בין הכימו לחופה - כלום לא מובן מאליו
כשהסרטן אכל את החברה הכי טובה שלי, התגעגעתי לבחורה המדהימה שהאנרגיות שלה עשו לי מיגרנה • אתמול הייתי השושבינה, המיגרנה חזרה - ואני מאושרת
רעות, החברה הכי טובה שלי, הייתה בחורה בלתי נסבלת. אנרגטית מדי, לא יושבת דקה בשקט. אחרי שעה איתה כבר היה אפשר להשתגע. כל "קפיצה לקיוסק" הפכה למסע שופינג חוצה יבשות, כל "ערב בבר" נהיה סיור שטח מקיף בתל אביב, כל "קפיצה לים" התבררה כטיול מחוף לחוף. היא דיברה הרבה ומהר, ולפעמים התפללתי שתסתום קצת, שתתבגר, שתעבור לי המיגרנה.
יום אחד היא התקשרה להודיע לי שיש לה סרטן. זו הייתה שיחה מוזרה, קרה, עניינית ומחושבת. היא תדרכה אותי לא לספר לאף אחד והסבירה שהיא עוד לא הלכה לבדיקה אבל היא יודעת. היא ידעה.
במשך חצי שנה רעות קמלה לנו מול העיניים, עד שלא זיהיתי אותה. לא רק בגלל שכבר לא עשתה את התנועה המעצבנת עם השיער הצידה כל שתי שניות, לא רק בגלל שילדת הים השזופה נהייתה חיוורת כמו קיר ולא בגלל שלראשונה מאז שהכרנו לא היה לה לק בציפורניים -ולא היו לה ציפורניים.
אלא משום שהיא דיברה מעט ולאט, לא הצליחה לקום מהספה, וכשכבר הוצאנו אותה להתאוורר קצת היא התעייפה מהר וביקשה שניקח אותה חזרה. היא בקושי חייכה ולא היה לה תיאבון - לא לאוכל ולא לחיים. זה לא רק שהיא נראתה אחרת, הסרטן אכל אותה מבפנים.
מעולם לא סיפרתי לה, אבל הייתי בוכה כל פעם אחרי שביקרתי אצלה ומתחננת לאלוהים שתבריא, שאני מתגעגעת לחפירות ולטירטורים שלה, שלא ידעתי להבין כמה הם סימן לחיים.
אני ורעות ביום חתונתה. ככה נראה אושר // צילום: יואב אלון
אחרי הכימו והניתוח וההקרנות, אחרי שחשבנו שהכל מאחורינו, היא התקשרה שוב, בוכה. אני זוכרת שעמדתי מחוץ לאולם תיאטרון והרגשתי שאני נופלת לרצפה. התיישבתי על ספסל ושאגתי לשפורפרת "מה, רעות? מה קרה???", אבל היא הייתה חנוקה מדמעות ובקושי הצליחה להוציא מילה.
בסוף זה יצא - "איתיהציע לי לי נישואים, אני לא מאמינה".
עונת החתונות נפתחה, עשן המדורות של ל"ג בעומר התחלף בריחם המתוק של זיקוקים מהרצפה, ואני מתנצלת, אבל זו לא התקופה החביבה עלי בשנה. זה יקר, זה תמיד רחוק וזה כבר מזמן לא מרגש אותי. אני מתנהלת באירועיםכמו מישהי שיצאה למסעדה. מתיישבת על הסלטים וסופרת את הדקות למנה ראשונה.
אבלהיום אני שושבינה, ואני בקושי מצליחה לכתוב את זה. הדמעות עושות את המסך מטושטש. כי אני מבינה, לראשונה בחיי, שהחיים לא שווים, אפילו השיאים שבהם, כשהכל מובן מאליו.
אז עכשיו, כשאני דוחסת אותה לתוך השמלה בחדר מלא כוסות קאווה ושאריות סושי, רעות כל כך יפה שוב, וכל כך בלתי נסבלת.
מתחילה לי מיגרנה, אני מאושרת.
את הסטורי שלנו כבר בדקתם היום? הצטרפו כאן לאינסטגרם של ישראל היום
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו