לתינוקת תכולת העיניים של משפחת ביטון אין עדיין שם. היא כבר בת שבועיים, אבל נכון לעכשיו, כל בני המשפחה מתייחסים אליה בכינוי החיבה הפשוט "תינוקת".
להורים שלה, אדווה (39) ורפי (45) ביטון, מעולם לא היה קל לבחור שם לכל אחד משבעת ילדיהם. רפי משך תמיד לכיוון של שמות תורניים, וגם לכאלה שורשיים וארצישראליים. אם תשאלו את אשתו, הטעם שלו קצת מיושן.
לתינוקת היפהפייה, שישנה כעת בשלווה בעגלה, מחפשת אדווה שם מיוחד ועוצמתי שיתפוס את האוזן אבל גם את הלב; משימה שהופכת למורכבת במיוחד לנוכח הנסיבות המצמררות של הולדתה, בתאריך עברי טעון מאוד למשפחה מבחינה רגשית, ט"ו באייר תשע"ט - בדיוק בתאריך שבו הגיחה לאוויר העולם אחותה הגדולה אדל ז"ל, תשע שנים לפניה.
אדל לא זכתה להאריך ימים. ב־14 במארס 2013, כשהיתה בת שנתיים ושמונה חודשים, היא נפצעה אנושות בפיגוע יידוי אבנים בצומת גיתי אבישר שליד אריאל, שם מתגוררים סבא וסבתא. ילדים פלשתינים רגמו את המכונית שבה נסעה עם אמה ועם שתיים מאחיותיה, נעמה ואביגיל. המכונית סטתה ממסלולה והתנגשה במשאית שנסעה לפניה.
אדל ספגה פגיעה ישירה בראשה מאבן שחדרה את שמשת הרכב, ונפגעה אנושות בגזע המוח. אחותה נעמה, שהיתה אז בת 6, נפצעה בינוני. אבן פצעה את ראשה לאורך כל הקרקפת. מאז היא מסרבת לדבר על האירוע. אביגיל, שהיתה אז בת 4, נפגעה קל מרסיסי הזכוכיות ברכב. היא, להבדיל מנעמה, מדברת בפתיחות על שאירע.
גם אמא אדווה נפגעה. זכוכית שהתנפצה על צווארה פספסה בכמה סנטימטרים את אבי העורקים שלה, ועד היום נותרה שם צלקת שמזכירה לה ללא הפסקה, בבשר ובנשמה, את האירוע שהפך את חייה.
במשך שנתיים נאבקה משפחת ביטון על שיקומה של אדל, באינספור אשפוזים בבתי חולים וגם בטיפול מסור בבית, אבל נכנעה לבסוף לדלקת ריאות שהסתבכה, ב־17 בפברואר 2015. בת ארבע שנים ושמונה חודשים היתה במותה. חמשת מיידי האבנים שהביאו למותה נלכדו, ובדצמבר 2015 נגזרו עליהם 15 שנות מאסר באשמת הריגה.
עם אדל ז"ל, בתקופת הניסיונות לשקמה אחרי הפיגוע. "אני מאמינה שהיא נמצאת במקום שכולו טוב, ושהיא שולחת לי סימנים" // צילום: יהושע יוסף
מאז מותה של אדל, התאריך ט"ו באייר נחשב לקשה מנשוא במשפחה. אבא רפי עדיין מתכנס בעצמו וממעט לדבר, וגם אדווה מוצפת זיכרונות כואבים. אבל לידת התינוקת החדשה, באותו תאריך בדיוק, הביאה לכך שזה הפך גם ליום של אור ושמחה חדשים.
התינוקת החדשה מצטרפת לשלוש הבנות ולשני הבנים בבית משפחת ביטון, החסרים את אדל: מוריה ("כמעט בת 15"), נעמה (13 וחצי), אביגיל (10), אחיה (5) ומלאכי (3).
אחיה ומלאכי טרם שמעו את סיפור הפיגוע במלואו, אבל קולטים את אובדנה של אדל מכל עבר. הם נוכחים באזכרות, מתייצבים עם ההורים בטקסי יום הזיכרון לנפגעי פעולות האיבה ונחשפים לפעילות של עמותת "אדל" (ראשי תיבות של "אני דואג לאחר"), שהקימו רפי ואדווה חצי שנה לאחר מות בתם.
העמותה, שפועלת כרגע מבית המשפחה ביישוב הדתי יקיר שבשומרון, הוקמה במטרה לחבק משפחות שכולות שאיבדו את יקיריהן בנסיבות טרגיות וזקוקות לעזרה נפשית ורגשית. אדווה החליטה, לדבריה, לגייס את כל הכוח שטמון בה, ויחד עם "הרבים והטובים שהצטרפו אלי", מעניקה תמיכה למשפחות שחרב עליהן עולמן.
"אני רוצה שלכל מי שאיבד ילד תהיה תמיכה, לא רק לנפגעי פעולות איבה", היא מסבירה. בימים שבהם מקיימת העמותה אירועים מיוחדים, דוגמת מרוץ שנתי, מאות מתנדבים מסייעים בהפקה. לפני כשלוש שנים יצאה אדווה בקמפיין מימון המונים, שהצליח לגייס 440 אלף שקלים, וגם תרומות שוטפות מגיעות לעמותה, "אבל מובן שתמיד צריך עוד, כי יש כל כך הרבה מה לעשות", כדבריה.
"אני אוהבת להניק ולהעניק"
"ככה נראית תינוקת שנולדה בתוך חמש דקות בג'קוזי", מבהירה אדווה למראה פניה השלווים של "תינוקת" בעגלתה. המולת אחר הצהריים בבית המשפחה רחב הידיים לא מטרידה את מנוחת הפעוטה המנמנמת.
מוריה מכינה שיעורים באנגלית על שולחן האוכל. נעמה מודיעה שהיא יוצאת לחברה להכין איתה פסטה ולצפות יחד בסרט. אביגיל משחקת על הרצפה בסליים עם אחיה וחושבת בקול "מי הגאון שחשב על המוצץ! המצאת המאה".
מלאכי, "הקונדסון שבחבורה", כפי שאמו מכנה אותו, מורח חתיכות אבטיח עסיסי על הכורסה שאדווה סיימה זה עתה לשפץ במסגרת תחביביה במלאכת פנאי. תנו לה רק לשפץ ולחדש רהיטים במראה וינטג'י, והיא מייד על זה. במחסן יש לה עוד רהיטים ישנים שמחכים להתחדש, אבל מי יודע מתי יהיה לה זמן לטפל בהם עכשיו.
שנייה של חוסר תשומת לב, ומלאכי נופל ונחבט בעין, בוכה. אדווה לא מתרגשת ומבקשת בקול סמכותי: "תביאו לי בבקשה מרגרינה מהמקרר". מריחת מרגרינה מסייעת בהורדת נפיחות, היא מסבירה. ובדיוק כשמלאכי בוכה, "תינוקת" מסמנת בבכי חרישי משלה שהגיעה השעה להניק אותה.
את כל ילדיה אדווה הניקה, "משימה שבאה לי בקלות. אני אוהבת להניק ולהעניק". וכשאני שואלת איך היא לא מותשת מכל המתרחש בבית, שבועיים בלבד אחרי שיצאה מחדר הלידה, היא אומרת: "צריך לקחת נשימות של שמחה. אני זוכרת לנשום.
"ברוך השם, אני לא צריכה לבשל לשבת, כי יש פה בקהילה גמ"ח יולדות שדואג ליולדת במשך שבועיים מיום הלידה. עוד מעט הדלת תיפתח, וארוחת ערב שהכינו השכנות הנפלאות שלי תגיע לכאן. זורם לכאן אוכל כיד המלך.
"גם רפי שותף מלא בגידול הילדים, והבנות הגדולות כבר יודעות לדאוג לאחים הקטנים. אני לא מצפה מהן להיות אימהות, אבל אם צריך לתקתק ארוחות ומקלחות, מוריה ונעמה עושות את זה בלי בעיה".
אני אוספת לזרועותיי את "תינוקת", שמישירה אלי מבט ומחייכת חיוך שחושף גומת חן ענקית בימין פניה. לפני חמש שנים אספתי לחיקי באותה צורה את אדל הפגועה, ולמרות הקושי - הצלחתי ללכוד את מבטה. מאז העצב והשמחה נמהלו יחדיו בבית הזה, היש הצליח לגבור על האין. רפי ואדווה הקפידו למלא את החלל שהותירה אחריה אדל, למרות הכל.
פלומת השיער הזהובה של "תינוקת" משייכת אותה מייד לשבט "הבלונדינים הדעתנים" במשפחת ביטון, שבט שכולל גם את נעמה ומלאכי. כולם כחולי עיניים, "כנראה מההורים שלי" מסבירה אדווה כהת העיניים, שרגילה לשאלות בנושא. גם אדל ז"ל השתייכה לבלונדינים הדעתנים.
השבט השני במשפחה הוא של "כהי השיער והעיניים", ואליו משתייכים מוריה, אביגיל ואחיה. שלושתם נחשבים לבעלי מזג קצת יותר נינוח.
אדווה עם "תינוקת", השבוע. "אני לא רוצה שהיא תרגיש, חלילה, שהיא חיה בצל של אדל, להפך" // צילום: מרים צחי
באוגוסט 2016 נכחתי בלידה המרגשת של מלאכי, שארכה כמה שעות טובות. ההיריון שלו הגיע זמן קצר אחרי מותה של אדל, ובחדר הלידה אמרה לי אדווה: "הקב"ה לא היה מעמיד אותנו במבחן של בת שתיוולד אחרי האובדן של אדלי. הוא לא היה עושה לנו את זה. די, יש גבול. אף אחד לא יכול לבוא במקומה. אני ממשיכה הלאה, אני לא מוותרת, אבל אין ניחומים ואין פיצוי לאובדן הגדול שחווינו. אני שמחה שתתווסף עוד אנרגיה של בן לבית, בשביל האיזון, ושלאחיה יהיה חבר".
שלוש שנים אחרי, נולדה "תינוקת". ההיריון שלה לא היה מתוכנן, כי אדווה אף פעם לא מתכננת הריונות, מה פתאום להתערב בקודש הקודשים, "אני אף פעם לא מגבילה בעניין הזה, למה להגביל. הילדים שלי מעולם לא הפריעו לי לכלום. כל מה שרציתי - עשיתי. למדתי לדוקטורט לכימיה תרופתית, התקדמתי, יזמתי.כיום אני מלמדת סטטיסטיקה במכללות ומתפרנסת מהרצאות ברחבי הארץ.
"אני רק בת 39, מסתכלת על מסע החיים שלי ומבינה כמה עברתי. ובכל השנים הללו, הקשות, המורכבות, אני ממשיכה ללדת, ורק מתעצמת מהעניין".
לפני ההיריון עם "תינוקת" היה לה היריון שהסתיים בהפלה טבעית, בשבוע מוקדם יחסית. גם ההיריון הנוכחי התחיל עם שני עוברים, שמתוכם שרדה רק "תינוקת", אבל רפי ואדווה לא הרשו לעצמם להתאכזב, הרי הם יודעים שכל מה שקורה "מדויק ואמור להתרחש".
"לא היינו עסוקים בלהתעצב או בלהתאכזב, כי כלום לא מובן לנו מאליו", היא אומרת, "יש סביבנו כל כך הרבה זוגות שהם מאותגרי פוריות, אז מה פתאום שנתלונן? אמנם ידענו את מין העובר בשלב מאוחר של ההיריון, אבל כמו שידעתי שאחיה ומלאכי ייוולדו בנים, ככה ידעתי שגדלה לי בבטן בת.
"מתברר שהייתי צריכה את השנים האלה כדי להשלים עם לידה של בת חדשה. הבנתי שעכשיו אני מוכנה ומזומנה למה שהיא תביא איתה. 'תינוקת' תביא איתה טוב ושמחה ותסגור מעגל של נחמה עם האובדן של אדלי. לא תהיה השלמה, כי לא השלמתי עם האובדן הזה, אבל תהיה נחמה בסגירת המעגל. ועוד איך".
חולצה עם החיוך של אדל
"תינוקת" נולדה חמישה ימים אחרי מועד הלידה המשוער, זו הפעם הראשונה שאדווה חוצה את המועד. 40 שבועות של היריון חלפו, סימני לידה לא הגיעו, ואדווה התפלאה. הרי היא יודעת לזהות את הסימנים מראש.
"בקצב הזה יש סיכוי שאלד בט"ו באייר, ביום ההולדת של..." אמרה לרפי. כהרגלה, לא נקבה באוזניו בשמה של אדל, היא לא נוהגת לעשות זאת לידו. מכירה היטב את האיש הרגיש שלה, חוסכת ממנו את הכאב המפלח שהוא מנסה לברוח ממנו בכל דרך.
מאז מותה של אדל ממלא רפי, מנהל פרויקטים שנמצא כרגע בין עבודות, את יומו בבניית הבית החדש שאליו נכנסה המשפחה לפני שלוש שנים וחצי. לפני חודש סיים לבנות את הפרגולה בכניסה, עכשיו הוא בונה את הגדר הגדולה שמכתרת את כל הבית. היום בדיוק הוא שתל סביב הגדר שיחי פסיפלורה.
"מהרגע שהיא אמרה לי את זה, ידעתי שהיא תלד בתאריך של אדל", הוא אומר, "זה היה ברור לי כמו זריחת השמש".
איש חסון, ידיו נתונות בכפפות עבודה מאסיביות, ותוך כדי בניית הגדר הוא מתמרן בין הבנים הקטנים שלו. עד היום לא התרגל לפומביות שכפה עליו האסון המשפחתי. הוא עוטה את החולצה שהודפסה במיוחד למרוץ שערכה אשתקד אדווה לזכרם של אדל ושל ילדים נוספים שנפטרו מסיבות שונות וכואבות ומשפחותיהם חברות בעמותה, מרוץ שהתחיל בדיוק מהנקודה שבה נסקלה מכוניתה של משפחת ביטון. תמונתה של אדל מלפני הפציעה מתנוססת בחזית החולצה, פניה נראות בה שמחות ומחייכות.
כשאני שואלת את רפי מה ההסבר שלו לצירוף המקרים המצמרר בתאריכי הלידה, הוא משיב בשקט: "זה לא צירוף מקרים, אין משהו שקורה סתם. תאריכים הופכים להיות מקודשים מימים ימימה, ואחר כך אירועים חשובים מתחברים אליהם.
"לצערי, אני כבר מתורגל ויודע שכאשר מתרחשים אירועים משמעותיים, מנעד הרגשות כלפיהם נע בין שני קצוות. הראשון הוא הרגש הזמני, שמטלטל אותי וגורם לי להרגיש שעשו עלי סוג של סיבוב, כי כל מה שאני בורח ממנו במהלך השנה צף בבת אחת.
"אבל אני כבר יודע שיש קצה שני, שהוא השקט הנצחי, האלוקי, שאומר: 'הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ'. הקב"ה יודע בדיוק מה הוא עושה. אני יודע שהלידה ביום הזה לא קרתה סתם, ושהיתה פה הכוונה מאוד מדויקת ומלאת משמעות. מבחינתי, קיבלתי דרישת שלום משמיים, ומעכשיו אנחנו גם נשמח ונחגוג ביום הזה, לא רק נבכה".
מוריה בטוחה שימות המשיח קרבים, אם אחותה החדשה נולדה בדיוק בתאריך של אדל. אביגיל מבינה עכשיו למה מתכוונים כשמדברים על גלגול נשמות, ואילו אמא אדווה מאמינה ש"התרחשה כאן השגחה פרטית שאי אפשר להתעלם ממנה, והוכחה גמורה לכך שאין מקריות בעולם הזה".
לידה מהירה בכניסה לג'קוזי
אדווה גורפת מים שמלאכי שפך על הרצפה, ואומרת לי, "את יודעת שיש כאלה ששואלים אותי אם קבעתי מראש ניתוח קיסרי בתאריך הלידה של אדל? יש גם אנשים שמציעים לי לקרוא לתינוקת אדל.
"אני לא מבינה. הם באמת חושבים שאם שכולה תתזמן את לידת בתה החדשה ליום שבו ילדתה הקבורה נולדה? זה מעשה לא שפוי בעיניי. ולמה לקרוא לה אדל? אדל זו אדל, תהא מנוחתה עדן, והתינוקת הזאת היא ישות בפני עצמה".
היא מספרת על רגעי לידתה של "תינוקת", שבניגוד ללידה הארוכה של מלאכי, הסתיימו הפעם במהירות מרשימה.
"בשלוש וחצי בצהריים, יום ראשון, התחילו הצירים. התקשרתי לאמא שלי וביקשתי שתצא לכיוון הבית שלנו, ובמקביל הודעתי לרפי שזהו, צריך לנסוע לתל השומר. רפי כאילו לא הצליח להתמודד עם מה שעתיד לבוא, וניסה למשוך זמן בכל דרך אפשרית. 'בואי נשתה תה', 'בואי נקלח את הבנים כדי שלאמא שלך לא יהיה קשה', 'רגע, אני אלך להתפלל ערבית ואחזור'. אמרתי לו, 'בקצב הזה אני אלד ברכב. אתה תדע איך ליילד אותי, כן?'
"לתל השומר כבר הגעתי עם פתיחה של שש אצבעות וביקשתי להתחיל לידה טבעית. מילאו לי את הג'קוזי, נכנסתי אליו, ואפילו לא היה לי זמן להתחרט. כבר הייתי ממש בלידה.
"'תינוקת' נולדה בלידה קסומה וטבעית, בט"ו באייר, ב־10 בערב. איך אפשר לתאר את מה שהיה שם במילים, איך? הסתכלתי עליה, והכל היה כל כך עוצמתי ומחובר. כאילו הקב"ה אומר לי, 'את רואה איך אני משגיח עלייך באופן פרטי? את רואה איזו מתנה את מקבלת?'
"אני מאמינה בגלגול נשמות כי אני יהודייה, אבל אני לא חושבת על זה ככה. אני מאמינה שאדל נמצאת במקום שכולו טוב, ושהיא שולחת לי סימנים וכאילו אומרת לי, 'אמא, אני איתך. בחיוּת, בהמשך, בבחירה שלך, במה שאת מובילה'.
"התינוקת הזאת באה לכאן לשליחות שלה עצמה, לייעוד שלה עצמה. אני לא רוצה חלילה שהיא תרגיש שהיא חיה בצילה של אדל, להפך. היא כל כך תרגיש בעוצמות ובחיבור המיוחד, מעבר לחיבור שלהן כאחיות. יש כאן חיבור שהוא משורש הנשמה.
"בכל ט"ו באייר, ביום ההולדת של אדלי, היה מאוד קשה ומאוד עצוב. מעכשיו יהיה ביום הזה תמהיל של רגשות. זה בטוח יהפוך ליום מאוד עוצמתי, שקרה בו משהו מאוד גדול".
"מוקפת באנרגיות של נתינה"
בין ההנקות וההכנות למסיבות סוף השנה של ששת ילדיה, אדווה מתכוננת לאירוע השנתי של עמותת "אדל", שיתקיים ביום ראשון בעוד תשעה ימים במועדון זאפה בתל אביב. עודד מנשה ינחה את האירוע, ויופיעו בהתנדבות קובי אפללו, האחים צנחני ויוני גנוט, ששר מוזיקה יהודית מקורית.
"בדרך כלל אני עורכת את אירוע העמותה בסמוך לאירוע האזכרה של אדל, אבל השנה לא הצלחתי להתארגן עם אירוע בפברואר כי לא מצאתי אמן שיהיה מוכן להגיע לשיר בהתנדבות. פניתי לרבים וקיבלתי המון לאווים.
"בפברואר היתה לי סדרת הרצאות באילת, ובאחת הטיסות לשם ראיתי את קובי אפללו יושב באולם הנוסעים. מסכן, נפלתי עליו ממש. הצגתי את עצמי ואמרתי לו, 'אני ממש זקוקה לך'. הוא הסכים באותו רגע. גם עודד מנשה הסכים מייד. כמה קסם ואנרגיות טובות של נתינה, אלה בדיוק האנרגיות שאני צריכה סביבי. בזאפה נשיק את המשאית הטיפולית של העמותה, וכל ההכנסות ילכו לטובת הכשרתה לפעילות".
משאית טיפולית?
"כן, בדיוק. בואי תראי". אדווה מציגה לי סרטון בנייד, שמתעד משאית אדומה עם מכולת ענק שנפתחת על פני שטח גדול. "רכשנו את המשאית לפני חצי שנה מכספי גיוס ההמונים, ועכשיו רק צריך להסב אותה למרכז טיפולי נייד. החלטנו ללכת על קונספט שהוא חדשני, יצירתי ונגיש לכל מי שזקוק לו. מי שצריך את העזרה - היא תגיע עד אליו, ולא להפך. בארה"ב העניין הזה מאוד מקובל, יש מספרות ניידות במשאית, ואנשים חיים וישנים במשאיות.
משפחת ביטון בביתה שביישוב יקיר. אדווה: "הילדים חווים כעת את האובדן בבית בצורה אחרת, ממקום של חסד, נתינה וחיוּת" // צילום: מרים צחי
"התוכנית שלנו היא להסב את המשאית לסוג של מרכז תרפויטי שיהיה בו מרחב מוזיקלי, חדר הקלטות, חדר עריכה ועוד. בחרתי במוזיקה ככלי טיפולי, כי מוזיקה נוגעת בכולם ומחברת בין כולם. היא אוניברסלית וחוצה מין, מגדר וגיל. בנוסף, אני יודעת שהמשאית הזו תעניק לעמותה שלנו נראוּת. אני מתארת לעצמי אותה נוסעת בכל רחבי הארץ, ואנשים רואים אותה ומסתקרנים ממנה. היא תוכל להגיע לכל משפחה שהאובדן שהיא חווה הוא עדיין טרי, ולחלופין, היא תוכל להגיע בשלב מאוחר יותר של האובדן, פשוט לעשות כיף למשפחה, להתכנס בתוך המשאית ולהקליט איתם שירים, למשל.
"גם קהילה תוכל להירתם לעזרה דרך המשאית, כי מהניסיון שלי הרבה פעמים הקהילה רוצה לעזור ולא יודעת איך. למשאית יש אפשרות לפתוח את עצמה החוצה ולהפוך לסוג של במה, ואפשר לעשות סביבה ערב של שירה בציבור, למשל. יש לי תוכניות אדריכליות ברורות, ועכשיו רק צריך למצוא מעצבת מוכשרת שתעזור לי עם הצבעוניות ותיתן את הטאץ' הסופי".
מי ינהג במשאית?
"אני".
היא לא נותנת להשתוממות על פניי לעצור את שטף הדיבור שלה. "כן, אני הולכת להוציא רישיון נהיגה על משאית, מה שאת שומעת. עברתי כל כך הרבה דברים, אז רישיון על משאית זה מה שירתיע אותי? קטן עלי. אני לא מפחדת לנהוג במשאית, להפך. אני מאוד אוהבת לנהוג, במיוחד נהיגת שטח, לא פוחדת מכלי תחבורה גדולים, חורשת את כל הארץ בהרצאות ובפגישות.
"בינתיים, עד שיהיה לי רישיון, אבא שלי נוהג בה. יש לו רישיון. אני מקווה שככל שישמעו על המיזם הזה, כך נמצא נהגים שיתנדבו לשנע אותה ברחבי הארץ. אני מאוד מאמינה בפרויקט הזה ויודעת שהכל יסתדר".
"נשיק סיירת של אימהות"
בינתיים, העמותה פועלת מהבית של אדווה ורפי. "טלפונים, טלפונים, טלפונים, והפקות, הפקות, הפקות. אנחנו מקבלים כל הזמן פניות ממשפחות שאיבדו זה עתה את יקיריהן. מקרים מאוד קשים, שעל חלקם קוראים בכותרות בעיתונים ועל חלקם לא. מחלות, תאונות, טביעות, התאבדויות, לא עלינו. משפחות שאין להן את מעטפת התמיכה שיש לנפגעי איבה כמונו.
"אני שמחה על זה שהמשפחות האלה מגיעות אלינו, כי לי היה מאוד קשה להגיע אליהן. רשימות המשפחות לא חשופות לכל אחד בגלל חסיון הפרט. ברגע שאני מזהה את הצורך של המשפחה, אני מנתבת אותה לאנשי מקצוע בכל התחומים, שמתנדבים אצלנו בעמותה. הרבה פעמים הן פשוט צריכות אוזן קשבת, ואני שם, מקשיבה ומנחמת. הרבה מהפונות אלי, בעיקר אימהות, הופכות להיות חברות שלי.
"אני מאוד מתרגשת כי בערב בזאפה נשיק גם 'סיירת אימהות' - של אימהות שאיבדו את היקר להן, אבל עברו תהליך והן חזקות ובעלות תעצומות נפש והראש שלהן מורם. הן יגיעו לאימהות שעולמן חרב עליהן, כדי לסייע להן. בדיוק כמו שמסייעות לי עכשיו נשות הקהילה עם הלידה שלי, למשל.
"אז תהיה רשת ביטחון של אימהות למען אימהות שכולות, שתעניק תמיכה רגשית חיונית כל כך. התמיכה הזו היא גלגל הצלה עבורן, לא פחות".
הראש שלך כבר מורם?
"אני במקום אחר לגמרי, בוודאי. בשנים הראשונות הייתי מאוד משובללת ומכונסת בתוך האבל והאובדן הפרטי שלי. הלוואי שהייתי יכולה להחזיר לחיים את אדלי, אבל אני מציאותית ויודעת שזה לא יקרה. הילדה הזאת הגיעה, הרעידה וריגשה את כל המדינה, חיברה בין הלבבות. היתה לה שליחות אדירה.
"אני לוקחת את כל העוצמות הללו ומרגישה שהשכול שלי קיבל ממדים אחרים, גדולים יותר. הצטרפו עוד משפחות, הכל יותר רחב ואני יוצאת מהפרטי אל הציבורי, רוצה לתת כוח לכל מי שנמצא במקום הקשה שבו הייתי אז.
"גם כמשפחה עשינו כברת דרך. לדוגמה, בשנים הראשונות הבנות הלכו לפעילויות ולקייטנות של 'משפחה אחת', ארגון שהוקם למען נפגעי הטרור ובני משפחותיהם. עכשיו הן כבר לא רוצות ללכת. אני חושבת שהן חוות ומעבדות את האובדן בבית בצורה אחרת, ממקום של חסד, של נתינה, של חיוּת.
"ברור שיש רגעים מאוד קשים שבמהלכם הזיכרונות צפים והכאב חונק, אבל הן לא רואות אמא דיכאונית, שסוחבת אובדן עד כדי חוסר תפקוד. הילדים גדלים עם אמא שמחה. זה אחרת.
"אני כל הזמן שמה אותם לנגד עיניי. אוי ואבוי אם אחד מהם יבוא אלי ויגיד בעתיד, 'אמא, שכחת אותי'. אני חייבת להיות שמחה ונוכחת עבורם".
ההתמודדות המתמשכת עם הורים שכולים לא קשה מנשוא? אין ימים שאת אומרת לעצמך, "די, אני לא יכולה להכיל יותר את כל הצער הזה"?
"ודאי שיש. השיחות האלה מעייפות וגוזלות ממני כוח. לפעמים אני חושבת לעצמי איזה מיזם מורכב ולא פשוט בחרתי לקדם. כמה כאב הלב יכול לספוג?
"זה לא רק לדבר בטלפון שעות ארוכות. יש לנו בעמותה מחלקה שנקראת 'הגשמת חלומות פרטית'. אנחנו מסייעים בחגיגות של ימי הולדת, ולא מזמן סייענו בחגיגת בר המצווה של משפחת ליפניק משבי שומרון, שאיבדה שניים מילדיה בתאונה קטלנית. סייענו עם מקום לאירוע, עם קייטרינג, עם צילום.
"העמותה לא מחלקת כספים, אבל יש המון ספקים טובי לב שרוצים לתרום ולעזור. הם יוצרים איתנו קשר, ואנחנו מחברים בין מי שיכול לתת לבין מי שצריך לקבל. אני מוצאת את עצמי מפיקת אירועים, שצריכה לתאם בין כל כך הרבה דברים.
"אז זה מעייף, וזה גוזל ממני כוח, אבל אני מזכירה לעצמי שאני יכולה לעשות את זה ושאני רוצה לעשות את זה - ואז זה דווקא נותן לי כוחות. אני מרגישה היום, יותר מתמיד, שאני במקום הנכון, בייעוד שלי".
hagitr@israelhayom.co.il----------
ערב השקת "מרכז אדל הנייד", עם קובי אפללו, האחים צנחני ויוני גנוט, יתקיים במועדון זאפה תל אביב ב־16 ביוני. www.adele.org.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו