מיפוי אובייקטיבי של מה שקרה מאז הוחלט על בחירות חוזרות: נתניהו איבד זמנית את השליטה על סדר היום; ליברמן רועש, ממקד תשומת לב תקשורתית עם סדר יום של הסתה נגד חרדים; והדתיים הלאומיים, שפעם נחשבו למגזר פוליטי המונהג על ידי מבוגרים אחראים ובעלי שיקול דעת וישוב הדעת, נראים היום כמגזר ילדותי אדולסנטי. מי היה מאמין.
זה נראה כיתרון לכאורה של המערכת הפוליטית המתנקזת נגד ביבי. אבל עובדות היסוד של המצב הפוליטי לא השתנו. עדיין, כל מה שהליכוד יחד עם המפלגות של הימין הדתי והחרדים צריכים לעשות - הוא לאסוף מהמדרכה את 260 אלף הקולות שירדו לטמיון בסיבוב הקודם. זה במישור הטכני.
מה שחשוב יותר הוא שישראל נמצאת בעיצומם של שני מהלכים מדיניים ביטחוניים היסטוריים מול איראן ומול הפלשתינים. בניגוד לדעתם של כמה פוליטיקאים ופרשנים, רה"מ נתניהו הוא עדיין המוביל הטוב ביותר של המהלכים האלה. הוא זה שהתניע אותם. בשלב הנוכחי, החליטו בליכוד לרדת מההתכתשות עם ליברמן, משום שהיא רק בונה אותו. מי שיודע על התהליכים הפנימיים שמתרחשים בעזה, יכול להבין שלליברמן אין מה לתרום בנושא. אלו תהליכים שמצריכים אורך נשימה. גם צורת המחשבה החדשה של הממשל האמריקני מעלה מחדש על השולחן כיווני פתרונות, שנשכחו זה מכבר. בעזה יש הנהגה שגורמת לתושבי הרצועה לאסון מתמשך. אין לישראל עניין להפריע למגמת ההרס העצמי.
איראן, לראשונה, זוכה לטיפול ממוקד בנוסף למאבק עם גרורותיה המכתרות את ישראל. דיברו על זה שנים, אבל רק נתניהו הצליח להביא את המערכת הבינלאומית, בעיקר ארה"ב, לאיים ישירות על טהרן.
זה אומר, שכל כיוון הקמפיין של הליכוד יקבל תפנית. במקום נגטיביות, ילכו שם על חיובי, על ההישגים. הציבור עייף מקמפיינים נגטיביים. מול סדר יום של סילוק ביבי בכל מחיר, יש לליכוד ולעומד בראשו קבלות. יש רק תחום אחד שנתניהו נחלש בו, ואלו הרפורמות הדרושות בנושאי פנים.
בניגוד למה שמצטייר, מצבו המשפטי של נתניהו לא בכי רע. אם יורד נושא השוחד בתיק 4000, כל צירוף הכוחות הפוליטי ישתנה. כרגע הבעיה הפוליטית של נתניהו קשה יותר מהבעיה המשפטית. נוצר מצב נדיר שבו שני כוחות הנחשבים לימניים שוללים על בסיס אישי את נתניהו; בהתחשב בפריצות הדרך בתחום המדיני מול הפלשתינים ובביטחון נגד איראן, קשה להבין את חוסר האחריות של בוגי יעלון. המענה למצב, הוא הליכה קבוצתית עם הצוות האיכותי המלא של צמרת הליכוד ולא הסתמכות על שחקן חוד בודד ברחבת היריב. גם גדעון סער יכול לעלות קדימה.
ומה לגבי פרדוקס מערכת המשפט? אם יצליחו לנטרל את ראש הממשלה, להוציאו מהזירה, יבוא במקומו מנהיג חדש, שיוביל רפורמה רחבה שחוק החסינות ייראה על ידה כהחלטה מנהלית על קיצור החופש הגדול.
לאן פניהם מועדות?
בשלטון הביורוקרטי המומחים ניצבים בראש. תשאלו את מקס ובר
יש אנשים שמסוגלים להתעמק בפסק הדין המרשיע של רעיית רה"מ שרה נתניהו. אני לא אחד מהם. די בעובדה שמערכת אכיפת החוק יחד עם תקשורת מגויסת ללוחמה פסיכולוגית השקיעה מאמץ עילאי וארוך שנים כדי לחקור ולהעמיד לדין את שרה נתניהו על התנהלותה בארגון האוכל בבית רה"מ, כדי להבהב בנורות אדומות: מערכת האכיפה, המשטרה, הפרקליטות, היועץ המשפטי ובית המשפט עצמו הפכו לארגון כוחני. דבר דומה אבל בעוצמות גדולות עשרות מונים מתרחש ביחס לבעלה של שרה, בנימין נתניהו.
כדי להבהיר את הסכנה שרבים חשים אבל מגדירים אותה בצורות שונות ולא תמיד נכונות, צריך לגייס מחדש סוציולוג שמת כבר לפני 99 שנים. זהו מקס ובר. הוא חזה כבר בתחילת המאה הקודמת שהמעמד הביורוקרטי במדינה ינסה להשתלט על ההנהגה ולנטרל את נבחרי הציבור, הפוליטיקאים, אם לא ממש להדיר אותם ממערכות המשטר.
"לדעתו של ובר", כותב פרופ' יונתן שפירא בספרו "עילית ללא ממשיכים", "מתרחבת הביורוקרטיה במדינה המודרנית ומתפשטת על כל תחומי החיים, עד כדי כך שהיא עלולה להביא למצב בו ביורוקרטים מקצועיים יקבעו את מטרות המדינה ואת כיוון פעולתה. הפוליטיקאים הדילטנטים לא יוכלו להתמודד עם המומחים, וייאלצו לקבל את דעתם בשאלות הקשורות לניהול המדינה. מצב זה, שבו ישתלטו הביורוקרטים על ניהול המדינה, יפגע בדמוקרטיה, כיוון שהביורוקרטים אינם נציגי העם. יתרה מזאת, אם תיעדר שכבת מנהיגים פוליטיים, והשלטון יעבור לידי ביורוקרטים, שהוכשרו לתפקידי ביצוע אך לא להנהיג חברה, עלול הדבר לסכן את עצם קיומה של המדינה".
כשביטחון המדינה והמשילות נתונים בידי פקידים, בין שבמדים ובין שהם נושאי תארים בתחום המשפט, המצב לא טוב. משפטנים בשירות המדינה הם בהחלט חלק מהמעמד הביורוקרטי, החלק הדומיננטי בתוכו; ואפשר היום לקבוע שגם השופטים, מבית המשפט העליון ומטה, הם חלק ממערך הפקידות. שופטי ביהמ"ש העליון הדומיננטיים חלחלו למעמדם הרם דרך הצנרת הפקידותית של הפרקליטות הצבאית, פרקליטות המדינה ומשרד היועמ"ש - עד שתפסו את מושבם בצמרת הרשות השופטת. כפי שהגדיר זאת הפרשן ההיסטוריון האמריקני ג'ורג' ויל, אלה לא אנשים שהגיעו למעמדם הרם בזכות אישיותם, אלא בזכות גיליון הישגים.
לגבי הקצונה בצה"ל, כבר לפני שנים רבות קבעו הסוציולוגים שקציני הצבא - לאו דווקא בישראל - הם חלק מהמעמד הביורוקרטי. היה ויכוח בעבר אם למעמד הפקידותי יש הכרה מעמדית במובן המרקסיסטי. מה שקורה בישראל לא משאיר מקום לספק: התשובה היא כן. זה שנים הקצונה הפכה לקבוצת לחץ, שנאבקת גם על הטבות כלכליות. אך בשנים האחרונות אנחנו רואים שעוד לפני שהם פושטים את המדים הם כבר יודעים להעביר ביקורת חוקתית, מוסרית או היסטורית על המנהיגות המדינית הלאומית.
יש לקצונה ולמשפטנים הכרה מעמדית שקוראת להם לשלוט, כמעט בנוסח הישן של "אלוהים לשלטון בחרתנו", או לפחות בגרסה של יונתן רטוש, "פנינו נשואות אל השלטון". כיוון שהמשחק המקובל היום הוא למידת לקחים מהמשטר הנאצי בגרמניה, צריך להזכיר שוב את הרצאתה של הנשיאה אסתר חיות בנירנברג. היא דיברה גם על הסתאבות מערכת המשפט בגרמניה שהיוותה נדבך בפתרון הסופי וביישום חוקי הגזע.
בלי מדינת העומק, שהיא מכונת המדינה הפקידותית, לא היתה השואה. זה לא משוגע אחד בשם היטלר, אלא מכונה שמוכנה לפעול. רבים מציינים שכאשר המערכת הגרמנית לא אהבה את מה שהנאצים עושים, כמו בעניין ההמתה המאורגנת של קבוצות חלשות ובלתי רצויות לחברה הגרמנית, היתה התקוממות ומחאה והעניין הופסק. זה לא קרה עם מערך הרצח נגד היהודים.
זה כמובן הוריד את קרן הפקידים בתקופה הפוסט־מלחמתית, וחנה ארנדט נתנה לכך את הביטוי הברור ביותר. הם נתפסו כטכנוקרטים חסרי לב שבידיהם פצצות אטום. בשנים האחרונות הם פיתחו הכרה של עליונות אידיאולוגית מוסרית כמגיני הדמוקרטיה. הדמוקרטיה זה לא רצון העם, הדמוקרטיה אלו "שומרי הסף".
חומסקי - יס, המרמן - יס
מכתב אנשי הרוח בנושא ה־BDS מתחיל באובאמה ונגמר בחוק הלאום
ביטוי נוסף לנבואה של מקס ובר ניכר בדיון המתמשך בבג"ץ על חוק הלאום. עוד מעט תמלא שנה מאז עבר החוק, ומתקבלות עוד ועוד עתירות לבג"ץ לפסול את חוק היסוד. זה מתחיל להיראות שאולי בכל זאת בג"ץ יפסול אותו, בהתאם להנחייתו של היו"ר אהרן ברק, שרוצה רק תיקון קטן ואולי עוד איזה תיקונצ'יק והכל יהיה בסדר.
מה תהיה משמעות פסילת החוק על ידי בג"ץ? שבית המשפט העליון של מדינת ישראל קובע שהגדרתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, מדינת הלאום של העם היהודי, אינה חוקתית. מכאן הדרך תיפתח לפרימת הריבונות היהודית בשטחי ארץ ישראל; נטרול הריבונות היהודית תוביל לדיכוי הלאומיות היהודית במדינה, ואולי בעתיד גם לרדיפה. מנגד, התפרצויות לאומניות ערביות, בייחוד אנטי־יהודיות, תקבלנה לגיטימציה. האם אין זה מתרחש כבר עכשיו?
ה־BDS כאנטישמי מעיד כי רבים מהאינטלקטואלים הרכינו ראש ואימצו את השקפת העולם המוסלמית על העם היהודי ומדינת ישראל // צילום: אי.פי.איי
הרקע לתהליך זה הוא פשיטת רגל מוסרית של חלקים באקדמיה ובאמנויות. ויש בתפקידים רבים דלת מסתובבת בין תפקידים בכירים בשירות המדינה למשרות בכירות באוניברסיטאות. מכתב אנשי הרוח לבונדסטאג לבל יגדיר את BDS כאנטישמיות, הוא גילוי בולט של התופעה. אליס שלוי חתומה יחד עם נועם חומסקי וג'ודית באטלר על מכתב שמבקש להעניק הגנה למסע שטנה - וזאת תוך אמירה שמדובר בשיטת מאבק לגיטימית.
עוצמת החתימות היא לא גדולה, כפי שניתן אולי להתרשם במבט ראשון. כי בתוך הערימה של כ־240 חותמים מכל העולם, ישנו הגרעין הקבוע המגויס להתארגנויות הקבועות של קבוצות החזית של חד"ש: ענת מטר, אילנה המרמן וכיו"ב. יומרנות מצפונית שמכסה על השעבוד המפלגתי.
מה שיותר מעניין שאנשים שהיית מצפה שיבינו משהו באנטישמיות חתומים על המכתב: דניאל בלטמן, עמוס גולדברג, אלון קונפינו. נכון ש־BDS לא הצליח לפגוע כלכלית בישראל, אבל הוא קצר הצלחה עצומה ובמידה רבה בלתי צפויה ביצירת קהילות שנאה. מי שנתן את הרוח הגבית היה הנשיא ברק אובאמה, שלפי דו"חות על דירוג "הכוח הרך" בעולם הפך את ישראל לשנויה במחלוקת בכל מקום ששמה עולה.
מי שהסתער בשטח היו ההתארגנויות המתפשטות של פעילי BDS. דגלים ישראליים הורדו מראש התורן בבתי כנסת; סטודנטים יהודים חיים במתח ולפעמים בחרדה בקמפוסים שונים, כפי שהעיד בפניי נשיא של קולג' קטן בקליפורניה. המכתב מעיד כי רבים מהאינטלקטואלים - כמה מהם באמת אינטלקטואלים ולא סתם פקידי אקדמיה נושאי תפקידים ותארים? - הרכינו ראש ואימצו את השקפת העולם המוסלמית על העם היהודי ומדינת ישראל.
מנקודת מבטם
כמעט שכחנו איך נולדה "מדינת כל אזרחיה", ועד כמה שירתה את שוללי היהודים
נושא חוק הלאום מבטא את התופעה. תופיק טובי המנוח זכור כמעט בנוסטלגיה. אבל הוא זה שהעלה לראשונה בשנת 1985 את מטבע הלשון שהאינטלקטואלים הישראלים והשמאל התאהבו בה: "מדינת כל אזרחיה". לא, זה לא היה עזמי בשארה. הכוונה שלו לא היתה דמוקרטיזציה של ישראל, אלא דה־לגיטימציה של המדינה היהודית במסגרת המאבק הכולל, באש ובדיו, נגד הריבונות היהודית.
מדהים באיזו מהירות המושג נקלט. מאמרים בכתב העת של מרצ, "פוליטיקה" ועיתון "הארץ" בסוף שנות ה־80 - כבר התנפלו על הנוסחה הזאת כמוצאי שלל רב. מעבר לפיתוי החיצוני כביכול לעשות את ישראל מתקדמת יותר ו"שוויונית" יותר, מסתתרת התפיסה הישנה של הקומוניזם שיהדות, ובייחוד לאומיות יהודית, זה נישט־גוד. הפרוטוקולים של זקני המפלגה הקומוניסטית מעידים כי תופיק טובי תבע כבר ב־1956 שהרוסים - במסגרת ההתארגנות האידיאולוגית החדשה שלהם - ייסוגו מהצהרת גרומיקו של 1947 ויחליפו את ההכרה במדינה יהודית בהכרה בזכות ההגדרה העצמית של הערבים הפלשתינים. זה מה שבריה"מ אכן עשתה בשנים 1956-1955, אבל היא לא נסוגה מהצהרת גרומיקו שקדמה להחלטת כ"ט בנובמבר.
את השקפת היסוד של אש"ף כלפי ישראל בהקשר הזה הגדיר ברנרד לואיס במאמר בכתב העת "קומנטרי" (ינואר 1975): "אש"ף בספרות שלו אף פעם לא משתמש בביטוי 'ערבים ויהודים', כיוון שלעשות כך פירושו להודות שקיימת אומה יהודית וזהו עיקרון מכונן באידיאולוגיה של אש"ף שלא קיימת אומה כזאת. הם משתמשים בניסוח 'מוסלמים, נוצרים ויהודים'. היהודים לפי נקודת מבטם, הם לא יותר ממיעוט דתי ואין להם כל זהות לאומית נבדלת שמקנה להם זכות למדינה" (מובא מתוך מאמר של ד"ר יואל פישמן הדן בסוגיה האם קיימת סתירה בין יהדות לדמוקרטיה).
"נקודת מבטם" התקבלה במידה רבה על העילית האינטלקטואלית בישראל, כולל אחדים מבכירי צה"ל לשעבר, ואף כאלה המכהנים בתפקידים בכירים במדינה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו