שדרות נסתרות

שגרת החיים של אור ליפשיץ בת ה־31 מתנגנת בין קצב פעולת המכונה במפעל הדפוס של קיבוץ בארי, לבין חבורת ה"דירטי פופ" - קבוצת סטודנטים צעירים ומלאי צבע שעובדים על מופע דראג קברטי בעיר שדרות, שבה היא מתגוררת מאז 2009. מול קבוצת האנשים, המייצגים בעיניה חופש מחשבה ופעולה מוחלטים, היא מחליטה לבחון את גבולות האושר האישי שלה.

סיפורה של אור הוא אחד מחמישה סיפורים אנושיים ייחודיים, הנחשפים באומץ במסגרת "שדרותים" - פרויקט דוקומנטרי מקומי שיושק בפסטיבל קולנוע דרום ה־18, שיתקיים בשבוע הקרוב (2-6 ביוני) בסינמטק שדרות וברחבי הנגב. 

יחד עם אור משתתפים בפרויקט גם סולטן אלקאדי, דביר סאסי, אורי כהן ועופר קורצברג. סולטן בן ה־17 נולד וגדל בשדרות עם אמו מופידה, אחותו לאורה המשרתת כרגע בצבא ואחיו הגדול סם. מעניין לראות כיצד סולטן מכיל את הקונפליקט הישראלי־ערבי, שכן הוא בן להורים בדואים שנולד והתחנך בשדרות, לב הפריפריה הישראלית־יהודית.

דביר סאסי בן ה־19 נולד וגדל בשדרות גם הוא, למד בישיבה תיכונית בעיר, כיהן כיו"ר מועצת הנוער המקומית וכיום הוא לומד בישיבה, כהכנה לצבא. בשנים האחרונות הוא מהמובילים שבאנשי הליכוד בשדרות ובבחירות האחרונות עבד כיו"ר מטה הצעירים של המפלגה. הסרט מלווה אותו ביום הבחירות לכנסת ה־21, שבו גם הצביע לראשונה בחייו.

משתתף נוסף בפרויקט הוא עופר קורצברג בן ה־36, אדם דתי הנשוי למיטל ולהם חמישה ילדים. משפחתו של עופר היא בין המשפחות הראשונות בשדרות, וסבו יהושע קורצברג, ניצול שואה שהיה מחלוצי העיר, הקים בה את המאפייה הראשונה ואת בית הכנסת האשכנזי הראשון בעיר. במהלך הסרט מלווה עופר את סבו ומנסה להרכיב בעזרתו את הפאזל המשפחתי השלם.

המשתתף האחרון הוא אורי כהן בן ה־19, שנולד וגדל בשדרות עם אמו. אורי, שכמו דביר וסולטן נולד לשגרת הקסאמים בעיר, מתמודד עם קשיים רגשיים וחברתיים וסובל מהפרעה טורדנית־כפייתית. בלילות הארוכים והבודדים הוא מטייל ברחובות העיר, מונע על ידי הנחיות נוקשות שמכתיב לו מוחו וכותב תסריט לסרט ניסיוני קצר שאולי יוכל להמחיש לעולם שסביבו מה מתרחש בתוך ראשו.

"הקיטלוג חסר משמעות"

"יצירות הפסטיבל המוקרנות דווקא בשדרות הן הוכחה לכך שהתרבות והקולנוע אינם נחלתו של איש או של מגזר זה או אחר", אומר ראש עיריית שדרות, אלון דוידי. "שדרות היא עיר של פסיפס תרבות ישראלי, עיר הטרוגנית בעלת שורשי תרבות מגוונת, עיר שממנה יצאו ויוצאים אמנים בתחומים כגון מוזיקה, יצירה וקולנוע. אנו שמחים שהשנה הושם דגש על חיבור האוכלוסייה לפסטיבל ועל התאמתו לשורשי התרבות העמוקים של תושבי שדרות".

יו"ר פסטיבל קולנוע דרום וראש בית הספר לאמנויות הקול והמסך במכללת ספיר, פרופ' סמי שלום שטרית, מוסיף כי "הבמה החדשה לקולות המקומיים המרתקים מאפשרת לתושבי שדרות לראשונה לקחת חלק בשיח סביב ייצוגם בקולנוע ובטלוויזיה, דבר שמאפשר לתושבים המקומיים לבנות את הנרטיב הסובייקטיבי שלהם, שלרוב איננו משתקף בקרב הציבור הרחב".

מצפייה בסרטיהם הקצרים ומשיחות עם כל אחד ואחד מהם עולות חמש נקודות מבט, פנימיות וחיצוניות, גם על העיר שדרות - המצטיירת כדמות נוספת בפרויקט, מורכבת, אנושית ונושמת - וגם על אנשיה.

בתוך הנער סולטן, למשל, מתקיימות בכפיפה אחת שדרות ורהט. השתיים הופכות אותו לאדם צעיר שחי בין שני עולמות. אמו מופידה והאחים סם ולאורה מייצגים את העיר ואת הישראליות, ומנגד ניצבים אביו וסבתו המייצגים את הכפר ואת השורשים. בתווך, סולטן מנסה לשרטט דיוקן עצמי שלו, נער בן 17, שהתבגר מהר מדי בתוך המציאות המורכבת.

"החוויה שהכי זכורה לי מזמן הצילומים היא כשהיינו על יד חורבות הכפר מוחרקה, שבו כיום נמצא המושב יכיני", מספר סולטן, "צוות הצילום שהיה איתנו נדהם לראות את ההריסות ואת והקברים שנמחקו על ידי היער שניטע במקום כדי למחוק את שרידי הכפר. חלקם אפילו לא ידע שזה מה שקרה להרבה יישובים".

סולטן מעיד באומץ כי "בזמן עשיית הסרט עברתי תהליך של זהות. שאלתי את עצמי אם לזכור את מה שקרה או להתקדם קדימה, כי להישאר מאחור זה אף פעם לא דבר טוב, ומכיוון שאני גר בעיר למודת אש וקרבות, גם זה כמובן משפיע. בסופו של דבר, אף פעם לא התכחשתי לזהות שלי, תמיד הצגתי את עצמי ולא התביישתי במי שאני ותמיד אמרתי את דעותיי ללא חשש, וכך זה גם יימשך".

חברתו לפרויקט אור שומעת את הדברים ומהנהנת בהסכמה. "אצלי, הרעיון לעשות סרט על להקת דראג ועל הקהילה הגאה עלה כבר מהפגישה הראשונה", היא מספרת, "כבר בשיחת ההיכרות ידעתי שמה שהכי מפריע לי זה הסטריאוטיפים שפוגעים בכולנו וגישת הקיטלוג המיידי שגורמת לך לחשוב שאתה יודע הכל על בן אדם מבלי להכיר אותו בכלל", היא ממשיכה, "ידעתי כמה הקהילה הגאה בשדרות סובלת מזה, וגם אני בעצמי מאוד סבלתי. עברתי חרם בחטיבה וקיים אצלי כאב אישי".

אור, שלצד עבודתה בדפוס בבארי היא גם סטודנטית לעיצוב גרפי ומדיה דיגיטלית במכללת ספיר, מדגישה כי "ברקע לעשיית הסרט היו גם קמפיין הבחירות של אלי ישי, 'אבא ואבא' והתבטאויות של סמוטריץ' ודומיו. הרגשתי שאני לא יכולה להמשיך לשתוק ולתת לאנשים להשמיץ קהילה שלמה, שרובם לא טרחו להכיר אותה מבפנים. ההחלטה להראות את הצד היפה של הקהילה ולאו דווקא רק את הצד הכואב עלתה אחרי שתמיר המפיק, שהכיר את נטע, אחת המארגנות של מופע הדראג 'דירטי פופ', הציע שנצלם את האירוע, שהיה במסגרת שבוע הגאווה והסובלנות.

"הלהקה הורכבה הן מחבר'ה מהקהילה הגאה והן מחבר'ה סטרייטים, שעצם הבחירה שלהם לגעת בנושא הזה מדהימה בעיניי. עצם העובדה שאי אפשר היה לדעת מי השתייך לקהילה הגאה ומי לא רק מראה עד כמה הקיטלוג הזה הוא חסר משמעות".

שינוי תודעתי דרך מצלמה

את דביר "תפס" הסרט באחת התקופות העמוסות בחייו וביום העמוס בהם עד כה - יום הבחירות לכנסת ה־21, שבו הוא גם בוחר לראשונה. הבחירות הללו הן שיא פעילותו הפוליטית של דביר לאורך השנה האחרונה כיו"ר מטה הצעירים של הליכוד.

במהלך היום הקדחתני, בין שיחות עם פעילים, תושבים וחברים, הוא מנסה לבדוק מול עצמו האם הוא באמת רוצה לקפוץ למים העמוקים של הפוליטיקה, מה היה רוצה לשנות ואיך, ומה בעצם הוא רוצה להיות כשיהיה גדול. 

חודש וחצי אחרי, כשהליכה לבחירות נוספות נמצאת ממש מעבר לפינה, דביר הוא בחור ישיבה לפני צבא, ועדיין מעורב מאוד בפוליטיקה המקומית והארצית. "יום הבחירות היה יום מסיבי וחווייתי כשלעצמו עבורי, וכשמוסיפים לזה עוד צוות צילום וסאונד מקבלים חוויה יוצאת דופן", הוא מספר, "זו היתה הרגשה מצחיקה, מביכה ומדהימה יחד, לא אשקר אם אומר שהרגשתי מינימום ראש הממשלה...

"צחוק בצד, אני לא מרגיש שהשתניתי מאוד בעקבות הסרט, אבל כן הרגשתי שהתהליך עוזר לי לשנות משהו תודעתי בהתייחסות של דעת הקהל לפרויקט המרכזי בחיי, שהוא בעצם העשייה למען הדרום, כאשר הבחירות הן רק נדבך אחד בתוכו".

אורי כהן, גם הוא בן 19, הוא טיפוס אחר לחלוטין מבן גילו דביר סאסי. הסרט מלווה אותו כשהוא עדיין בצבא, אבל לפני כחודשיים השתחרר לאחר שירות של חצי שנה. "לצערי בצבא לא הבינו אותי ולא התחשבו בבעיות שלי, כך שלא יכולתי להמשיך", הוא אומר בעצב.

"הרעיון לעשות סרט בא לי ממש בהפתעה", ממשיך אורי, "בערך מגיל 13 אני הולך למקום שנקרא 'הפוך על הפוך'. זה מעין מועדון נוער שפתוח אחר הצהריים ועוזר לנערים להתמודד עם דברים, או אפילו סתם לבוא לשבת ולשתות משהו חם. 

"המקום הזה די הציל אותי, כי היה לי לאן לברוח ועם מי לדבר על איך להתמודד עם הבעיות שלי. אחת המדריכות שמלוות אותי שם סיפרה לי על הפרויקט הקולנועי ודחפה אותי ללכת על זה.

"מה שהכי זכור לי מהסרט זה ההתמודדות והקושי לחשוף דברים מול המצלמה. הרגע הזה שכל ההפקה מתרכזת בך ואתה צריך לדבר ולחשוף בעיות אישיות כמו ה־OCD, החרדות, הדיכאון... לדבר על עצמך זה הדבר הכי קשה, שלא לדבר על המחשבה שיראו את זה בקולנוע".

חלום ציוני בשדרות

המבוגר שבמשתתפי הפרויקט הוא עופר קורצברג בן ה־36, שעוקב בסרטו אחרי סבו, ניצול שואה בן 87, שנע בין צלילות לדמנציה. הוא מבקש לשמוע את סיפורו האישי של הסבא, מההישרדות בשואה, דרך העלייה לישראל מעיירה קטנה בברית המועצות ועד הקמת הבית בשדרות, המאפייה ובית הכנסת האשכנזי הראשונים בעיר. בעזרת אחותה של סבתו ודודתו, מנסה עופר לחבר את חלקי הפאזל ולשזור את שנותיה הראשונות של העיר בסיפור המשפחתי שלו. 

"למען האמת, אילולא אשתי מיטל, סביר להניח שהסרט על סבי לא היה יוצא מן הכוח אל הפועל", הוא מספר, "היא דאגה לדחוף אותי קדימה על מנת שנוכל להשלים אותו. למרבה הצער, ימים ספורים לאחר שסיימנו לצלם את החומרים, סבי הלך לעולמו.

"סבי ז"ל, על אף הניסיונות הקשים שעבר והעובדה שראה את העולם באחד מרגעי השפל הגדולים ביותר שלו, נלחם כל חייו על דבר אחד - להפוך את עצמו לאדם. אני כל כך גאה בסבי, שחרף אובדן חלק ניכר ממשפחתו וסיכויי ההצלה הנמוכים, הצליח לעלות ארצה עם אוניית המעפילים אקסודוס, התחתן בה ויחד עם סבתי עליה השלום הגשים את החלום הציוני בעירו שכל כך אהב, שדרות. העיר הזו היא בית לבני אדם. מקום מדהים עם אנשים חמים, מקסימים וטובי לב, הטומן בחובו הבטחה עוד יותר גדולה כבר בעתיד הלא כל כך רחוק". 

תשוקה לספר סיפור

כל המשתתפים בפרויקט, שלווה בצוות מקצועי בהובלת מפיק הפסטיבל תמיר הוד והבמאי ויוצר הדוקו רפאל (רפי) בלולו, מדגישים את התהליך המשמעותי שעברו במהלך עשיית הסרט. 

"החוויה שלי כבמאי שמגיע לשדרות היתה מרגשת ומזמינה", מספר בלולו. "אני זוכר את המפגש הראשון עם הקבוצה, שבה ביקשתי מהם לספר על עצמם ועל הסיבה שהם הגיעו אל הפרויקט. ניסיתי להבין מה המוטיבציה שלהם, איזה סיפור יש להם לספר ואיך נוכל יחד ליצור דרך עולמם את הסיפור הפרטי שלהם כחלק מסיפור מקורי ומורכב של מקום. 

הבמאי רפאל בלולו. "אהבתי את הרצון שלהם להתרחק ממה ששדרות מזוהה איתו בתקשורת" // צילום: יאיר קדר

"מה שמצא חן בעיניי אלה ההתנגדות והרצון שלהם להתרחק מכל מה ששדרות מזוהה איתו בתקשורת, וזה אומר קסאמים ועיירת פיתוח. בערה בהם התשוקה לספר סיפור ישראלי מקומי שלא רדוף בידי סטריאוטיפ, ובעבורי הדבר היה מובן מאליו - להעמיד את הגיבורים במרכז ולתווך את המציאות המגוונות שלהם אל הצופים. 

"מי שיצפה בסרטים יגלה שדרות קוסמופוליטית של ממש, תוססת ומלאה בקונפליקטים ומתחים לצד הרמוניה של חברה מגוונת שחיה חיים משותפים. היה יפה לראות את המסע הפנימי שחמשת גיבורי הסרט עברו, מתוך קווים כלליים של עצמם לצלילה פנימה אל הנפש שלהם ואל העבר וההווה של שדרות עצמה".

גם אורי מעיד כי עבר "מסע ארוך וקשה מול עצמי, במיוחד בקטע של החשיפה. היה לי קשה לספר מי אני ועם מה אני מתמודד ביום־יום, אבל אחרי שעשיתי את זה אני פחות מתבייש במי שאני ומרגיש סוג של חופש".

לדברי עופר, "לאורך כל התקופה הרגשתי שאני עושה משהו מאוד משמעותי, לא רק עבורי אלא גם עבור המשפחה כולה וציבור האנשים שעוד יצפה בסרט. סבא שלי היה באמת אדם בעל שיעור קומה, אישיות מאוד מיוחדת עם עשייה ונתינה גדולים. אני מקווה שהדמות שלו והמידות התרומיות שהוא הצליח לקנות לעצמו יהוו דוגמה והשראה עבור רבים אחרים גם אחרי מותו".

ואילו אור מספרת בהתרגשות כי "זו היתה הפעם הראשונה שבה הבנתי שלכל השנים שבהן התנהגתי, דיברתי והתלבשתי כמו גבר, יש סיבה שנקראת דיספוריה, או אי־נוחות מגדרית. הרגשת השנאה העצמית ורגשי הנחיתות שחשתי במשך שנים מתחילים להתחלף בהמון הבנה ובקצת קבלה, ויותר חשוב מכך, מצאתי במהלך הסרט אנשים באמת מדהימים, יפים ואמיצים מהקהילה שפתחו את הלב שלהם, פתחו לי את העיניים ונתנו לי תחושה מחבקת.

"שדרות היא בעיניי עיר של חום. של אנשים שנותנים ועוזרים אחד לשני, ובעיקר, כמו כולנו, רוצים שלא יזכרו אותם רק בגלל צבע אדום וקסאמים, אלא שיראו אותם כמו שהם - בני אדם".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו