במשכן האופרה הישראלית, המזגן מצנן במלוא עוזו. על הבמה, תחת ניצוחו המהפנט של דניאל כהן, החזרות ל"כך עושות כולן" - שעולה באופרה הישראלית בתחילתו של השבוע - מעלות הילוך. הבמאי של ההפקה החדשה יושב בכלל בדקות אלו בדירתו בקנדה. אטום אגויאן, במאי הקולנוע שב־20 השנים האחרונות מביים גם אופרות, מקבל עדכונים מהנעשה מרחק אלפי קילומטרים ממנו. אף שמדובר ביצירה מוצרטית קלאסית, העוסקת באופן חתרני למדי ביחסים בין נשים וגברים - אגויאן, תהיו בטוחים, מצליח להביא את האמירה הפוליטית שלו גם לכאן.
הרי סיפורו של דון אלפונסו וחבריו הצעירים, הקצינים פרנדו וגוליילמו, אשר דנים בשאלה עד כמה הנשים נאמנות, היה ועודנו רלוונטי לימינו אנו. אלפונסו משוכנע כי כל הנשים הן בוגדניות ומציע לחבריו להתערב איתו, ומבטיח כי עד לסופו של היום הוא יוכיח להם כי הצדק עימו. אחד הדברים המשעשעים בחזרות עם החבר'ה האיטלקים, הוא הניסיון להסביר בסצנה שבה הבמה מתמלאת בפרפרים, שבעברית יש משמעות נפלאה שקשורה במילה "להתפרפר", וכמה שזה מתאים לאופרה. הזרים מנסים למצוא את המילה המתאימה בשפה שלהם, אבל מהר מאוד יגלו שאינה קיימת.
הטראומה במרכז
אגויאן (58) הוא אחד מבמאי הקולנוע הקנדים החשובים בכל הזמנים. הוא נולד בשנת 1960 לזוג הארמני־מצרי ג'וזף ושושן יגויאן בקהיר. הוריו קראו לו אטום כדי לציין את השלמת בנייתו של הכור הגרעיני הראשון של מצרים. ב־1962 הוריו עזבו את מצרים, עברו לגור בוויקטוריה, קנדה, ושינו את שם משפחתם לאגויאן.
אגויאן ואחותו, איב, פסנתרנית קלאסית בינלאומית שניגנה עם אחיה, שבחר בגיטרה קלאסית, במשך שנים, גדלו בקולומביה הבריטית. בין סרטיו המפורסמים ביותר - "קרוב משפחה", "אררט", "המתיקות שאחרי" (שתי מועמדויות לפרס האוסקר), "קלואי" ועוד.
כמו כן, עבודותיו כוללות גם בימוי תיאטרון, יצירות מוזיקה ומיצבים אמנותיים. הוא ביים את האופרות "סלומה" (ר. שטראוס), "הולקירה" (וגנר), "ינופה" (ינאצ'ק) ו"הניסוי של ד"ר אוקס" (גאווין בריירס). בשנת 2008 זכה בפרס דן דוד והיחסים שלו עם ישראל, ותל אביב בפרט, חמים עד מאוד. עם זאת, זו הפעם הראשונה עבורו לביים אופרה כאן בתל אביב.
התוכן קודם לכל. אגויאן // צילום: Joel Ryan/Invision/אי.פי
השיחה עימו, אף שלא רצה שתיגרר לשם אלא שתישאר בשדה האמנותי, גולשת מהר מאוד לפוליטיקה; אבל הדבר טבעי, ומתרחש בהרבה מהראיונות עימו. מי שהיה מבין הראשונים בעולם הקולנוע הבינלאומי לעלות על פני השטח את שואת הארמנים, יודע שבכל יצירה שלו תמיד יצפו ממנו לבטא איזושהי אמירה פוליטית על האירוע הטראומטי של עמו, שבאופן לא מפתיע, כמו בהרבה בתים יהודיים, לא היה נושא שיחה והודחק על ידי הדור המבוגר, בין היתר גם על ידי הוריו. אגויאן הפך לאחד המובילים בתחום של שימור הזיכרון של רצח העם הארמני על ידי הטורקים, שרובו בוצע בשנים 1918-1915, מאבק שלא חדל ממנו גם עם כניסתו לקראת העשור השביעי בחייו.
להתמסר לבמה
באופרות נדמה שקל יותר להתנתק מאמירות פוליטיות ולתת לאמנות להיות מפלט של כמה שעות.
"עם זאת, יש משהו ב'כך עושות כולן' שמראה לנו שמוצרט חיפש להגיד משהו עמוק יותר וגם פוליטי בכל הקשור לנושא שקשור ביחסים החברתיים והיחס לנשים וגברים בחברה. ולכן היצירה הזו היא מאוד רלוונטית למה שמתקיים כיום בעולם. זו בדיוק הגדולה של מוצרט ושל יוצרים נוספים, הרלוונטיות שלהם".
אבל אני לא בטוח שהאופרה עדיין מספיק חזקה בעידן שלנו, להעביר מסרים חתרניים. הדור הצעיר לא ממש מגיע.
"זה לא מדויק. אני רואה את הדור הצעיר שלכם באופרה ואני נדהם מכמות הכישרונות. הרי אלו צעירים שמאוד אוהבים אופרה, לא? סטודנטים וחיילים אצלכם לא באים לאופרה?"
הם באים, אבל עדיין מדובר בכרטיס יקר לעיתים עבורם. העניין הוא שמדובר בצורת בילוי שרחוקה כנראה מעולמם של הצעירים בני ימינו שמחפשים הכל קצר ומהר.
"אני חושב שזאת אחת הצורות הבודדות של אמנות ובילוי שבהן אתה עדיין יכול להרשות לעצמך להתנתק מכל מה שקורה בחוץ. במשך כמה שעות להיות בלי הטלפון שלך ולהתמסר למה שקורה על הבמה. יש אנשים שעדיין רוצים ומחפשים את זה, ובעיניי זה נפלא כי זה בדיוק מה שאופרה אמורה לעשות.
"שוני נוסף הוא שאולי אנשים, ובטח אנשים צעירים, לא רגילים לראות על הבמה אנשים שבמאמץ גופני אדיר מוציאים מהגוף שלהם כאלו קולות. אין מגברים על הבמה. זה משהו שלצעירים כמעט בלתי נתפס, כי האוזן שלהם כבר התרגלה לשמוע מוזיקה והופעות חיות רק דרך מגברים. פה, זה משהו שונה ויוצא דופן, בטח בימים שאנחנו חיים בהם".
האם אתה חושב שעדיין צומחים במאים עם אמירה פוליטית, כאלו שלא נכנעים לעידן שאנחנו חיים בו, שהכל לכאורה בו הפך להיות "פייק ניוז"?
"בהחלט, תסתכל מה התרחש בפסטיבל קאן האחרון, כמה סרטים עסקו שם בבעיית הפליטים. אני חושב שבמאים צעירים עושים עבודה נהדרת בהעלאת הנושאים הללו כמו בעיית הפליטים. אני פשוט חושב שהמדיום השתנה, אנחנו לא רואים את זה אולי באותה כמות כפי שראינו בעבר בקולנוע, אלא עברנו לטלוויזיה שלשם כנראה עבר מרכז היצירה של סרטים מהסוג הזה. אבל הסרטים נעשים, והמסרים עוברים".
"האנטישמיות עדיין פורחת"
על הבמה באופרה, הצוות דואג לעדכן את אגויאן בכל מה שמתרחש. במקביל הוא עובד באולפן גם על המוזיקה של סרטו החדש. הוא בא מבית מוזיקלי והתאהב במוזיקה קלאסית בגיל צעיר. ההורים השמיעו באך, אבל בשלב מסוים הוא רצה להעביר את המסר שלו דרך הקולנוע, ופחות דרך המוזיקה אף שלעולם לא הפסיק להתעסק כמובן בעשייה המוזיקלית.
יש הבדלים גדולים בין האופרה לבין הקולנוע, ולו רק עניין המינימליזם. באופרה הכל גדול, ובסרטים, בטח אלו שלך, הכל כל כך מינימליסטי.
"בוודאי. הרי בתיאטרון אתה רוצה שהפנים של השחקן שלך יראו בדיוק את מה שעובר עליו. ובקולנוע, לדוגמה, יש לך את הקלוז־אפ שאמור לשרת את ההפך. אני רואה את הפרצוף של השחקן, אבל הקלוז־אפ אמור לגרום לי לחוש בדיוק את מה שהוא חש בתוכו, את מה שאני לא רואה על המסך אלא את סערת הרגשות האדירה שלו. אלה כמובן סוגים שונים של ביטוי עם אלמנטים משותפים".
מה דעתך על "הסטורי של אווה"?
"אני חושב שהשימוש הטכני הוא הדבר הפחות קריטי פה, אלא התוכן. לא מפריע לי שפנו לצעירים דרך הטלפון והאינסטגרם שלהם. ככה הדברים עובדים היום. מבחינתי, אם זה נעשה ברמה גבוהה, אז יש אפשרות לפנות עם זה לבני נוער. אנחנו יודעים ומכירים את הקשיים שקשורים בללמד את הדור הצעיר את הנושאים הללו".
האם אתה חושב שהדור הצעיר בארמניה ובני נוער בקהילות הארמניות ברחבי העולם, היו לומדים משהו על רצח העם הארמני באותו אופן?
"מאוד קשה להשוות, ולא רק באופן שבו צעירים ארמנים לומדים על הנושא בימינו אנו. צריך לזכור שהאנטישמיות עדיין חיה ובועטת בעולם, ולכן ההבדל הוא גדול. הכוח העצום של השואה היהודית קשור בכך שממדינה למדינה ובמהירות אדירה, השנאה היתה כלפי כל היהודים כל כך עצומה, ולכן השואה היתה אירוע מדהים כל כך. במובן הזה, השואה הארמנית היתה אירוע שכוון נגד בני העם הארמני, ולכן כל אופי ההתמודדות איתו הוא אחר. אם יש אנשים ששונאים ארמנים היום בעולם זה עדיין נשאר משהו נקודתי, לעומת האנטישמיות שלצערנו עדיין פורחת".
זה משרת את הנרטיב של אלו שטוענים שאסור להשוות בין השואה היהודית לבין זו הארמנית.
"יש שתי מדינות בעולם, לצערי, שלא מכירות בשואה הארמנית - ארה"ב וישראל, וזה נובע כמובן מהעניין הפוליטי והאינטרסים שבדבר. זה דבר שמאוד מעציב אותי, כי אני אמנם מבין את המשחק הפוליטי ואת החשיבות שלו, ועם זאת צריך לזכור שאנחנו צריכים להעביר מסר לצעירים, והמסר הזה קשור בשאלה המוסרית.
"האם, מוסרית, נוכח הדברים שהתרחשו שם, אנו יכולים להתכחש או לעסוק בכך? אני חושב שהתשובה היא שאנחנו חייבים לעסוק בכך ובטח בישראל. והיהודים צריכים להבין את זה יותר טוב אולי מכולם. כי אולי ההיקפים והרעיון מאחורי התעמולה הנאצית היו שונים, אבל המכניקה היתה בדיוק אותה המכניקה של הטורקים".
מה אפשר לעשות, לדעתך, כדי להעביר מסר לצעירים בישראל, ובכלל, לגבי העניין הזה?
"הרי אדולף היטלר בעצמו צוטט כמי שאומר שהושפע מהמעשים של הטורקים כנגד הארמנים. זה לא שאין קשר בין הדברים לגמרי. תחשוב על זה, וזה הרי דמיוני לחלוטין ולא היה יכול להתרחש, אבל נניח שכן: שהגרמנים היו אומרים שהם לא מכירים במעשים שלהם בשואה. היו מדחיקים את הנושא לגמרי ובעיקר מסירים אחריות. איך הייתם מתמודדים בישראל סביב הנושא הזה? איזה מסר היה מועבר לדורות של צעירים?"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו