אנרגיה כחול לבן

תגליות הגז הגדולות במימיה הכלכליים של מדינת ישראל - תולדה של שיתוף פעולה היסטורי של הסקטור הפרטי האמריקני והישראלי - שינו מן הקצה אל הקצה את מיצובה האנרגטי של המדינה: מכזו הנאלצת לעשות מאמצים ניכרים על מנת למלא את צרכיה האנרגטיים באמצעות יבוא נפט ומקורות אנרגיה נוספים, למדינה בעלת תפוקות אנרגיה אדירות, העולות עשרות מונים על הכמות הנדרשת לה.

השלמת פיתוח מאגר תמר, בשנת 2013, היתה אות הפתיחה למהפכת הגז הטבעי בישראל. בשנה זו החלה התבססות רחבה של שימוש בגז טבעי בתהליך ייצור החשמל, ומפעלי תעשייה גדולים ובינוניים החלו לצרוך גז טבעי מקומי, זול ונקי במקום תזקיקי נפט יקרים ומזהמים. פריצת דרך זו אפשרה למדינת ישראל להיגמל מתלות היסטורית ביבוא אנרגיה, וספק אם היתה מתרחשת לולא שיתוף הפעולה עם הסקטור הפרטי האמריקני.

ואכן, תוצאות המהפכה לא איחרו לבוא. על פי אומדני משרד האנרגיה, מאז החלה הפקת הגז הטבעי ממאגר תמר חסך המשק סכום בלתי נתפס של יותר מ־46 מיליארד שקלים בעלויות אנרגיה בלבד, מתוכם 9.3 מיליארד שקלים בשנת 2018. כפועל יוצא ירד מחיר החשמל לעומת המחיר בשנת 2013, ולולא השימוש בגז הטבעי המקומי, מחיר החשמל כיום היה גבוה בעשרות אחוזים.

גם בהיבט הסביבתי נרשמו תוצאות מרשימות. פליטות תחמוצות הגופרית במשק הצטמצמו ב־62 אחוזים ופליטות תחמוצות החנקן ירדו ב־50 אחוזים. מעבר למשמעויות הבריאותיות הנרחבות, לצמצום בפליטת המזהמים יש גם משמעות כלכלית לא מבוטלת, הנאמדת בחיסכון של כ־14 מיליארד שקלים בעלויות נזקי זיהום האוויר בישראל.

במהלך שלוש השנים שעברו מאז אישור מתווה הגז, נרשמה במשק הגז הטבעי הישראלי תנופת פיתוח חסרת תקדים: במאגר לוויתן נמצאים על סיפה של הפקה מסחרית, פיתוח מאגרי כריש־תנין נמצא בעיצומו ולראשונה זה שנים החלו פעילויות אקספלורציה במים הכלכליים של ישראל.

נפרדים מהשימוש בפחם

לקראת סוף השנה, עם תחילת הפקת הגז ממאגר לוויתן, יעמדו לרשות המשק שתי מערכות הפקה בלתי תלויות בעלות היקף אספקה מרבי שנתי של כ־23 BCM, יותר מכפול מיכולת ההפקה המרבית כיום. בשנת 2021, עם השלמת פרויקט כריש־תנין, תגיע יכולת ההפקה המרבית ל־30 BCM בשנה.

המשמעות היא ברורה: באמצעות שלוש מערכות אספקת גז נפרדות יחדור המשק הישראלי לעידן חדש המתאפיין בריבוי ספקי גז טבעי, המסוגלים להפיק אנרגיה ממקורות ישראליים בכמות העולה על צורכי האנרגיה של המשק כולו. כלומר, באופן תיאורטי, יהיה אפשר להפסיק את כלל יבוא האנרגיה. במקום להשתמש בדלקים מזהמים ויקרים דוגמת פחם ונפט, יהיה אפשר להשתמש במקור אנרגיה מקומי זול ונקי - הגז הטבעי.

מאגר הגז לוויתן // צילום: נובל אנרג'י

העברת כלל צרכני האנרגיה במשק לשימוש בגז טבעי אינה אפשרית בפרק זמן קצר. שינויים מהותיים בסקטור התחבורה, למשל, המונה בישראל יותר מ־3 מיליון כלי רכב המונעים באמצעות תזקיקי נפט, לא יכולים להיעשות בן־לילה. נדרש לכך זמן.

עם זאת, אפשר להאיץ דרסטית את צמצום השימוש בפחם המזהם עד להפסקה מוחלטת. על פי פרסומי משרד האנרגיה, ב־2018 עמד "שיעור השימוש בדלקים מזהמים לייצור חשמל בשגרה" - במילים אחרות, בעיקר פחם וקצת תזקיקי נפט - על 29 אחוזים. תחזיות משרד האנרגיה צופות כי השימוש בדלקים מזהמים אלו בשנת 2019 יסתכם בכ־27 אחוזים. בהמשך תחזית המשרד, הפסקה מוחלטת של השימוש בפחם מכוונת לשנים 2030-2028.

הצעדים הרגולטוריים שנעשו עד כה להקטנת השימוש בפחם הם בהחלט מבורכים, נכונים ואמיצים, אולם העמדה הנשמעת מנגד, המצדדת בשמירה על קצב יחסית איטי של תהליך הפרידה מהפחם, ואשר נשענת על הרצון להימנע מתלות במקור אספקה בודד - מתייתרת בהינתן תמונת פיתוח המאגרים החדשים במשק הישראלי.

מדיניות אופטימלית צריכה לקבוע שהחל מסוף השנה השימוש בפחם יהיה מינימלי עד להפסקה כוללת של השימוש בו, מוקדם ככל האפשר - החל משנת 2021 ולכל היותר בשנת 2024, הרבה לפני השנים 2030-2028 שבהן מצדדת המדיניות הרשמית של משרד האנרגיה. אין ספק שהחלטה כזו תהיה הכלכלית והסביבתית ביותר בעבור המשק הישראלי.

כיום מגזר חיפושי הגז והפקת הגז בישראל הוא בינלאומי הרבה יותר ומתבסס בעיקרו על פעילות של חברות מהסקטור הפרטי הישראלי, היווני והאמריקני.

הכותב הוא מנכ"ל איגוד תעשיות חיפושי הנפט והגז