חיפוש גופני

1. בכביש בגין התקשרה טלי מהבנק. היא דיברה בחיוך, מה שלומך, מה נשמע, בעוד אני מבעבעת: יא רבי מאיר, מה היא רוצה, מה קרה, חריגה? חזרה המשכנתא? מה בנק עכשיו? כשהיא השמיעה את עילת השיחה, נשפתי את האוויר העצור: טלי התקשרה להציע הלוואה. בנקאים, תלמדו מגננות. כשמרימים טלפון ללקוח באמצע היום, דבר ראשון: "הכל בסדר, לא קרה כלום, יש לך ילד/ חשבון מקסים", ואז ההמשך.

2.הטלפון העסיק אותי לדקה שבה פספסתי את מצלמת המהירות. הקופסה הכתומה בבגין היא השנואה ביותר בירושלים. בגין הוא נערה מתבגרת: גוף של כביש בין־עירוני מהיר ונפש של כביש שכונתי צר. פרצוף של נתיבי איילון, נשמה של סמטת התפוח. כולם חוטפים שם את נקודות חייהם על עבירת קמ"ש. הסתכלתי על מד המהירות וניסיתי לנחם את עצמי. יש שמועות שהמצלמות מתחילות לצלם רק בחריגה של 20 אחוז מהמהירות המותרת; ועוד שמועה שיש עשרה אחוזים נוספים של טווח טעות במצלמה; ואמונה תפלה שעל עשרה אחוזים נוספים אפשר לערער.

זאת אומרת, יש איזה טווח ביטחון בין המהירות הנוראית, מסכנת החיים, לבין המספר שמצוין בעיגול האדום. וקובעי רף המהירות הביאו אותו בחשבון, כי ידעו איך בני האדם מגיבים לגבולות. וחשבתי כמה חכמים פקידי התמרורים, שהציבו את הגבול לא במקום המשוער של המעידה המסוכנת, אלא לפניו. וכמה חכמים היו קובעי הרף ההלכתי, שעשו את אותו הדבר גם עם המצוות. אם אתה רוצה שאנשים לא ידליקו אש בשבת, תאסור עליהם לגעת בגפרור ("מוקצה"), ואם אתה מבקש שישמרו בלעדיות לנשותיהם, תאסור עליהם להביט באצבעה של אישה אחרת.

(אני מבקשת שתיסעו במהירות המותרת ולא אלפית הקמ"ש יותר. זה שיש מרווח עד ההרשעה לא אומר שצריך לגעת בגדר. ככה גם בסייג לתורה, למי שמעוניין).

3.אחוזה בשרעפי פילוסופיה על תמרורים הגעתי למחוז חפצי: מוסך ששמו הוא פסוק מהתורה. אין, הכל זה מלמעלה. ביקשתי שימצא מדוע נדלקה נורה אדומה בלוח המחוונים, כיצד נדלקה הנורה האדומה באותו יום שבו הלך מייבש הכביסה, ואם יש ביניהם תקשורת מוסכמת. המוסכניק שחור הציפורן ניגב את ידיו במגבת לבנה לשעבר, פתח מכסה מנוע, ואז, כשהוא שומר על ממד ההפתעה, לא פתח את הקרבורטור ולא סובב את הפלאגים - אלא חיבר טאבלט למכונית. הייטק! שחור האצבעות ושחור המגבת הם כנראה עניין שיווקי.

הטאבלט שוחח עם מחשב המכונית והראה כי הנורה האדומה דולקת עקב זיהום אוויר. זה היה יום שהתחיל באלגוריות מוצלחות - הבנקאית והגננת, שולחן ערוך ומגבלת המהירות בכביש - ולכן מייד רשמתי לפניי: מדוע אי אפשר לחבר טאבלט לגוף שלנו ולדעת מה הולך שם בפנים?

4.זה תקופה מלווה אותי הניסיון להבין מה הולך שם בתוך הגוף בגלל תופעה משונה, שמתברר שאינה נדירה: בזמן הליכה או ריצה נרדמות לי אצבעות הרגליים. בבקשה: תירוץ נהדר לשאלה למה אני לא רצה. אני לא רצה, כי דקה אחרי שאני מתחילה לרוץ, אני דורכת על כפיסי קַפְּלָה מעץ שהיו פעם אצבעות, וזה כואב ומציק.

אין טאבלט־מוסכים שאפשר לחבר לבהונות שלי, אז אני מתגלגלת מרופא לרופא ומבדיקה לבדיקה, בשלה לסיים לימודי רפואה, עוברת בתחנות מרתקות בגוף האדם כמו בסדרה "החיים" שהיינו רואים בחופש הגדול. טרם מצאו את הבעיה שבגללה נדלקה לי נורה אדומה בקצה התחתון של הגוף.

רופא משפחה הפנה אותי לרופא כלי דם שהפנה אותי לבדוק את זרימת הדם בגפיים במכשיר דופלר, ולאולטרה־סאונד עורקים שנקרא דופלקס. למה לא לקרוא לשתי בדיקות בשם כמעט זהה ולבלבל את טופסי 17 אם אפשר? נשכבתי על מיטה בחדר קפוא. השחילו את ידיי ורגליי לשרוולים מתנפחים, כמו אלו שמשמשים לבדיקות לחץ דם. בחלל נשמעו רחשי אולטרה־סאונד פועמים שהזכירו לי הריונות ורשרוש שקית ניילון שהזכיר חיפוש ידני אחר תחנת רדיו. בבת אחת כל השרוולים התנפחו, ידיים ורגליים, בכמה מקומות, והרגשתי שאני מתרוממת באוויר. חזרתי לגיל 5, שוכבת על הגב בבריכה עם עשרה מצופים על הגפיים.

איזה יופי של רפואה! מקל פלסטיק מדד את קצב זרימת הדם בכל עורק, וריד ונים. ההכרעה: הכל תקין. הדם זורם בשצף כמו מי הפשרת השלגים באלפים.

חזרתי לרופא משפחה שהפנה לאורתופד שהפנה לסי.טי גב, שבו שכבתי בתוך מנהרת קרינה עגולה ועתידנית שאפשר לראות בה כן שיגור. ומצאו שם בלט, שאולי גורם לבעיה עצבית. גם כירופרקט הסכים שאצבעות נרדמות זה עניין גבי. הפנו אותי לבדיקת הולכה עצבית, שמאבחנת תפקוד נוירולוגי באמצעות זרמים חשמליים המועברים על ידי מחטים. עד היכן שידיעתי מגעת, בבדיקה זו משתמשים שירותי הביון הישראליים לעינוי עצירים שהם פצצה מתקתקת.

• • •

אני לא פצצה, לצערי, והשעון הביולוגי שלי פחות ופחות מתקתק. חשבתי שמכות חשמל אולי יסדרו לי את הראש. איזה רע יכול לצאת מלחשמל את עצמי מבחירה. שיער מוחלק, עיניים בולטות, ורגיעה כללית. המתנתי בתור מול שלט מבשר טוב שאומר "נבדקים נכבדים, הבדיקה אינה נעימה ואף כואבת. אנו מודים לכם על שיתוף הפעולה", שוטטתי במרחבי הרשת, ואז האירוניה קרסה: נפל החשמל. במכון שמבצע בדיקות חשמל. שאמור להבין בחשמל. הממתינים בתור הרימו ראש מהנייד, ראו שיש חושך, וחזרו לעיין בנייד.

בשוב החשמל הוכנסתי לבדיקה העונה לשם EMG (אצלי זה היה בעיקר OMG: או מאי גאד, מה אני עושה פה). תקעו לי מחטים בגוף והזרימו ביניהן גלים של כאב, שנע בין פלפל סודנייה לפתיחה חמש. ושוב נמלאתי רגשות פליאה מהרפואה שלנו, שמצליחה לעקוב אחר תנועת נוירון מהראש לבוהן, ולא באוניברסיטה, בהפניה פשוטה מקופת חולים.

הכל תקין, פסק גם הנוירולוג, שהיה שבע רצון מהתוצאות בעוד אני נשארתי בלי הסבר. אחרי כל הבדיקות עדיין נרדמות לי הרגליים. הרופא הציע שאחליף נעליים. זו המלצה רפואית שאני תמיד שמחה לאמץ. הנורה באוטו שלי עדיין דולקת, מחילה מהאוויר של כולנו, לא הספקתי לתקן. כשאני שמה רגל על הגז, האצבעות הנרדמות מזכירות לי להוריד.