אם יש דבר שאני באמת מתעב אלו פקקי תנועה. בסך הכל אומרים עלי שאני אדם די חיובי. לא איזה צדיק נסתר, אבל מצליח למצוא מילה טובה גם על פנאטים, גויאבות, מכוניות צרפתיות וחוברות מבצעים. על פקקים אין לי מילה אחת טובה לומר.
מפעם לפעם אני נאלץ לצאת מהעיר בשעות שבהן עדיף מכל בחינה להישאר בבית. שם, בפקק המייאש, אני מביט סביב על אחיי לצרה, אזרחים שנגזר עליהם לפתוח ככה את יומם.
משום מה אני מניח שבניגוד אלי, שנקלעתי באופן מקרי לסיטואציה לא לי, אצלם זה ככה יום־יום. רחמיי נכמרים. אני רוצה להגיד להם שהחיים יכולים להיראות אחרת. למה אתם עושים את זה לעצמכם?
התחושה הבלתי נמנעת באותם רגעים היא של צפייה חסרת אונים בסרט דוקומנטרי על איזה שבט מרוחק שהחיים שלו הם מצוקה מתמשכת. אין להם מים. אין תרופות. אין עתיד. אין איך לעזור. רק שהדוקומנטרי הזה הוא עלינו. שבט קרוב מאוד. שסובל ממחסור לא פחות נורא. אין לו זמן.
>> לכל הטורים של ג'קי לוי - לחצו כאן <<
אין לי מילה אחת טובה על פקקי תנועה. נכון, יש מיזוג. ומוזיקה, והמושב נוח ואיש לא יגווע למוות, כי הילדים משאירים בפינות ובין חגווי הריפוד מספיק שאריות מזון לשבוע של הישרדות. ובכל זאת, כשאני תקוע בפקק אין סיטואציה שלא הייתי מתחלף איתה.
אני מעדיף לשבת בכנס של רואי חשבון, לשמוע הרצאה שהכותרת שלה מכילה מילים כמו "תִכלול", לחטוף מכות ממקצוענים, לעמוד במסדר זיהוי לצד אנשים שדומים לי או להעביר שעות במרתון צפייה במשחקי גולף ישנים. בכל אלו יש לפחות מין תחושה שאתה עדיין בחיים.
כשאני תקוע בפקק משהו בתוכי דורש הסבר. בקצה הסיוט חייב להיות משהו. תאונה חלילה או עבודות. אבל אנחנו חיים בישראל, ולא פעם בקצה הפקק התנועה פשוט משתחררת. אתה מביט לצדדים ואין שום דבר שיצדיק את השעה שנשרפה לך. אז למה? כי ככה זה כן תשובה. ברגעים האלה גם קפקא עצמו היה דופק את הראש על ההגה של הסקודה הישנה.
הנה בשבוע שעבר, בדרך לאיזו הרצאה, סגרו לנו פתאום כביש ראשי. מישהו החליט לקיים מרוץ אופניים, ודרכים צדדיות זה לחלשים, לכן מיהרה המשטרה להעמיד שני אוטובוסים לרוחב עורק תנועה בין־עירוני ולתת להמוני נהגים להבין בדרך הקשה שהם לא מגיעים הביתה לארוחת הערב; לא משכיבים את הילדים; מפספסים את ההרצאה או מה שזה לא יהיה.
כמעט בכל המכוניות לצידי אפשר היה להבחין במסך הזורח של "ווייז". האם מישהו טרח לעדכן מבעוד מועד את אפליקציית הניווט הלאומית? הצחקתם אותו. את כל השעה שנשרפה לי שם "ווייז" הקפיץ בדקות בודדות. אחת ועוד אחת. ועוד. כמו עינוי סיני. ככה הוא מתנהג כשהוא לא יודע מאיפה זה בא לו. כמו כולנו.
מה שהתרחש מרגע שהכביש נעצר היה תופעה מרתקת שחייבים לתעד. כולנו ישראלים. כולנו בנים גאים לאומת הסטארט־אפ, היזמות והחזון. ולכן אין לנו שום כוונה לעמוד כמו בוקים ולקבל את הדין.
זה לקח שבריר של רגע עד שכמה נהגים החליטו לחשוב מחוץ לקופסה. או לפחות מחוץ לכביש. הם ירדו לשוליים מימין ומשמאל ופצחו בדהרת ניצחון.
כרגיל זה התחיל עם נהגים צעירים, בעלי חזות פרחחית, אבל תוך רגע גם מכוניות משפחתיות עם מושבי בטיחות, נהגים מבוגרים וסטיקרים חינוכיים הפסיקו לתקוע בהם מבטים נוזפים ופשוט הצטרפו. מה שהפך את השוליים לשני נתיבים לגיטימיים, ובתוך פחות מדקה - לשני נתיבים פקוקים שעמדו במקום כמו כל היתר.
הכביש, שרק לפני רגע היה בעל שלושה נתיבים, הפך לחמישה, שצמחו די מהר לשבעה.
איך שבעה? הראש היהודי, בשיתוף פעולה עם פגוש החזירים. אם אתה קבלן או שיפוצניק ויש לך טנדר גדול, משאית קטנה עם צמיגי ענק והרבה ניקל מקדימה - מה שמכונה בחן "פגוש חזירים" - יש לך את כל מה שצריך כדי להגדיר נתיב חדש. שנאמר "אני סללתי כביש בארץ ישראל". עליך להיכנס בין הנתיבים בנחישות חלוצית, ובאופן שיזכיר לנהגים השכנים, שלא מתעסקים עם ניקל, שפחחות היא פרוצדורה די יקרה. כמו ים סוף בזמנו, הפקק מצליח בדרך נס להיבקע לשניים ולהוות חומה מימין ומשמאל.
(איור: נדב מצ'טה)
תוך רגע מזדנבים מאחור אינספור נמושות. הם בחרו מנהיג והם הולכים אחריו אל עבר הלא נודע. פתאום גם מתברר שאין צורך בשנים של אישורים, תשתיות, תקציבים ועבודות כדי לסלול כביש חדש. כל מה שצריך הוא טנדר גדול עם קצת חזיריות מקדימה ועוד קצת בתא הנהג.
האם זה הביא מישהו הביתה דקה אחת יותר מוקדם? לא ממש. אבל ככה מתנהגים אנשים שחושבים מחוץ לקופסה עוד לפני שהם חושבים בכלל.
פתאום נשמעו יללות של סירנה. כמה צפוי. שני קטנועים של "הצלה" התחילו לתמרן בינינו ומאחוריהם אמבולנס מייבב בייאוש. התחלתי להתפלל שזאת קריאת שווא. שזאת פציעה קלה. שעדיין אפשר להציל. לא היתה שום דרך להזיז את הפקק ולאפשר מעבר.
המנוולים שתפסו את השוליים התחילו להתחלק לאלה שמעמידים פנים שהם לא שומעים, ולחצופים באמת שתוקעים מבט צדקני בנהג שלצידם, כאילו בגללו אי אפשר לפנות את הדרך.
בדמיוני ראיתי איך המשטרה מגיעה לשם עם סוג של נגמ"ש. רכב כבד ותוקפני עם פרצוף אדיש וזחלים. שוטרת עצבנית שולפת מגאפון, ודורשת מכל הנהגים שמעבר לקו הצהוב לפנות את המכוניות. הנגמ"ש עולה על טור המכוניות שבשוליים, מועך אותן טוב־טוב וסולל מעבר לאמבולנס. אכן, רעיון די אלים, אבל לא הייתי שולל על הסף.
ומה באמת עם המשטרה, אתם שואלים? יש רושם שלכל עם יש את המשטרה שמגיעה לו, ובתום שעה מורטת עצבים, שמילאה את ראשי במחשבות קיצוניות, הגעתי לקצה הפקק, שם ראיתי כמה אפודים זוהרים שעמדו על משמרתם ליד שני האוטובוסים שהוצבו כמחסום. אולי שמרו עליהם שלא יברחו. חלק מהם עישנו, והאחרים התעסקו בסמארטפונים שלהם. הרגשתי מוגן ובידיים טובות.
הייתי באיחור של חצי שעה להרצאה של עצמי, והיו לי כמה תפילות על קצה הלשון: שההוא שהזמין אמבולנס עדיין איתנו, שמרוצי האופניים יעברו קולקטיבית לשבילי עפר בנגב, ושהקהל שלי עדיין מחכה. כלומר שמדובר בישראלים קצת פחות יצירתיים ומחוץ לקופסה מהנהגים שזכיתי לשהות במחיצתם חלק גדול מהערב.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו