכבה' על הטייטל שהדביקו לציבור החרדי, שכל היום מסתיר כביכול מקרים של עבירות מין. הרי איך הם הגיעו לכל העצורים? דרך הרשימות במחברות. מי שרשם את השמות עשה זאת בצורה לא מסודרת, והמשטרה ביצעה מעצרים של כל מי שהופיע שם. חלק בכלל היו נפגעי עבירות או עדים לעבירות, ורובם כלל לא קשורים. גם אלה שהיו חשודים ביצעו עבירות ברף הנמוך מאוד, וזו היתה פארסה גדולה.
"היום, 'טוהר המחנה' כבר עובדים יד ביד עם המשטרה. מובן שבדרך כלל השמות לא יגיעו למשטרה מהם, אלא דרך צד שלישי, אבל יש שיתוף פעולה. זה נודע לי כשראיתי עדויות של שוטרים בחלק מהמשפטים, שהמידע הגיע מ'גורם חרדי'".
לדבריו, בשנים האחרונות ניכר שינוי גם ביחס של המשטרה לפגיעות במגזר החרדי. "הם מכשירים חוקרים חרדים, שידברו עם הנפגעים והנפגעות. בוא ניקח מקרה אמיתי, שאירע לא מזמן ברחוב בר־אילן בירושלים. אדם עקב אחרי ילדה חרדית בת 9 וכשראה אותה פותחת את דלת הכניסה לבניין, נדחף אחריה וניסה גם הוא להיכנס, בזמן שהוא נוגע בילדה. היא מייד צרחה. שכן ששמע את הצעקות יצא, והתוקף ברח.
"בהמשך, בני המשפחה הוציאו את הצילומים ממצלמות האבטחה שהיו שם, והתוקף אותר. ההורים של הילדה דיברו איתה, והיא אמרה להם: 'כן, היה פה אדם שרצה לגנוב, אז התחלתי לצעוק והוא ברח'. היא בכלל לא הבינה שהיה שם משהו מיני.
"ראיינתי את האבא, והוא אמר: 'הבת שלי לא הבינה בכלל במה מדובר. אז שאקח אותה כעת לחוקרת ילדים, שתשאל אותה אם היה משהו מיני? היא לא יודעת בכלל מה זה משהו מיני'.
"אצל החרדים יש רגישויות שבציבור הכללי מדברים עליהן, ואצלם לא. אמנם הורים חרדים כן מדברים עם הילדים על מוגנות, וזו הסיבה שהילדה צרחה. אבל היא לא לגמרי הבינה את הסיטואציה".
מאחר שרבים במגזר החרדי לא מדווחים על תקיפות או פגיעות מיניות, קשה מאוד לאמוד את מספרן. אלי שלזינגר מספר על מקרה חמור שקרה לפני כחצי שנה, של ילד מבני ברק, שתקף מינית כמה ילדות וגם ילד אחד, בסמוך לגינות ילדים. "כשפרסמתי שאירעו 13 מקרי תקיפה, קיבלתי ביקורת מהמשטרה. אמרו לי: 'אנחנו יודעים על שתי תלונות בלבד'. זה לא אומר שלא היו עוד מקרים, אלא שהם פשוט לא דוּוחו למשטרה.
"בעקבות הפרסום צלצלה אלי אישה ואמרה: 'לילד קוראים כך וכך והוא גר בכתובת הזאת והזאת. תטפל בזה'. אמרתי לה: 'אני לא חוקר ואני לא נציג הרשויות, תיגשי למשטרה ותגישי תלונה'. היא ענתה: 'אני לא רוצה לגשת למשטרה, גם ככה אני מתקשרת אליך ממספר חסוי'.
"שאלתי אותה: 'מאיפה את יודעת שזה הוא?' והיא אמרה: 'הוא פגע בבת שלי. יומיים אחר כך הסתובבתי איתה ברחוב, ופתאום היא אמרה לי, תראי, זה הילד שפגע בי. עקבתי אחריו, דפקתי בדלת של הבית ודיברתי עם ההורים שלו. כשראיתי את הכתבה שלך והבנתי שמדובר בהרבה מקרים, אמרתי לעצמי שחייבים לעצור אותו'.
"אמרתי לה: 'אם את לא רוצה ללכת למשטרה, תני את הפרטים ל'שומרים' (סוג של משמר אזרחי בבני ברק; ח"ב), הם עובדים עם המשטרה'. היא אכן עשתה את זה, והילד אותר, נעצר והועבר לטיפול הרווחה".
התקשורת החרדית הממוסדת, העיתונים החרדיים, יפרסמו מקרים של פגיעות מיניות?
"ביומונים החרדיים זה לא קיים בכלל. גם בשבועונים העצמאיים לא תראה סיקור אף פעם, אולי טור דעה או משפט ברמיזה, ממש בעדינות. לצערי, גם באתרי האינטרנט אני די בודד. לא מכיר עוד כתב פלילים חרדי. אחרים רק מעלים את הודעות דוברת המשטרה".
מה דעתם של הרבנים? הם מעודדים הגשת תלונה?
"צריך להבדיל בין רבנים רשמיים מטעם הרבנות, כמו רבני ערים, לבין רבני קהילות ומגזרים. רב עיר יגיד: 'פנו למשטרה'. במאה אחוז, אין שאלה בכלל. אבל רבני הקהילות בדרך כלל שואלים שאלות לפני: 'במה מדובר? מה הוודאות?' נכנסים יותר לפרטים, כדי לבדוק אם זה מצדיק תלונה. יש צדדים הלכתיים, שרב יכול לדון בהם. לדוגמה, האם המעשה מספיק חמור כדי לדווח עליו, או שמדובר במשהו שלפי ההלכה אינו חמור ואין חובה בגללו להרוס את משפחת התוקף, אלא די באזהרה חמורה לתוקף ובמעקב מתוך הקהילה אחר מעשיו.
"ברוב המקרים שפרסמתי שם של רב שהתיר להגיש תלונה - והיו לא מעט מקרים כאלה - מקורבי הרבנים שאלו למה פרסמתי את השם. גם אם שמו הוזכר במשפט, הם לא אהבו שהציגו את זה ברבים. אגב, היו מקרים שבהם אפילו רבנים מוכרים הורו ללכת למשטרה. רק עכשיו פורסם שבמקרה של בת ה־7, הרב חיים קנייבסקי אמר שיש מייד להגיש תלונה".
אתה חושב שבעקבות הפרסומים חלה ירידה בתקיפות במגזר החרדי? תוקפים חוששים מהפרסום ומהריסת המשפחה שלהם?
"לא חושב. עברייני מין לא שוקלים את צעדיהם, הם לא מיושבים. אלה אנשים שיש להם מחלה או דחף שהוא חזק מהם, ולמרות שהם יודעים שהיום כבר מסקרים את המקרים האלה, הם לא חושבים על זה. ברגע ביצוע העבירה, הם אומרים לעצמם: אף אחד לא יידע על זה, לא יהיו השלכות.
"אבל הציבור מודע יותר מבעבר. גם כשאני בא לעיתים לביקור בקהילות הקיצוניות יותר, פונים אלי ורוצים לדעת על מקרים שפרסמתי. יש מודעוּת".
יש במגזר יותר אמון במשטרה מאשר בעבר?
"כן. אבל לא אמון מלא".
במסגרת ההתקדמות שחלה במגזר החרדי בגישה לפגיעות מיניות, קמו כמה ארגונים פנימיים, ובהם "מן המיצר", המסייע לנפגעים בעיקר בהליך המשפטי; "בנפשנו" - בית חם לטיפול בנפגעות; "שלום בנייך", המסייע במתן שירותים פסיכולוגיים לנפגעים ולנפגעות מהמגזר; ועוד.
עו"ד רבקה שוורץ // צילום: גולי כהן
ארגון "מן המיצר", מייסודה של עו"ד רבקה שוורץ, פועל מירושלים החל משנת 2012, למען רווחת נפגעי העבירה במגזר החרדי. "אנחנו רואים לנגד עינינו את טובת הנפגעים, ואותה בלבד", אומרת שוורץ. "במסגרת פעילות המניעה, אנחנו מקיימים כנסים וסדנאות מעשיות למוגנות, שמטרתם הקניית כלים, באמצעותם לומדים הורים ואנשי חינוך להגן על הילדים, כמו גם הקניית כלים לזיהוי, התמודדות וטיפול, כשהמרחב האישי נפרץ.
"הביטחון מתחיל מהבית. אם אנו, כהורים וכמורים, נלמד את הילדים לשמור על ביטחונם בבית, נאפשר להם להגן על עצמם גם מחוץ לבית".
בכמה נפגעים טיפלתם במהלך השנים?
"בשש השנים האחרונות טיפלנו ביותר מ־1,000 פניות. כרגע על שולחננו כ־60 מקרים בטיפול.
"כשיצאנו לדרך, היה שקט תעשייתי בנושא, אפס שיח ואפס מודעות. פעלנו ללא לאות להגברת המודעות ויצירת השיח במגזר החרדי. הטור הראשון בנושא, שקיבל 'אישור כניסה' למדיה החרדית, היה בתחילת ינואר 2013, זאת לאחר מאמצים, וכמובן, שימוש בשפה תרבותית חרדית מתאימה, נושא שגם הוא נר לרגלינו. הטור ההוא יצר הד גדול וגרר פניות רבות, וכך הבנו שהנושא בוער מתחת לפני השטח.
"מאז, כמובן, העניין צבר תאוצה הרבה מעבר למצופה, והצטרפו ארגונים נוספים שלקחו חלק, כמו גם הרשויות, שהחלו לטפל בנושא, למרות שעד היום הן אינן ערוכות לשינוי האדיר שחל בעקבות המודעות ואינן ערוכות מספיק לקלוט את כמות הדיווחים הגדולה".
לאחרונה אף קיבל הארגון פרס מקרן בראשית, ובאמצעות המענק הוא מפעיל את הסדנאות למוגנות, בשיתוף פעולה עם הרשויות המקומיות. "עיריית פתח תקווה היתה הראשונה להצטרף לפרויקט, ואחריה רשויות נוספות. נקווה שנצליח לגייס את כלל הרשויות להצטרף למהלך החשוב, שמטרתו מניעת הישנות המקרה הבא ויצירת חברה מוגנת ובריאה".
עדויות אנונימיות
צביקי פליישמן (29), חסיד חב"ד מירושלים, ממייסדי תנועת "לא תשתוק", מחזיק דף פייסבוק פעיל בשם זהה, שמפרסם כבר כמה שנים עדויות אנונימיות של גולשים חרדים, המבקשים לפרוק מקרים קשים שעברו, וגם אזהרות מפני פוגעים פוטנציאליים שטרם נתפסו או שנתפסו ושוחררו, לעיתים עם שמותיהם. פליישמן גם מנהל חקירות בארגון JCW, שאחת הפעולות שביצע עלתה לכותרות: הוא שלח חוקרים פרטיים להתחקות אחר עקבותיה של מלכה לייפר, החרדית שנמלטה מאוסטרליה לישראל לאחר שנחשדה במעשים מגונים בתלמידותיה, כדי להוכיח שהיא מנהלת חיים רגילים וכשירה לעמוד לדין.
"בעקבות פעולות שונות, וגם בעקבות פעילות הארגון שלנו, המצב במגזר השתנה בצורה ניכרת, והמגמה התהפכה", הוא אומר. "רוב הציבור החרדי מבין היום שפגיעה מינית היא משהו רציני שלא משחקים איתו. אבל בהחלט יש קהילות סגורות יותר, שעדיין מפחדות לשלם את המחיר. גם שם, כשמגיעים דברים שהם לא יכולים להתמודד איתם, הם הולכים למשטרה.
"בגדול, כולם זזו כמה צעדים קדימה, אצל כולם המצב השתנה. אלה שהיו מתלוננים מעט, היום יתלוננו יותר, ואלה שלא היו מתלוננים בכלל אלא מכבסים את הכביסה המלוכלכת בפנים, כן יפנו במקרים מסוימים.
"לצערי, המבנה הקהילתי גורם לכל מיני עיוותים של ההבנה בחשיבות התלונה, וצריך לתקן את זה. יש כאלה שמפחדים מירידה במעמד או פגיעה בשידוכים של הילדים אם יתברר שמישהו במשפחתם נפגע מינית, ויש גם את העניין הכללי של 'לא מדברים על זה'. לא רוצים להכניס לאנשים מודעות על מין בכלל.
"עבור חרדים שחוששים בכל מחיר מהליכה למשטרה להתלונן, יש גם מסלול ברווחה, שנקרא 'ועדת פטור'. זה חוסך את חובת הדיווח, וּועדת הפטור מחליטה אם המקרה מחייב תלונה למשטרה, או שמדובר במקרה שאף אחד לא ישתף פעולה, ואפשר לסגור את זה בתוך הרווחה בלי תלונה.
"בגדול, למרות שהרבה מקרים לא מגיעים אלינו, יש התעוררות בנושא. אנחנו מקבלים בממוצע פנייה ביום לדיווח על מקרה, והדיווחים גוברים. פעם היינו מקבלים פנייה בשבוע".
יש לכם גיבוי רבני?
"כן. לא תראה רבנים בפנים גלויות שיתמכו בנו בפומבי, אבל יש רבנים מהשורה הראשונה, ששיתפו אותנו בכל מיני מקרים".
הוא פותח את המחשב ומביט בנתונים. בחודש האחרון טיפל ארגון JCW ב־160 פניות להתייעצות, ב־60 מקרים של פגיעה מינית, ב־14 הכרעות משפטיות בתיקי נפגעים, וב־22 מקרים שהועברו לטיפול משטרתי. בנוסף, ארבעה דיווחים עלו לעמוד של אתר הארגון בארה"ב, עם פרטים על אנסים ועל פוגעים המסתובבים חופשי. "יש התעוררות ויש התקדמות במגזר החרדי להבנת הנושא המורכב הזה", הוא אומר. "אבל נותרה עוד כברת דרך ארוכה כדי שנרגיש שעשינו את שלנו".
לזהות נורות אדומות
יעקב סלע (32) נפגע מינית בילדותו בשכונת רמות בירושלים. "האיש שפגע בי היה מוכר בשכונה כפוגע מינית, ואף אחד לא עשה לו כלום. הוא פגע בהמון ילדים. כשבדקתי וחקרתי אחריו לימים, כבוגר, התברר לי שהוא פגע במאות ילדים, לא פחות.
"הוא היה בן אדם שהתערבב בבית הכנסת, היו לו המפתחות של המחסן עם הממתקים, וכך הוא פיתה ילדים וביצע בהם את זממו, פעמים רבות בעזרת הנשים של בית הכנסת. והרבנים ידעו מזה והצניעו.
"זה חזר אלי רק בסביבות גיל 30. התחלתי אז להבין יותר מה קרה שם, וזה השפיע. עד אז זה ישב לי מאחורי הראש, ופחדתי להתמודד עם מה שקרה.
"לפני שנתיים באתי עם נפגע נוסף להתעמת עם התוקף, ואז התברר לנו שכולם ידעו על זה כל הזמן, אבל ניסו להשתיק ולהסתיר. הגעתי אליו עם מצלמות הטלוויזיה והקלטנו אותו מודה בכל הפגיעות, בהן פגיעה אחת שעשה שלושה חודשים לפני שבאנו אליו, באחות של החבר שהיה איתי.
"מדובר על 20 שנה שבהן אף אחד לא עצר אותו, אני לא יודע בכמה הוא עוד פגע. בסוף הוא ברח מהארץ, הגיע לאומן, אבל אז עשינו לו שיימינג עם הכתבה, והוא ברח למקום אחר".
יעקב סלע. "אני נתקל בציבור מאוד מבולבל. הם לא יודעים מה עושים"
היום סלע כבר לא חרדי ומגדיר את עצמו דתי. "לתקיפה שעברתי לא היה קשר לבחירה שלי לעזוב את הקהילה החרדית, אבל אני בהחלט מבין כאלה שבורחים ממנה אחרי תקיפות שעברו, יוצאים בשאלה או הולכים לקהילות אחרות, כי הם לא מסוגלים להיות בקהילה שככה הסתירה את המעשים נגדם".
הוא מסייע לנפגעי עבירות מין במגזר החרדי, מעביר הרצאות וסדנאות בנושא מוגנות מפני עבירות מין ומשמש כדובר JCW. סלע מעודד את הנפגעים להגיש תלונות למשטרה ומלווה אותם בתהליך.
"לצערי, לא פעם אנחנו נתקלים בזה שהמשטרה מעכבת את הדברים גם כשמוגשות תלונות. אני לא מאמין שזה נעשה במזיד, אבל העובדה היא שבמקרים רבים היא עושה את עבודתה לאט, גם כשיש הוכחות חותכות לגיבוש כתב אישום, ועבריינים שמסוכנים לסביבה נשארים משוחררים.
"במקרים כאלה, אנחנו מציפים את המקרים החוצה, בין השאר בדף הפייסבוק של 'לא תשתוק', ואז בדרך כלל המשטרה עוצרת את הפוגעים".
במשטרה אומרים כי "לא תמיד אתה מקבל את כל החומר שיכול להחזיק מים. ברגע שמקבלים מידע ו/או תלונה, נפתחת חקירה. לא כל מה שמישהו מחזיק ביד אומר שזו ההוכחה החותכת מבחינה חוקית. אם יש מקרה ספציפי, שבו הם חושבים שהיו תקלות - שיעבירו את מספר התלונה, ואפשר יהיה להיכנס לתיק ולבדוק".
בהרצאותיו, מלמד סלע את ההורים החרדים כיצד לשמור על הילדים ולזהות נורות אזהרה אדומות, ומה לעשות אם, חלילה, הילד נפגע.
"אני נתקל בציבור מבולבל מאוד. הם לא יודעים מה עושים. למשל, הם שואלים הרבה 'איך אני מלמד את הילד שלי לשמור על עצמו?' ואני אומר: 'אתה לא רק מלמד את הילד, אתה שומר בעצמך על הילד'.
"הגישה המקובלת שם לא בדיוק עובדת. למשל, הם אומרים: 'אמרתי לילד שאם מישהו נוגע בו וזה לא נעים לו, שיצעק ויברח'. ואני שואל אותם: ואם מישהו נוגע בילד וזה כן נעים לו, זה בסדר? מותר לו לעשות את מה שהוא עושה?
"צריך לדעת מה בדיוק לומר לילדים. אישית, אני פתוח עם הילדים שלי, הרבה יותר ממה שאחרים מוכנים להיות. אני מעדיף את זה מאשר לקחת סיכונים".
הזמן הוא מרכיב קריטי
גורם משטרתי, שעובד עם המגזר החרדי בנושא הפגיעות המיניות, אומר כי "ברור לנו שחלק גדול מהחרדים, לפני שהם פונים למשטרה או לרשות ממשלתית כלשהי בנושא כזה, הולכים לרב ושואלים. חשוב לי לומר לאותם הורים ומורים שבמקרה של פגיעות מיניות, יש חשיבות קריטית לזמן שחולף בין המקרה לבין הפנייה למשטרה. ככל שעובר יותר זמן, יש קושי גדל בטיפול החקירתי, ומצד שני, בהחלט ייתכן שהפוגע ממשיך לפגוע.
"יש אצל החרדים תפיסה של 'מה יגידו וידברו'. רבים מאמינים שהדיבור על כך או הפנייה שלהם למשטרה יפגעו בסיכויים של הילדה או הילד שנפגעו למצוא שידוך וגם בבני המשפחה האחרים, כי הסביבה החרדית היא סביבה סקרנית וצפופה, והרבה מידע עובר מפה לאוזן.
"אבל יש חוק שאוסר לחשוף בשום צורה את זהותם של הנפגעים, ואנחנו אמונים על החוק, והטיפול מאוד עדין ותומך, גם למשפחה וגם לנפגעי העבירה, לא משנה מה הגיל. כל הפעולות נעשות בדיסקרטיות, בלי כותרות, ועם הרבה לב והשקעה.
"כשמסתובב פדופיל באזור חרדי, הסיכויים שיפגע בילדים הם כפולים מאשר בשכונה חילונית, כי בכל בית משותף בשכונה חרדית ממוצעת יש בערך 100 ילדים. כשפצצה מתקתקת כזאת מסתובבת ברחוב ולא מצליחים לעצור אותה מייד - כי אנשים שילדיהם נפגעו לא התלוננו - הפצצה שורפת נשמות של ילדים".
צביקי פליישמן. "רוב הציבור החרדי מבין היום שפגיעה מינית היא משהו רציני, שלא משחקים אתו"
לדבריו, יש התקדמות בנושא בשנים האחרונות. "זה תהליך דו־סטרי, שבו גם המשטרה השכילה לבנות כלים למתן מענה מדויק ודיסקרטי לציבור החרדי. הבנו שכאשר אתה רוצה לתת מענה נכון לפגיעות מיניות וגם לאלימות במשפחה, גם כלפי גברים וגם כלפי נשים, אתה חייב מישהו שיודע לדבר בשפה של המגזר החרדי.
"צריך להבין שהציבור החרדי, בחלקו הגדול, תמים מאוד. לא פעם ולא פעמיים אנחנו נתקלים באנשים שלא מבינים שמה שהם מספרים לנו הוא דבר חמור מאוד מבחינת החוק. מה שילדה חילונית יודעת בגיל 15, אצל החרדים זה לפעמים לא ברור גם בגיל 20. ככה זה.
"לכן הכשרנו כ־20 חוקרים וחוקרות חרדים, בהם אימהות לילדים, חרדיות לכל דבר, שמוצבות בתחנות בריכוזי אוכלוסייה חרדיים. כשקורה אירוע הן חוקרות אותו, יודעות לשבת מול הנפגע ולדבר בשפה שלו, כדי שהוא ייפתח ושהן יבינו מה קרה, מי נגע והיכן. שני הצדדים פשוט מדברים באותה שפה.
"זאת הצלחה עצומה, ומהניסיון שלנו, במשך השנים שהקבוצה הזאת פועלת, יותר ויותר ממקבלי ההחלטות החרדים - רבנים, עסקנים, מנהלי בתי ספר ומורים - הבינו שהמענה האמיתי והנכון במקרים כאלה אינו קהילתי בלבד, אלא של החוק. הם הבינו שהמשטרה יכולה לעשות מעשים שהקהילה לא יכולה לעשות - החל ממעצר והרחקה, ועד העמדה לדין".
הגורם המשטרתי מתאר גם דילמה שיש בציבור החרדי. "מצד אחד, הם מחנכים לקיום מצוות כמו עזרה לזולת. לעזור למתקשים לסחוב קניות, ובכלל, לסייע לאחר. מצד שני, הם יודעים שיש אנשים שמחפשים לנצל את התמימות של הילדים, לקחת אותם לחדרי המדרגות ולפגוע בהם מינית.
"זאת בעיה. אבל החברה החרדית עוברת תהליך נכון, בהסברה שהעזרה לזולת היא אמנם מוטו לחיים, אבל צריך לפקוח עיניים ולשים לב להתנהגויות שמדליקות נורות אדומות".
מה היית ממליץ להורים ולמורים החרדים לשנות בגישה לנושא?
"אנחנו לא מחנכים של קהילות, הקהילה החרדית צריכה לחנך את עצמה. אבל אנחנו כן יכולים לתת סימני דרך, מניסיון העבודה שלנו ומהאירועים השונים. בראש ובראשונה, צריכים לקחת את כל המחנכים והמחנכות, וגם רבני קהילות בכל הציבור החרדי, שיעברו סדנאות למוגנות, כי בחלק ניכר מהמקרים, גם המורים והמורות לא מכירים את כל הניואנסים הקטנים.
"זה חשוב מאוד לגבי הרבנים, כי בניגוד לעבר, שרב היה רק פוסק הלכה וזהו, היום חלק גדול מעבודתו הוא עבודה סוציאלית, ואם אתה רוצה להיות רב שיגיעו אליו שאלות מהסוג הזה - אתה צריך להיערך לזה. יש היום ארגונים ראשונים שמטפלים בנושא, אבל זאת תחילתה של דרך ארוכה.
"הם צריכים ללמוד להכיר מהי פוגענות, מי האנשים שפוגעים, ומהם הסימנים שמלמדים על מישהו שנפגע, שזה קריטי. ובסופו של דבר, הם צריכים להבין שבמשטרה יש מענה נכון למקרים האלה, כדי להושיב את הפוגע מאחורי סורג ובריח".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו