לאה הווארד, חוזרת בתשובה בת 34 וגיבורת ספרה החדש של נעמי רגן, פתחה את דלת דירתה בשכונת בורו פארק בברוקלין ו"נשימתה נעתקה. היא התאמצה שלא להשתנק למראה האיש שעומד מולה: כמאה שלושים קילוגרמים מחולקים על פני גובה של כמטר שבעים, כרסתן המתקשה לשאת את בטנו הענקית ונוגע בקירות כשהוא הולך. שערו היה אפור, הוא הרכיב משקפיים, ועיניו היו שקועות עמוק כל כך בקפלי השומן, שצריך להיות ארכיאולוג כדי למצוא אותן". הוא היה אחד מתוך שורה ארוכה של גברים שהשדכנית פייגי קליין הצליחה לאתר עבורה. בהיותה חוזרת בתשובה לאה נחשבה ל"סחורה פגומה", וכמו בשאר ספריה של רגן, התלאות וההשפלות שהיא חווה בניסיון למצוא שידוך, נלקחו היישר מהמציאות.
"לא היה לי מושג על חייהן של בעלות תשובה המחפשות שידוך, אז שקעתי בתהליך למידה", מספרת רגן (69). "קראתי הרבה חומר באינטרנט, ואז פניתי באמצעות הפייסבוק ורשימות התפוצה שלי במייל לכל מי שיכול לחבר אותי לחוזרות בתשובה שעוברות או עברו את התהליך הזה בישראל וגם בארה"ב. הכנתי שאלון וביקשתי שימלאו אותו ויספרו על חוויית החזרה בתשובה וגם על השידוכים. חלקן הסכימו לדבר איתי בטלפון ולהיפגש, כך שכל מה שכתבתי הוא אמת. לא המצאתי כלום".
ומה למדת?
"שהמצב כואב וגרוע ממה ששיערתי. חוזרת בתשובה היא סוג ג', במקרה הטוב. היא תחתית החבית. היחס אל בעלות התשובה הוא מגעיל. בישראל, בארה"ב ובכל מקום. יחס מחפיר. עושים הכל כדי להחזיר את הנשים האלה בתשובה, אבל מרגע שחזרת בתשובה, אל תחיי בשכונה שלנו ואל תעזי להתקרב לבנים שלנו. ממש לא.
"עולם השידוכים הוא בלתי ייאמן. אני נדהמתי מהאופן שבו שדכניות חרדיות מתייחסות לנשים, באופן כללי. לכל אישה שמחפשת שידוך ותלויה לצורך כך בשדכנית, בטח ובטח שלחוזרות בתשובה. איתן הרבה שדכניות בכלל לא מסכימות לעבוד. היחס שלהן הוא מזעזע. שדכניות מרשות לעצמן להעיף מבט באישה ולהטיח בה, 'את צריכה לרדת במשקל', 'את שמנה', 'אין לך חזייה יותר מתאימה מהסמרטוט הזה?', 'למה את קונה בגדים זולים כל כך?', 'את צריכה להוריד שערות ממפרקי האצבעות בכפות הידיים'. כפות הידיים! ועוד רמיסות ועלבונות איומים ומיותרים.
"הגיוני לחשוב שבחברה החרדית הדברים האלה יתנהלו אחרת, נכון?" שואלת רגן, נסערת מדבריה שלה.
"אני רואה בזה סתירה חריפה של האידיאל הרוחני ביהדות. המראה לא חשוב, אלא התוכן, לא? אשת חיל מי ימצא. שקר החן והבל היופי.
"אישה חרדית לא אמורה להחצין את המראה שלה ולא מחונכת לכך, אבל בעולם השידוכים החרדי קורה ההפך. את צריכה להיות רזה כמו עיפרון, לנעול עקבים גבוהים, להתאפר איפור מוקפד, ללבוש בגדי מעצבים, לעשות מניקור, לטפח את השיער. הן צריכות להיראות כמו דוגמניות".
בהחלט מזכיר את העולם החילוני.
"איך זה בדיוק אמור להסתדר עם רוחניות וצניעות, אין לי מושג. זה הכי גשמי שיש. גברים חרדים בכלל לא אמורים להסתכל על נשים באופן הזה. אני גיליתי שהרבה נשים צעירות בשנות העשרים והשלושים לחייהן לא מוצאות שידוך. גברים בגילן מתעניינים בבחורות שצעירות מהם בעשור. גבר חרדי בן 28 יכול בקלות למצוא שידוך עם בחורה בת 18. אישה חרדית בגיל 28 מגיעה למצב שבו כל הגברים סביבה או נשואים או לוזרים.
"לנשים האלה אין חיים. אם הן לא ימצאו שידוך, אבוד להן, וככל שהזמן חולף כך מצבן מחמיר. לאישה לא נשואה אין סיכוי להישאר באמת חלק מהחברה החרדית.
"אחת הנשים האמריקניות שאיתן שוחחתי היתה בשנות השלושים לחייה כשחיפשה שידוך בבורו פארק, לפני כמה שנים. כחוזרת בתשובה, מעט מאוד שדכניות היו מוכנות לדבר איתה מלכתחילה. הרוב סירבו, ואלה שכן הסכימו, הכירו לה גברים... שלא תדעי. גברים שהיו מבוגרים ממנה לפחות ב־20 שנה. גברים אוביסים. גברים פגועי נפש. בסופו של דבר, הכירו לה גבר אוטיסט ואיתו היא התחתנה. היא סיפרה לי את זה ואמרה בחיוך, 'זה לא כל כך נורא, למען האמת. מצאנו חן זה בעיני זה וזהו'.
"אם את לא חרדית מלידה זה פגם ונכות לעולם ועד. אדוקה ככל שתהפכי להיות, זה ירדוף אותך ואת הילדים שלך ואת הנכדים שלך. ילדי החוזרים בתשובה מקבלים יחס לא פחות גרוע, למרות שהם נולדו כחרדים אל תוך העולם החרדי. אני משתגעת מזה. אלה דברים שמוכרחים להשתנות בחברה החרדית".
שאת חלק ממנה.
"זה לא אמור למנוע ממני לומר את האמת. בחודש הבא אהיה בת 70. אני כותבת כ־30 שנים על העולם החרדי, חלפו כמעט 60 שנים מאז שחזרתי בתשובה בעצמי. בכל הספרים שלי יש ביקורת על החברה החרדית, לצד תיאור דברים מאוד יפים בה.
"עם זאת, אני מרגישה שרק עכשיו אני הולכת עד הסוף בבחינת החברה שאליה נכנסתי, על חסרונותיה ויתרונותיה. התחתנתי וגידלתי ילדים בעולם הזה, חייתי וחוויתי אותו, ומכאן נובעת הכתיבה שלי. אני אוהבת אינספור דברים בעולם החרדי, אבל אני מספיק חכמה, מנוסה ובטוחה בעצמי כדי להצביע על האמת ועל השקר. על הפרצוף האמיתי של החברה החרדית".
* * *
"צמאה לך נפשי" (הוצאת כנרת, זמורה) הוא ספרה ה־11 של רגן. ספרה הראשון בעברית, "ואל אישך תשוקתך", שיצא לאור בשנת 1995, מכר יותר מ־100 אלף עותקים והופיע לאורך שנתיים ברשימת רבי המכר, בדומה למרבית ספריה. רגן קיבלה את הרעיון לספר מכתבה בעיתון, שבה סופר על אישה חרדית שניהלה פרשת אהבים עם שכנה החרדי ובעקבות כך איבדה את ביתה וילדיה. "רציתי להבין למה היא בגדה בו. כשכתבתי את הספר בעלה היה גבר טוב לב ומקסים. ככה הדמות הופיעה מולי. הדמויות שלי תמיד מתגלות ונפתחות בפניי עם הכתיבה. הן מופיעות מולי ומדברות אלי, ואני כותבת את מה שאני רואה ושומעת. במקרה הזה היה מדובר בבעיה רצינית. איך הקוראים יחושו סימפתיה אל הגיבורה שלי, אם היא מעוניינת לבגוד באדם כה שובה לב?"
ובשונה ממה שהופיע בכתבה, הגיבורה שלך לא ניהלה פרשת אהבים עם גבר אחר.
"יש לי קו אדום אחד. אני לא גורמת להלכה להצטייר כאכזרית. לפי ההלכה, ניאוף מחייב את הבעל להתגרש מהאישה. אין מחילה על ניאוף, וזה עלול להציג את ההלכה באור שלילי. כאישה יהודית אורתודוקסית, אני לא יכולה לעשות את זה. הביקורת שלי היא לא על ההלכה היהודית, אלא על החברה החרדית. החרדים, לא כולם כמובן, הם בהחלט אכזריים, הם מושחתים והם עושים הרבה מאוד דברים איומים. אין לי בעיה להתייצב מול החברה החרדית, אבל ההלכה היא מחוץ לתחום. אני לא מתווכחת עם אלוהים".
"הוא הקורא הראשון שלי בכל ספר, והוא לא חוסך ביקורת". עם בעלה, אלכס רגן
את כל ספריה היא כותבת באנגלית ואלה מתורגמים לעברית, לרוב על ידי המתרגמת עדה פלדור, שזכתה השנה בפרס משרד התרבות לתרגום.
רגן נולדה בברוקלין, ניו יורק, להורים שהיגרו לארה"ב ממזרח אירופה. בגיל 6 התייתמה מאביה, שהותיר אחריו אישה ושלושה ילדים, רגן ושני אחיה, שהיו אז בני 3 ו־12. מותו הביא את המשפחה למצוקה כלכלית, אך למרבה מזלה, היא נשלחה ללמוד בבית ספר יהודי פרטי בלונג איילנד.
"התגוררנו בשכונת עוני. פרויקט שיכונים, שבית הספר הציבורי שבו היה גרוע", היא מספרת. "אמא שלי פחדה שאלמד ואסתובב בשכונה שלנו, כך שבכל יום הייתי נוסעת באוטובוס לשכונה היוקרתית Five Towns, כדי ללמוד עם בנות העשירים היהודיות בבית הספר הדתי הפרטי 'Hebrew Institute of Long Island'.
"אמא שלי עבדה כמזכירה במשרד החינוך בניו יורק, ולא היה לנו סיכוי לעמוד בשכר הלימוד. בכל שנה היא היתה ניגשת למנהל בית הספר, שהיה רב ואיש יהודי חם, מזכירה לו שהיא אלמנה המגדלת בדוחק שלושה יתומים, והוא בכל שנה מחדש לא היה יכול לעמוד בפניה ודאג לי למלגת לימודים, לאורך 12 שנות לימוד".
הרגשת חריגה בבית הספר?
"הרגשתי חריגה מאוד ורציתי ללמוד עם השכנים שלי, הפורטוריקנים והשחורים. מכל בית הספר, רק אני וילדה נוספת היינו מגיעות באוטובוס משכונות מוחלשות. היא היתה חברה שלי, אבל די מהר בגדה בי בגדול, סיפרה לכולן באיזו שכונה עלובה אני מתגוררת, וחמור מכך, סיפרה שאין לי אבא".
זה היה סוד?
"הסתרתי את זה, כי התביישתי. זה היה עוד משהו שאין לי. התביישתי בבגדים שלי ולפעמים הייתי מסתובבת ימים שלמים כשהיד שלי מכסה כתם על החולצה או חור במכנסיים. התביישתי בזה שלא תמיד היו לי גרביים נקיים בבוקר, אז נאלצתי לשטוף אותם בכיור השירותים בבית הספר ולייבש מהר על הרדיאטור, בלי שאף אחת תראה.
"החיים שלי היו שונים. מכיוון שאמא שלי יצאה לעבוד, אני החזקתי את הבית. אבל עם השנים הפערים האלה הפכו לא משמעותיים. ההתמודדויות שלי בחיים הפכו אותי לחזקה יותר, ודי מהר יכולות הכתיבה שלי העניקו לי יתרון".
משפחתה לא ניהלה אורח חיים דתי, וכילדה בת 10 רגן החלה בעצמה לאמץ אורח חיים אורתודוקסי ורתמה את אמה ואחיה לשמירת המצוות. בגיל 20, כסטודנטית לתואר ראשון בספרות אנגלית, נישאה לאלכס רגן, שלמד לתואר שני בכלכלה ועבד כמתכנת ובהמשך ככתב טכני עבור חברות טכנולוגיה והייטק. הם הכירו כחלק מחבורתם בארגון סטודנטים יהודים בניו יורק, "ולא באמצעות שידוך", צוחקת רגן, ועלו יחד לישראל בשנת 1971.
יש להם ארבעה ילדים. ברכה (47), מזכירה אקדמית במכון ויצמן, אשר (45), מנהל תחום מצוינות אקדמית בקרן "יד הנדיב", רחלי (40), מורה לעברית המתגוררת עם משפחתה בפריז, ועקיבא (34), שלומד לתואר שני בייעוץ חינוכי ובכך גם עוסק, במקביל לכתיבת ספרו השני. "הוא יהיה סופר", אומרת אמו. "עכשיו הוא לומד, עובד, כותב ומחפש אישה. עקיבא יהיה הבעל המושלם".
אלכס, שלו מוקדש ספרה האחרון, "הוא הקורא הראשון שלי בכל ספר. הוא לא חוסך ביקורת, אבל אני לא תמיד בוחרת לקבל אותה". הוא שותף לחלק משיחתנו, המתנהלת בסלון ביתה של רגן, בשכונת טלביה בירושלים. "ביקורת מאדם שתמיד משבח היא לא אמינה", הוא מציין בהמשך לדברי רעייתו.
* * *
ספריה הראשונים של רגן ראו אור בארה"ב, "והצליחו יפה מאוד, אבל רציתי שיכירו אותי במדינה שלי. ביקשתי מהסוכנת שלי בארה"ב שתמצא עבורי הוצאה לאור בישראל, והתשובות שהיא קיבלה היו שאף אחד בארץ לא יתעניין ברומן על נשים חרדיות. אני לא הסכמתי עם זה בשום אופן. מצאתי דרך ליצור קשר עם הוצאת כתר, והם הוציאו את הספר, שהוכיח היטב שיש גם יש עניין רב לקרוא על העולם החרדי. לצד זה היה כלפיי כעס רב שאני מחברת בין החברה החרדית לבין דברים קשים, כמו התעללות במשפחה שהופיעה ב'בת יפתח' או אונס ב'עקדת תמר'. טענו שאם אני מוציאה החוצה את הכביסה המלוכלכת של החברה החרדית, לא ייתכן שאני באמת דתייה. אבל כל הסיפורים שלי מבוססים על אמת. כתבתי ב'בת יפתח' על בחור ישיבה שמכה את אשתו, כי אני מכירה אישה בדיוק כזאת".
"שני הערעורים שלי התקבלו, אבל לאורך השנים נאלצתי לשתוק". רגן בבית המשפט צילום: יואב ארי
נוסף על הכעס המדובר, רגן נתבעה שלוש פעמים על הפרת זכויות יוצרים וגניבה ספרותית, לכאורה. בשנת 2007 הוגשו נגדה שתי תביעות, שנגעו לספרים "ואל אישך תשוקתך" ו"בידֵךְ אפקיד רוחי", ובשנת 2010 הוגשה תביעה דומה שבמרכזה הספר "עקדת תמר".
ההליכים נמשכו כשמונה שנים. בשני המקרים הראשונים התקבלו התביעות נגד רגן בבית המשפט המחוזי, אך היא ערערה לבית המשפט העליון, שהפך את החלטות המחוזי. בנוגע ל"ואל אישך תשוקתך", העליון ביטל את פסיקת המחוזי, אך הצדדים הגיעו להסדר לפיו רגן התחייבה להשמיט מספר משפטים ממהדורות עתידיות של הספר, והתובעת העבירה את מרבית הפיצויים שקיבלה על פי החלטת המחוזי לצדקה.
"בנוגע ל'עקדת תמר' השופט קבע שאני לא צריכה לשנות מילה בספר, אבל שעלי לשלם פיצויים כי היה דמיון בין חלקים מסוימים מתוך משפטים בספרי לספר שכתבה התובעת", היא מספרת, עדיין בכעס. "למה הכוונה בדמיון? אני כתבתי שאישה לבשה מטפחת וגם היא. עורכי הדין שלי חשבו שזה מגוחך ושחובה עלי לערער על ההחלטה גם במקרה הזה. אני חשתי בחילה מכל הסיפור ורק רציתי להמשיך הלאה, למרות שהיה בזה חוסר צדק מוחלט בעיניי. האישה שתבעה אותי כתבה סיפור אמיתי של 14 עמודים והוא ניצב אל מול ספרי, רומן מורכב שנפרס על פני 380 עמודים. בעיני זאת השוואה מופרכת".
לפני ארבע שנים אמרת בראיון לעיתון הזה שאת לא חושבת שתכתבי עוד ספר.
"לא רק שכתבתי עוד ספר, אני עכשיו בעיצומה של כתיבת ספר ההמשך ל'צמאה לך נפשי'. אבל נכון, למשך הרבה זמן חשבתי שלא אוכל לכתוב יותר. אף פעם לא סיפרתי עד כמה פגעו בי אנושות כל האירועים האלה. זה כמעט הרג אותי. לפני כחמש שנים הגעתי לחדר מיון עם תוספתן שהתפוצץ. עברתי ניתוח חירום והייתי קרובה מאוד למוות. הרגשתי את זה וראיתי איך הרופאים מסתכלים עלי, על המסכנה שהולכת מאיתנו עכשיו. כשהחלמתי והתחזקתי רופא המשפחה שלי אמר לי, 'בטח התפללת היטב ביום כיפור, כי השם הציל אותך'.
"הלחץ שחייתי בו והתת־אנושיות שחוויתי כלפיי היו איומים. הולכים ובודקים כל מה שאי פעם כתבת בזכוכית מגדלת ולא נותנים לך את האפשרות פשוט לנשום. רק לנשום".
את יותר מרומזת שהמניעים לא היו טהורים.
"זה היה שילוב של כמה דברים. ראשית, היה כעס כלפיי בגלל מה שכתבתי. כעס שנבנה ונבנה עד שנמצאה הדרך לפגוע בי. לא ביקשו רק כסף על הפרת זכויות, אלא רצו להוציא אותי מחנויות הספרים. לרוקן את המדפים מהספרים שכתבתי. אלה היו הדרישות בחלק מהמקרים. רצו להביא לכך שלא אכתוב יותר ספרים ושאשמיד את הספרים שלי. למעשה, רצו להשמיד אותי.
"בנוסף, אני מרגישה שחשבו שאם יפתחו נגדי יותר תיקים, ארצה להגיע להסדר. אולי חשבו שאני מיליונרית ויוכלו להוציא ממני צ'ק שמן. בדרך הן גם זכו בהרבה פרסום. ראו מה זה, אני עד כדי כך טובה, שנעמי רגן השתמשה בחומרים שלי.
"התביעה הראשונה שהוגשה נגדי בנוגע ל'בידֵךְ אפקיד רוחי' היתה בהשוואה לספר שמעולם לא ראיתי. אישה פשוט המציאה השוואה בין הספרים, והכל היה שקרי. אני הוכחתי שאת הספר שלי סיימתי לכתוב כשנה לפני שהספר שלה ראה אור. כלומר, אפילו לא יכולתי לראות אותו בזמן שכתבתי את ספרי.
"אך למרות שהוכחתי את זה, השופט לא הפסיק את המשפט. אולי הוא לא קרא דבר ממה שכתבתי. אולי הוא לא שולט באנגלית. אולי היתה לו סיבה אחרת, שאני לא מודעת אליה, לעצור את הסיפור הזה. חלפו ארבע שנים עד שהכל הסתיים, מפני שהתובעת נפטרה.
"אני לא ויתרתי. פניתי לבית המשפט העליון, ושם קבעו שאין ולא היה כל קשר בין הספרים. כך היה על השופט לפסוק שנים קודם. אני ערערתי על שתי החלטות של אותו שופט, ושני הערעורים שלי התקבלו. אבל לאורך השנים נאלצתי לשתוק. מתנהלים הליכים נגדי, נכתבים עלי דברים איומים ושקריים, ואני צריכה לשתוק כדי לא לסבך את העניין עוד יותר. זה היה אונס. הרגשתי שאונסים אותי וסותמים לי את הפה. הרגשתי שברגע שאפתח את הפה ואנסה לומר את האמת, שוב אמצא את עצמי בבית המשפט. לעורכי דין אין שום בעיה לגרור אותך לבית המשפט ולהגיד עלייך מה שירצו.
"באחד מכתבי התביעה ציינו שאני נתבעת גם משום שאני כותבת דברים הפוכים ממה שהתובעות התכוונו לומר על העולם החרדי, בספרי העיון שמהם לכאורה העתקתי. טענו שאני לעולם לא אוכל לעשות תשובה על החטאים שבהם חטאתי. זה היה יחס התובעים כלפיי. כמי שחטאה כלפי המגזר החרדי.
"במשך שמונה שנים ספגתי הרבה מאוד שנאת חינם, אבל לא היתה לי שום כוונה להפסיק להילחם, עד שלבסוף תש כוחי. אני לוחמת כל חיי. לוחמת לשרוד בבית הספר, לוחמת להיות סופרת חרדית בחברה שלא מכבדת עיסוק ספרותי בדת. גיליתי באיזו קלות יכולים להיהרס החיים, גם כאשר את חפה מפשע ולא עשית דבר. רק התשלומים לעורכי הדין יכולים להביא לקריסתך. ואכן, בכל השנים האלה הייתי על סף פשיטת רגל. לאורך שמונה שנים שילמתי הון עתק לעורכי דין כדי שיטפלו בשטויות האלה".
שוחחת על זה לאורך השנים עם עמיתים שלך? זאת סוגיה מקצועית מהותית.
"את מצחיקה אותי. כל העולם הספרותי הפנה לי גב. כל הסופרים וכל הסופרות, למעט חברתי הסופרת יהודית רותם. הברנז'ה הספרותית בישראל מובלת על ידי אנשי שמאל, חילונים ובעיקר גברים. אני אישה, חרדית, והחטא השלישי והבלתי נסלח שלי הוא שאני ימנית. לא הופתעתי שאף אחד לא פצה פה כשהתעללו בי. אבל כל אחד ואחד מהם יודע שברגע שיבחנו לעומק את הספרים שלו ימצאו גם אצלו דמיון לדברים שנכתבו על ידי אחרים. זה לגיטימי. אנחנו לא כותבים מתוך כלום, מתוך ריק. אנחנו פועלים מתוך שפה ותרבות משותפות. כאילו רק אדם אחד יכול לכתוב שהשמש זהובה. אז אני אמרתי שלאישה יש מטפחת.
"מרגע שפורסם ספרי הראשון, החל מבול של ספרים, סרטים וסדרות על העולם החרדי. רבים הבינו שמדובר בחברה שהיא מאגר בלתי נדלה לחומרי יצירה. אני שמחתי לפתוח את הדלת אל העולם החרדי ליוצרים אחרים. לבוא בטענות אלי שאני לוקחת מאחרים חומרים על העולם החרדי זה מגוחך. ומה עם כל אלה שלקחו ממני? כל כך הרבה יצירות התבססו על מה שאני כתבתי, וזה לגיטימי וטוב ומשמח שאני משמשת מקור השראה".
איך הגיבה הסביבה הקרובה אלייך?
"התאכזבתי מאוד מהרבה חברים ושכנים שלי. ליתר דיוק, הלב שלי נשבר עקב היחס שלהם. ברגע שראו מה פורסם בתקשורת, הם אימצו את הדברים כתורה מסיני. אנשים שהיו חברים שלי 20 שנה, שגרו בשכנות אלי, שהיו איתי באותן קבוצות לימוד תורה, הטילו בי ספק.
"אמרתי להם, 'זאת לא האמת. גורמים לי עוול נורא'. ומה היתה התגובה שלהם? הם אמרו לי, 'אנחנו מקווים שזאת לא האמת'. אבל אני אומרת לכם שזאת לא האמת, אז למה אתם מקווים? אלה אנשים שלא אדבר איתם לשארית חיי".
עטיפת הספר החדש // עיצוב עטיפה: אמרי זרטל
בשנת 2016 פורסם כי תוגש תביעה נוספת נגד רגן על ידי אמם של הילדים שנפלו קורבן לאליאור חן, שכונה "הרב המתעלל". על פי הפרסום, האם, שהורשעה אף היא, על פי הודאתה, בתקיפת ילדיה ונגזרו עליה חמש שנות מאסר, טענה כי רגן השתמשה בחומרים משפטיים חסויים בספרה "שטן בירושלים", שפורסם בקיץ 2015. חומרים שהיה בהם לפגוע בילדיה.
כמעט תביעה רביעית?
"זה היה מצוץ מהאצבע. קראתי הרבה מאוד חומרים על הפרשה הזאת ואחרות, שזמינים לכל אדם באינטרנט. תמורת שקלים בודדים הוצאתי מאתר אינטרנט משפטי הפתוח לציבור את פסק הדין בפרשה הפלילית והאיומה הזאת, פסק דין שהוא בפני עצמו טקסט מטלטל ומרתק. מאז האיומים האלה שהושמעו בתקשורת לא התרחש דבר. האמא הזאת צריכה להתבייש. לו הייתי במקומה, הייתי עולה על הגג הכי גבוה וצורחת שכל העולם יידע מה הילדים שלי עברו.
"כסופרת, לא יכולתי שלא לעסוק בסיפור המדהים הזה. יש מאות כתות בישראל, חלקן סובבות סביב דת. זה מרתק. ואם יש דבר שאני לא יכולה לשאת, הוא אכזריות כלפי ילדים. זה מטריף את דעתי, כמו גם השימוש שאנשים עושים באלוהים או באמונה כדי להצדיק רוע. כאישה דתית, תמיד חשבתי שהנהירה אחר קמעות ורבנים מחוללי פלאים, לכאורה, היא סגידה אלילית פגאנית ותו לא. כתיבת 'שטן בירושלים' היתה דרכי להתבונן על המציאות הזאת ולהראות כמה מסוכנת היא עלולה להיות ולאילו תוצאות מחרידות היא עשויה לגרום".
* * *
"שטן בירושלים" הוא ספר שעלילתו קשה לקריאה. לאחריו, מספרת רגן, "רציתי לכתוב סיפור אהבה יפה, וכך נכתב הספר האחרון. סיפור אהבה בין חוזרת בתשובה לבין אלמן ואב לחמישה ילדים. יש בי המון סימפתיה לכל הדמויות בו, הוא הצחיק אותי תוך כדי הכתיבה, והאהבה שנרקמה בין השניים כל כך עניינה אותי, שהייתי חייבת לכתוב, לראשונה, ספר המשך".
הביקורת שאת מביעה בספר כלפי החברה החרדית לא מסתכמת ביחס אל החוזרים בתשובה. את מתארת גבר חרדי, שרק לאחר שאשתו הולכת לעולמה הוא מבין שהוא לא יודע לעשות דבר, חוץ מללמוד תורה.
"את יעקב, גיבור הספר שלי, אני רואה באור חיובי. הוא אדם יהודי אורתודוקסי, שכרבים אחרים, באמת רוצה להקדיש את חייו ללימוד תורה ומאמין באמונה שלמה שכך הוא תורם לעולם. יש בי הרבה סימפתיה כלפיו, גם כאשר הוא הולך לקבץ נדבות כדי לנסות להמשיך ללמוד, בלי שהוא וילדיו יידרדרו לחיי עוני מרוד.
"עם זאת, יש בי גם ביקורת חריפה מאוד על איך שמחנכים גברים בעולם החרדי. גברים תלותיים במדינה, תלותיים בחברה ותלותיים בנשים שלהם. לא מגדלים אותם להיות בני אדם שיוכלו לטפל בילדים, במשפחה, לעבוד, לפרנס. המודל הזה הוא מודל חרדי, לא מודל יהודי. זה לא מודל מהתורה.
"בתורה כתוב בפירוש שנדרש מהגבר לכלכל את משפחתו. בכתובה כתוב שזו אחריותו. אבל לנשים אין ברירה אלא לוותר על הדרישות והאחריות האלה. האישה כאילו רוצה לקחת את הכל על עצמה. היא מוותרת לגבר על מחויבויותיו, לכאורה מרצונה, כדי שהוא יוכל להתמקד בלמידה. משכנעים אותה שזו דרגה גבוהה יותר. שהיא תהפוך לאשת חיל אם תישא הכל על כתפיה ובעצם לא תעמוד על זכויותיה, שהגבר יסייע בפרנסת המשפחה.
"בנקודה מסוימת, אחרי שנולדים ארבעה או חמישה ילדים, הגבר חייב לצאת לעבוד. זה הכרח, בלתי נמנע, שמתרחש לא כי למישהו צורם אי־השוויון, אלא כי הגיעו מים עד נפש. ועדיין, הנשים נושאות את החברה.
"אני אישה, חרדית, והחטא השלישי והבלתי נסלח שלי הוא שאני ימנית. לא הופתעתי שאף אחד לא פצה פה כשהתעללו בי". רגן בביתה // צילום: מרים צחי
"אני רואה משפחות חרדיות בירושלים בשבת או בחול המועד, ותמיד נמלאת פליאה. משפחה של שמונה או תשעה ילדים, כולם לבושים בגדים חגיגיים, נקיים, מגוהצים. הכל מתקתק כמו שעון, ואני יודעת מה זה דרש מאם המשפחה. מה נדרש מהאישה הצעירה הזאת בכל שבת ובכל חג ובכל יום בחייה, למעשה.
"לא מדברים על חוסר ההגינות שבלחץ החיים של האישה החרדית, ובעיקר לא מדברים על המחירים שהלחץ הזה כנראה גובה ממנה. תוחלת החיים של הנשים החרדיות נמוכה משל הגברים החרדים. זה חריג ביחס לחברה הכללית, ולי אין ספק שזה לא קורה סתם.
"בלי הנשים החרדיות כל העסק מתרסק. העומס על האישה החרדית בלתי נתפס. הלחץ להיות הצדיקה הגדולה מכולן, לטפל בכל המשפחה, לדאוג שכולם לבושים היטב, לומדים היטב, לבשל, לנקות, לשלם את כל החשבונות, לטפל בכל פרט ופרט רק כדי לאפשר לגבר את התנאים ללמוד תורה. וכל זה תוך הריונות ולידות מרובים. לי ברור שאמשיך לעסוק עוד ועוד בקורותיה של האישה החרדית".
lanskinam@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו