לפני שנה בערך, אחותי הקטנה סימסה לי בשעת לילה מאוחרת "אני צריכה לספר לך משהו" - והלב שלי עצר במקום. נבהלתי, הראש התחיל לרוץ, מה קרה? מה זה יכול להיות? התקשרתי אליה מייד וקפצתי מהספה כשענתה לי. היא בכתה כל כך חזק עד שהבנתי שמישהו מת, ושהיא מונתה לבשר לי.
אחרי דקה או שתיים שנראו כמו נצח וחיכיתי לבשורת איוב נוראה, היא הצליחה לפלוט בין משיכת נזלת אחת לשנייה - "התאהבתי בבחורה".
פרצתי בצחוק גדול, שהתחלף מהר מאוד בעצבים על זה שהיא שלחה את הלב שלי לרצפה. מסתבר שהיא הסתירה זוגיות אינטנסיבית ועמוקה במשך חצי שנה, פחדה ממה שנגיד, פחדה גם מעצמה. עד שלא יכלה יותר ופרקה.
מצעד הגאווה בירושלים // צילום: נועם ריבקין פנטון
עד אותו רגע האמנתי שחודש הגאווה הולך ומתייתר. יענו חלאס, לקהילה אין סיבה להתבייש יותר. היא כבר מזמן חלק בלתי נפרד מהחברה, שלא נאמר שולטת בה ביד רמה - החל מלהכתיב את צו האופנה ועד חידוש השפה.
טעיתי, מסתבר שיש שם עוד הרבה בושה, גם בימים ש"לעלות על הנש" זה הכי "הרמה".
הסלנג הלהט"בי הזה, שהפך מזמן לדיבור הכי חם, קרוי באנגלית "שפת הלבנדר" ובראשיתו הוא לא היה כיפי ומצחיק כמו היום. להפך, הוא נולד מעצב גדול. בארצות הברית של שנות ה-50 ביצעו חקירות ומעקבים אחרי עובדי מדינה ש"נחשדו" כהומואים ולפחות 91 עובדים פוטרו באופן רשמי בגין "הומוסקסואליות" - כך נכתב במכתב הפיטורין. לא להאמין.
אמיר אוחנה. שר משפטים גאה // צילום: דודו ועקנין
כשהרדיפה החמירה נאלצו עובדים הומוסקסואלים לדבר אחד עם השני בקודים, להמציא שפה שתובן רק בקרב חברי קהילה, כדי לא לחשוף את זהותם. אם מישהו היה מספר להם, שיום יבוא וגיי יעמוד בראש משרד המשפטים - הם היו בוודאי המומי פנים. המומי וודג', לצורך העניין.
מינוי של אמיר אוחנה הוא עוד מסמר בארון הקבורה של החושך. שיחק אותה ראש הממשלה שמינה הומוסקסואל מוצהר במקום הומופוב, אבל אם נתעכב על זה רגע, בסוף, אין בזה הרבה אור.
העובדה שכולם שמחים שקיבל את התפקיד הומוסקסואל מוצהר מעסיקה אותי, מעלה שאלות. הרי זה רק מחדד את העובדה שהנתון הזה עדיין מחריג את הקהילה מהכלל. כי בחייאת, מה זה משנה? מדובר באיש שעשה דרך ארוכה בכנסת ובעולם המשפט, איש ראוי והישגי, בעל תארים, אז למה הוא מוגדר קודם כל על ידי דברים אחרים? הרי זה ההפך מנורמליזציה, מכל מה שהקהילה מבקשת להשיג. זה מיותר כמו לרקוד בעירום על משאית.
אני זוכרת שאמרתי לאחותי, שהיתה חרדה מלספר לעולם, שזה שטויות, זה לא מעניין, למי אכפת. אבל זה לא נכון, וצריך לומר זאת בקול רם.
אבל אני לא כאן להטיף לכם, רק לעצמי, חבל שלא אמרתי את כל זה בשיחה עם אחותי, שמעניין לי את התחת את מי אוהבת, שהיא קודם כל אחות, חברה וקצינה לתפארת.
רק ביום שבו נטייה מינית תהפוך לקטגורית בערך כמו צבע שיער, נדע שחודש הגאווה מיותר. ועד שהנטייה הזו תהפוך לדבר השולי שעליה להיות, אאחל לכולכם חג גאווה צבעוני ושמח, חג הרמות. ובהצלחה לשר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו