חגיגות הארבעים שלי נמשכו כמה חודשים בציון קולני ומעט מתנות. את אירועי הקידומת המתמשכים חתמתי בשתי גיחות עם חברות טובות: עם רינת נסעתי לים המלח, ועם הודיה לתל אביב. זהו, עכשיו לא מדברים יותר על הגיל. לא עד יום ההולדת העגול הבא, שאותו אציין מורדמת תחת אזמל הרמת עפעפיים.
ישבתי עם רינת על הבר במצוקי דרגות. שתינו בירה. נשמנו את הברום של הים. סלעים משוננים בחום־אדמדם נחתכו לתוך כחול־ירוק. היתה תחושה שאפשר להוריד את הרגל לתוך המים, אבל החוף המלוח רק נדמה קרוב: המצוק הוא 450 מטרים מעל קו המים. יעלים הסתובבו על הגבעות סביבנו.
כל השבת התווכחנו איך קוראים לבן של היעל והיעלה. במוצאי השבת בדקנו בגוגל: גדי! כמו הבן של העז. כמו איזה "נמרוד ואורנה" שיש להם פתאום ילד "מושיקו". היעלה עמדה ללא ניע על צוק. הרקע מאחוריה היה כולו כחול. כמה יופי. אבל מישהו פרס על ההר אבנים צבועות בלבן, יוצר כיתוב מכוער באנגלית. העין נדה בין כחול לחום ונמשכה אל האותיות. הפרעה אסתטית פסיכו־אקטיבית. ניסיתי להסתכל על היעל: העין הלכה לאותיות הלבנות. ניסיתי להסתכל על הים: המבט קפץ אל האותיות הלבנות. התבוננתי בהרים, משרטטת מעגל בצוואר, ושוב נמשכה הראייה למילים באנגלית.
ככה הורסים את הטבע. לא בגורדי שחקים. המילה האנושית, האהובה עלי כל כך, מחרבת את נופי בראשית. אותיות חרוצות בסלע, חרוטות בגזע עץ, מרוססות בגרפיטי, טבועות בבטון. אפילו אבנים צבועות שמונחות על צלע הר, כאלה שאפשר להזיז בבעיטה, הן פגיעה רעה בטבע.
>> לכל הטורים של אמילי עמרוסי - לחצו כאן <<
עם הודיה נסעתי לתל אביב. שם אני תיירת. מבקשת חשבונית, והמוכר שואל על שם מי לרשום, ואני אומרת "אמילי" והוא לא משלים - כמו בירושלים - "זאת את? מהעיתון?". עוצרת לקנות כובע רחב שוליים, ולא אכפת לי להיראות מגוחכת עם התיק הוורוד ונעלי הספורט והכובע הגדול. שם נזכרתי כמה אני אוהבת נוף אורבני. צפוף. אנושי. מתערב. שוקק. ושם ראיתי שהמילים לא מפריעות. עיר אוהבת מילים על קיר. על חזית חנות. בשלטי פרסומת. אוהבת גרפיטי. אוהבת מכתב. המילים בעיר אינן הפרעה. אולי בגלל זה קשה לי בטבע.
• • •
מה שמוחמד מתאמץ לשמר מהילדות המוקדמת, כשעוד ראה, זה בעיקר נופים. אליהם הוא הכי מתגעגע. בהם הוא חוזר ומדפדף. נוף פתוח. הדרך לכפר שעב בגוש שגב שבו גדל. עמקי הגליל. אם הייתי מאבדת את הראייה (חלילה), הייתי משמרת בתוכי פנים או נופים?
מוחמד ולאה הזמינו אותי לשיחה לקראת יום העיוור שחל השבוע. הוא בן 31, רווק. היא בת 62, גרושה, אם לשתיים. שניהם חולים ברטיניטיס פיגמנטוזה, מחלה שגורמת לניוון הדרגתי של מערכת הראייה עד אובדן היכולת לראות. אני פוגשת אותם במרכז "נא לגעת" ביפו.
איור: בת־אל בן חורין
הם מלמדים אותי על החיים שלהם. אנחנו יושבים במסעדת החושך היחידה בישראל. אני מנסה להיזכר בפרטים מהשיחה המרתקת ומרגישה כמי שמנסה לדלות פרטים מתוך חלום. אני לא בטוחה אם הדברים אכן נאמרו. לא ראיתי את הפה שלהם זז. העיניים שלי היו פקוחות עד יובש בתוך חושך מוחלט ומוחשי. הם אמרו שעיוורים לא "רואים חושך", כי חושך הוא היעדר אור; ועיוורים פשוט לא רואים. הם סיפרו שזה כמו מצלמת רוורס ברכב, שמנותקת מהמסך. או שחלמתי את זה?
מרכז "נא לגעת", על התיאטרון המפעים שבתוכו, לא עובד בשביל העיוורים והחירשים שמגיעים לשם, אלא עובד עם העיוורים והחירשים, בשביל החברה הישראלית. הלקוחות הם אנחנו. מקום שמנצח את המגבלה החושית כשחירשים־עיוורים מעלים על במה הצגה שכולה ריח ("לא על הלחם לבדו") או מעלים קונצרט מוזיקלי בחושך או מעבירים סדנאות לילדים.
• • •
היד שלי, שהושטה למוחמד ללחיצת היכרות, נשארה באוויר. אמרתי לו שהיא באוויר. הוא לחץ אותה בחום. רבים מבאי "נא לגעת" יודעים לדבר במגע. מאות ישראלים נולדו עם תסמונת אשר - חירשות מולדת שעם השנים מצטרף אליה עיוורון. התקשורת שלהם מתנהלת במגע, עם מתורגמן. גוף קרוב לגוף, גוף שומע בעזרת העור, גוף רואה בעזרת הידיים. אל "נא לגעת" מגיעות משלחות מכל העולם כדי ללמוד איך נוגעים, איך הופכים בעלי תסמונת אשר לאנסמבל שחקנים מקצועי, איך לא נותנים למגבלה לחסום את מגע קרני השמש.
לאה ומוחמד שומעים. שעה ארוכה ישבתי איתם בחושך שזחל על הרצפה. מיששתי את השולחן עד שהגעתי לקנקן זכוכית עם מים קרים. קור הזכוכית היה חזק, מוחשי. מזגתי מים עם אצבע בתוך הכוס וצליל המזיגה היה מובחן. השיחה היתה איטית, מילה מילה, והיו בה הרבה שתיקות נעימות.
הם שאלו בת כמה אני ואמרו לי שאני לא נראית. בכך מיצינו את הבדיחות על עיוורון. ואז היה תורי לשאול. האפלה התירה לי יותר שאלות. הם סיפרו איך הם רואים סרטים (הנגשה בסינמטקים, כולל קריינות שמספרת מה רואים בסצנה), איך הם מסתדרים בחו"ל (מתניידים עם גוגל מפות), איך גולשים ברשתות החברתיות (אפליקציה שמקריאה את הפוסטים והתגובות), איך קוראים ספרים (מאזינים להם), ואיך נראה עולם ההיכרויות עבורם (לאה רשומה באתרי היכרויות ומעדיפה להכיר לקוי ראייה כמוה, מוחמד מכיר במפגשים חברתיים, ולא אכפת לו אם בת הזוג תהיה רואה או כבדת ראייה).
יצאתי מהמסעדה שרבץ בה השחור כמו שמיכה כבדה על העיניים. רק אחרי זמן ממושך התרגלתי לאור. עכשיו הם כיסו לי את העיניים כמו במשחק פרה עיוורת וביקשו ממני להיצמד לפסים על הרצפה כדי להתהלך בתוך המרכז. המרחב התערבל לי. הייתי בטוחה שהגעתי למקום אחד, והגעתי למקום אחר. נתקעתי בדלפק הקבלה, בדלת, בקיר. חשבתי שצעדתי בעלייה, בעוד הייתי במישור מוחלט.
כשיצאתי משם ראיתי איש על אופניים. הוא ראה את הכביש, את הים, את השמלות של הנשים שעברו במדרכה, את המכוניות. ואני ראיתי אותו. לאה לא יודעת איך נראים פני הנכדים שלה. היא זוכרת איך נראו פני בנותיה, לפני שהחשיך, ומנסה לדמיין את נכדיה לפי אותם פנים שרשומים בזיכרון.
גם לי יש קופסאות של גלויות בזיכרון ואני מדפדפת בהן. החוויות ממצוקי דרגות ומהחופשה העירונית, עין שקפצה מאותיות לבנות ונרגעה מול אותיות הכרך התל־ אביבי, הרוח והריח והירח. אבל המראות הם מה שנרשם בפנים ואולי לא היו מעולם. יכול להיות שחלמתי הכל. יכול להיות שבדרך מסוימת, גם אני כבדת ראייה. √
emilya@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו