חמור לבן עומד ליד שלט ועליו תמונת הרבי מלובביץ'. עז מציצה אל חלון בית, שבו שבעת בני המשפחה יושבים מחויכים על הספה בסלון. ילד קטן ובהיר שיער עומד מבויש ליד חיילים בשדות של היישוב אש קודש.
כל אלו הם רק חלק מצילומיה המרהיבים של צלמת "ישראל היום" ו"מקור ראשון" מרים צחי, שבמשך שנים תיעדה את החיים ביהודה ושומרון, בתקופות טובות יותר או פחות, שאוגדו יחדיו לספר יחיד מסוגו העוסק בחיים באזור, בשם "אדמה בלב אדם".
מאז קיבלה את המצלמה הראשונה שלה בגיל 12, אז אביה אסף שקל לשקל כדי שבתו תוכל להגשים את חלום הצילום שלה, מרים לא חדלה לתעד. "זו היתה מצלמת דקורה, יש לי אותה עד היום", היא מתרפקת על הנוסטלגיה. "הייתי לוקחת איתי את המצלמה לכל מקום ותיעדתי כל מה שהיה אפשר. את הים, את המשפחה, את נופי ירושלים, שם סבתא שלי היתה גרה. כולם היו צוחקים עלי, ילדה כל כך קטנה מסתובבת עם מצלמה גדולה על הצוואר. אבל אני אהבתי את הצילום והמצלמה לא זזה ממני".
קרוואן במעלה רחבעם, רגע לפני הריסתו | "כמה מהקרוואנים במעלה רחבעם נבנו כנראה בניגוד לחוק, והוחלט על פינויים. המשפחה עזבה, והקרוואן נראה מבחוץ כמו משחק של בית בובות, שבעוד רגע הדחפור יהרוס אותו. הצלחתי לתפוס אותו ממש רגע לפני הפינוי".
כשהיתה בת 31 נולד בנה השני, והיא עשתה שינוי משמעותי בחייה. החליטה שהיא מתמסרת לגידול הילדים ולמשפחה, גידלה חמישה בנים, ובמקביל עברה תהליך של חזרה בתשובה. היא הפכה להיות מעורבת פוליטית, נשלחה לצלם עבור עיתונים שונים הפגנות, פיגועים ומחאות, ועם הזמן נפשה נקשרה בזו של המתיישבים. רבים מכירים אותה בתור האישה הדתייה עם המצלמה, המתרוצצת דרך קבע מעבר לקו הירוק, ומתעדת הכל מכל, במומחיות ובנחישות רבה.
היא היתה שם בגוש קטיף בתקופת ההתנתקות, וליוותה את משפחות המפונים גם שנים אחרי הפינוי. כשנה לאחר מכן הוציאה אלבום צילומי גוש קטיף, שנחל הצלחה רבה בארץ ובחו"ל. חלק מצילומיה ביו"ש זכו בפרסים בתערוכות "עדות מקומית", המיועדות לצילומי עיתונות ותיעוד.
לפני כ־20 שנה החלה להתמקד בצילומים ביהודה ושומרון. "בהתחלה הייתי מצלמת צילומי חדשות, אבל בשנות האלפיים התחילה האינתיפאדה השנייה, והתמסרתי. מצאתי את עצמי נכנסת לאזור כמעט יום־יום ומתעדת את החיים מכל כיוון. כל מה שהיה נראה לי מעניין, שונה - הייתי מצלמת. לא רק את הפיגועים והאלימות, אלא גם את ההורים עם הילדים והטבע ובעלי החיים, הכל מהכל באזור הקסום הזה.
"אני חושבת שבהיותי אישה דתייה עם כיסוי ראש היה לתושבים קל יותר לקבל אותי, להכניס אותי אל ביתם, אל חייהם, ולהראות גם את הצד שלהם דרך המצלמה שלי. בעוד בתקשורת היו מצלמים בעיקר פיגועים ואירועים קשים באזור, אני החלטתי לתעד גם את הטוב, את חיי השגרה.
"זה לא תמיד היה קל. באירועים ביטחוניים כמו הפגנות, כוחות הביטחון לא תמיד הבינו שאני באה בתפקיד, וכשהיו התפרעויות של מתיישבים, חשבו שאני חלק מציבור המתפרעים והחרימו לי תמונות. נבלעתי כל כך טוב בנוף המתיישבים, לפעמים טוב מדי", היא צוחקת.
עז מציצה אל הסלון של משפחת רום באש קודש | "ההורים וחמשת ילדיהם ישבו בסלון, כשמחוץ לבית הסתובב רועה בן המקום. הרועה החליט להתלוצץ, החזיק את העז ונתן לה להציץ מהחלון, לתדהמת בני המשפחה. אפשר לראות על פניהם את ההלם לצד השעשוע".
במקביל לצילומים ביישובים היהודיים, מרים החליטה להראות גם את הצד הנוסף של יהודה ושומרון. נכנסה לאירועים ולהפגנות ברשות הפלשתינית, לבושה שחורים עם פאה או כובע, שלא תזוהה כיהודייה דתייה. "מאוד עניין אותי מה קורה בצד השני. הייתי נוסעת בטרמפים או נכנסת עם אנשי תקשורת אחרים, ונעלמת בהמון. באחת הפעמים הצבא זרק רימון גז פלפל לריכוז של פלשתינים, ואני ביניהם. הרגשתי שאני מאבדת את ההכרה. חבר'ה צעירים שדיברו איתי אנגלית נתנו לי לשתות ודאגו לי עד שחזרתי לעמוד על הרגליים".
את הספר החליטה להוציא לאחר שאספה צילומים המתעדים את עשרות הצדדים הכרוכים בחיים באזור. הטבע הפראי, מנהגי הדת, פינוי מאחזים וכדומה, ובמקביל גם את הצד הפלשתיני.
"החלטתי להראות את החיים באזור מזווית אחרת לגמרי, שכמעט ולא מתועדת", היא מדגישה. "לרוב מסקרים את האזור רק כשיש פיגועים או אלימות, ואני יודעת שיש שם זוויות אחרות לגמרי של חיים, של אנושיות, של אמא משחקת עם הילדות או משפחות שגרות בבתים משונים כמו אוהל מונגולי, מערה או אפילו אוטובוס ישן. וזה כל הקסם".
בשבועות האחרונים הושק פרויקט גיוס המונים במטרה לסייע בהוצאת הספר, בקישור: https://headstart.co.il/project/51539
שרה דריבן טובלת בבריכת מקווה בביתה שבחברון | "שרה היא ידידה שלי, ובתוך ביתה יש מקווה. היא נכנסה למקווה לטבול בבגדיה, לאו דווקא מטעמי דת, והצלחתי ללכוד את הרגע שבו פרשה את ידיה והמים הקיפו את כולה במעין שלווה גדולה".
אישה מתאמנת במטווח בגוש עציון | "נשים רבות באזור אוחזות בנשק להגנה עצמית, ולכן נדרשות להתאמן. מה שבעיקר תפס את עיניי היה גיל האישה, לבושה המיוחד והיותה דרוכה מול המטרה".
ילד עומד ליד טלפון ציבורי על מבנה, ביישוב רותם בבקעת הירדן | "כשראיתי את הילד עומד ומנסה את מזלו עם הטלפון, הרגשתי כמו בהצגה 'מחכים לגודו'. היה בזה משהו סוריאליסטי, באמצע שום מקום, על מבנה, מוצב טלפון שאין ספק שהוא לא מחובר לקו, והילד מטפס ומצמיד את השפופרת לאוזנו, כשברקע כל הבקעה פרושה מולו".