המערכת הפוליטית הביאה את עצמה השבוע לשפל של כל הזמנים. נראה שמעולם לא היו הפוליטיקאים מנותקים יותר ותלושים מהמציאות מאשר בשבוע ההזוי הזה, שבו התנהלה הכנסת כאילו היא נמצאת בבועה ללא עולם חיצון, וללא ציבור בבית שצופה בהם ומייחל לכמה רגעים של שקט, שאותו הם ממאנים בכוח להעניק לו. ההליכה לבחירות כעת היא הליכה נגד האינטרס הציבורי באופן מובהק וגרירת מדינה שלמה לחודשים ארוכים של שיתוק שלטוני, החרפת הקוטביות, קמפיינים אגרסיביים ובזבוז כספים משווע.
צילום: גיל קרמר
ישראל ניצבת החל מיום רביעי בחצות כחברה ברשימה המפוקפקת של המדינות הבלתי יציבות, בעלות מבנה שלטוני מעורער ומתנדנד. סוג של חלם מודרני. והבעיה האמיתית היא לא הבחירות שלפנינו, אלא התוצאות שאחריהן. איש אינו יכול להתחייב כי המדינה לא תמצא את עצמה בדיוק באותו מקום גם אחרי 17 בספטמבר. ואלה חדשות רעות במיוחד.
בנימין נתניהו, המפסיד הגדול של השבוע, לא הצליח בסופו של דבר לתרגם את ההצלחה הגדולה בבחירות להקמת ממשלה בראשותו ונאלץ ברגע האחרון לפזר את הכנסת, לפני שיאבד את המנדט מהנשיא. נתניהו לא חשב שיגיע לרגע הזה. הוא הבין מאוחר מדי שאביגדור ליברמן תאב נקם ופשוט לא ייכנס לממשלתו, נקודה. זה לא הגיוס ולא הקשקוש. בכל אחד משלבי המו"מ הערים ליברמן קשיים והציב דרישות בלתי סבירות כאשר חוק הגיוס היה רק אחת הדרישות. הדרישות האלה, שהלכו ונערמו בכל יום שעבר, היה צריך לגרום לנתניהו ולצוות המו"מ של הליכוד להישמע לאותות האזהרה כבר בראשית הדרך.
נראה שהאסימון נפל רק בפגישתם של נתניהו וליברמן לפני שבועיים. הזמן שבו היו צריכים הדברים להתחיל להתכנס להסכמות כבר הגיע, אבל ליברמן המשיך בשלו. היה זה הרגע שנתניהו, יריב לוין וכל מי שעסק בנושא, הבין שיש היתכנות רצינית לכך שליברמן בעצם מהתל בהם וכי פניו בכלל לא פנימה אלא החוצה.
נתניהו לא הכין אלטרנטיבה לליברמן וגם לא רצה לעשות זאת. ההעדפה הראשונה והיחידה שלו לקואליציה היתה זו המבוססת על מפלגות הימין בלבד. 65 ח"כים שהיו מבטיחים את הישארותו בשלטון גם אם הנושא המשפטי היה סוגר עליו אחרי השימוע המתוכנן אצל היועמ"ש. "קואליציית כתב אישום" קראו לזה עוד לפני הבחירות, וזו בדיוק הממשלה שאותה תכנן להקים - בין אם היה מעביר חוק חסינות, מתבסס על החסינות הקיימת על פי החוק הנוכחי, או לא עושה לא את זה ולא את זה, ופשוט ממשיך לכהן תחת כתב אישום בעודו מנהל דיונים בבתי המשפט בבוקר, ואת הקבינט הביטחוני בערב. אף אחד מההרכב הקואליציוני הנוכחי כנראה לא היה מונע ממנו ללכת בכל נתיב שבו היה בוחר.
ניסיון אבוד מראש
כשראה ראש הממשלה שהוא נותר למעשה ללא קואליציה, החליט לקחת את הכל עד הקצה כדי לראות אם אפשר יהיה לסדר את הדברים תחת לחץ. מבין האפשרויות שעמדו לרשותו, סדר העדיפויות שקבע לעצמו היה כך: העדיפות הגרועה ביותר היא לאבד את המנדט. הוא ידע שביום רביעי בחצות יפקע הזמן שהעניק לו נשיא המדינה להרכיב ממשלה ולאחר זמן זה יכול ריבלין להעביר את השרביט למישהו אחר. נתניהו החליט שהוא נמנע מתרחיש זה בכל מחיר. מבחינתו, למרות הסיכוי הקלוש שח"כ אחר יצליח להרכיב ממשלה אם יקבל את המנדט, מדובר באיבוד שליטה.
הדרך למנוע זאת עבר דרך אחד משניים: חוק לפיזור הכנסת - הדרך שבה עד היום בחר נתניהו כדי להקדים את הבחירות - ולחלופין, ובעדיפות גבוהה יותר, להרכיב ממשלה בכל זאת, עם או בלי ליברמן.
תחושת הפגיעה שחש מחנה הימין נגד ליברמן (בתמונה) היא עצומה // צילום: אורן בן חקון
שלטי בחירות במהלך קמפיין בחירות 2019 א' // צילום יהושע יוסף
המהלך הגרוטסקי ביותר היה לפנות לח"כים בודדים בכחול לבן ולהציע להם לערוק תמורת תפקידים ותקציבים. רק מוח ציני במיוחד יכול להגיע למסקנה שחבר כנסת שזה עתה נבחר, שבקושי יודע מימינו ומשמאלו, יסכים לשים עצמו ללעג ולקלס כבר בחודש הראשון ועוד לפני שאנשים מכירים את שמו, ולחסל לעצמו כל סיכוי להצליח בעתיד בכנסת ובמערכת הפוליטית בכלל. היה זה כישלון ידוע מראש. כעת מתברר כי גורמים בקואליציה פנו לא רק לח"כים גדי יברקן ועומר ינקלביץ', אלא גם לפנינה תמנו־שטה, שדחתה את הפנייה בשאט נפש.
הטענה שנשמעה בתקופה האחרונה מהאופוזיציה כי כל מהלך הבחירות נועד לשרת את נתניהו ולדאוג לחסינותו, אינה מדויקת מכמה בחינות. לא נתניהו המציא את החסינות אלא מנהיגי המדינה בשנותיה הראשונות. החסינות היא לכל חברי הכנסת ולא רק לראש הממשלה. ועל מנת לקבל חסינות נתניהו לא זקוק לשינוי החוק, אלא יכול לקבלה גם במסגרת החוק הקיים. החסינות גם אינה עוצרת תהליכים משפטיים אלא רק מעכבת אותם.
שנית, קביעה זו מתעלמת במכוון ובאופן אלגנטי מהעובדה שנתניהו נבחר לראשות הממשלה. האמירה כאילו נתניהו יכול לזוז הצידה ולפנות את מקומו למועמד אחר מטעם הליכוד שירכיב ממשלת אחדות, מטאטאה כלאחר יד תהליכים דמוקרטיים שהתרחשו בשנים האחרונות, ובהם הכרעת הליכוד כי העומד בראשו הוא נתניהו, והכרעת הציבור כי הוא גם זה שיהיה ראש הממשלה. כפי שניתן לראות במציאות, המחנה הימני, הן בליכוד והן בשאר המפלגות, מכבד את ההכרעות הדמוקרטיות הללו אפילו במחיר קיצור חייהם הפוליטיים של הח"כים על ידי הקדמת הבחירות, בעוד שמי שמטיף לפעול נגד רצון העם וחברי הליכוד הן מפלגות שפעלו נגד הליכוד ואינן חלק מהמחנה הלאומי.
הראשון שזיהה שליברמן מתנהל בצורה לא רציונלית הוא ראש צוות המו"מ של הליכוד, יריב לוין. זה התחיל בתרגיל הקבוע של יו"ר ישראל ביתנו, להרים עוגן אחרי הבחירות ולנסוע לחו"ל. זה נמשך בהחלטתו התמוהה למנות לראש צוות המו"מ מטעמו את איש העסקים שמואל חייק, המתגורר בכלל בלונדון, והסתיים בדרישות הקיצוניות והבלתי סבירות שהעלה במהלך כל תקופת המו"מ. במשך שבועות התלוננו בצוות המו"מ של הליכוד שאי אפשר להתקדם כפי שרוצים בשל אי זמינותו של חייק וההמתנות הארוכות בין גיחותיו לארץ מלונדון. וגם בשל התחמקויותיו של ליברמן מהפגישות. לעיתים נאלצו להמתין יותר משבוע בין הפגישות עימו, כשכל פעם היה שולף תירוץ חדש מדוע אינו זמין במשך זמן כה ארוך בעיצומו של המו"מ.
אחרי שסוכם המפתח התקציבי להסכמים הקואליציוניים, שנגזר מהבנות בנושא בין נתניהו למשה כחלון, הגיע ליברמן ודרש יותר מפי שניים ממה שסוכם עם יתר המפלגות. לא פחות מ־2.04 מיליארד שקלים תבע ליברמן, בעוד שהדרישות האחרות הסתכמו בכמה מאות מיליונים בלבד. בין השאר דרש הקצאת 25 תקנים חדשים לרדיו רק"ע וכן להפוך את משרד הקליטה למעין משרד חוץ, עם אפשרות למינויים של 15 שליחים מטעם המשרד למדינות נבחרות בעולם. בליכוד התפלצו. זה סכום מופרז, אמרו לו, ואם אתה תקבל אותו ידרשו זאת גם במפלגות האחרות. בכלל, אמרו לו, מה אתה צריך 15 שגרירים מטעם משרד הקליטה. יש בכלל 15 מדינות בעולם שמהן באים אלינו עולים?
ליברמן הקשיב והודיע כי לא יוותר על אף אחת מהדרישות. יריב לוין הבין שאין ברירה ורץ למפלגות האחרות כדי לבדוק איתן אם ניתן להעביר לליברמן סכום גבוה בהרבה ממה שסוכם. אחרי דין ודברים הסכימו במפלגות האחרות לדרישות.
התעקשות והשפלה
אבל אז הגיעו עוד. כשהחלו לדון על התיקים, דרש ליברמן לא פחות משלושה שרים שיהיו אחראים על חמישה משרדי ממשלה שונים. הוא תבע את תיק הביטחון, תיק הקליטה, ובנוסף את תיקי התפוצות, ירושלים וגם את תיק המודיעין והשירותים החשאיים. אתה דורש דבר שאנחנו לא יכולים לתת, אמר לו לוין, אם על חמישה מנדטים אנחנו נותנים שלושה שרים וחמישה תיקים, נצטרך לתת גם ליתר השותפות את אותו היחס, וזה יביא אותנו ליותר מארבעים שרים. אבל ליברמן לא ויתר. בלית ברירה, הלך לוין לשותפות האחרות בקואליציה ושאל אותן אם זה בסדר מבחינתן שליברמן יקבל יותר והן יישארו ביחס המקורי. התשובה היתה גם הפעם חיובית. בסיעות החרדיות ואיחוד הימין הבינו שהדרישות של ליברמן לא סבירות, אולם החליטו לאפשר לו לקבל את מבוקשו כדי שניתן יהיה לסגור קואליציה במהרה. בסופו של דבר סוכם כי ליברמן יקבל את תיקי הביטחון, הקליטה, ביטול משרד המודיעין כדי שלא יפגע בסמכויותיו כשר הביטחון, וכן סמכות לווטו בעניין המשרד לענייני ירושלים, כך שנתניהו לא יוכל למנות שר ללא הסכמתו של ליברמן.
ואז בא ליברמן עם דרישה חדשה: ראשות ועדת הפנים. על פי המפתח הסיעתי, ליברמן יכול היה לקבל ראש ועדה לחצי קדנציה. אבל הוא דרש יו"ר מלא לשנה. וגם קיבל. בזמן הזה השותפים הקואליציוניים מסכימים להכל וסופגים את כל הביקורת מהרבנים ומכל מי שנודע לו היקף הוויתורים. אם היה ההסכם הקואליציוני יוצא לפועל היה ליברמן על חמשת מנדטיו המרוויח הגדול של בחירות 2019, עם שפע של תפקידים, כיבודים ותקציבים, הרבה יותר מחבריו לשולחן הממשלה. אבל ליברמן לא בא.
פניו לא היו לממשלה מלכתחילה. כשניסו בליכוד להכניס לתמונה את משה ליאון, המועמד המשותף לראשות עיריית ירושלים של ליברמן והחרדים, ובוודאי זמין יותר מהמתווך הנמרץ מלונדון, הורה לו ליברמן שלא יעז להתערב. כך יצא ראש העירייה המקורב מהתמונה עוד לפני שנכנס אליה. בכל הזמן הזה לא מוכן ליברמן לזוז מילימטר בחוק הגיוס. כל הצעה נבחנה כמה ימים ואז נשללה. רק ביום האחרון, יום רביעי, הציע נתניהו לליברמן ארבע חלופות שונות - וגם אותן הוא דחה. ההצעה האחרונה היתה היעדרות של הסיעות החרדיות מההצבעה, בדיוק כפי שדרש, אבל חברי אגודת ישראל, הפלג החסידי, המתנגדים בנחרצות לחוק, לא ייכנסו בשלב הראשון לקואליציה עד להשלמת הליך חקיקת החוק. ליברמן דרש שכל הסיעות החרדיות ייכנסו יחד לקואליציה וייצאו בזמן ההצבעה על החוק. כלומר, שההשפלה לא תהיה חלקית אלא מושלמת.
ועכשיו - שאלת המחיר
זו הפעם השנייה בתוך פחות משנה שליברמן מפיל ממשלת ימין. שנאתו לנתניהו מעבירה אותו על דעתו. בכל פעם שהוא מחליט לצאת למסע נקמה אישי שכזה הוא פוגע בבוחריו ובשולחיו. הרי בזמן הבחירות מבטיח להם ליברמן שהוא חלק מהימין ומהמחנה הלאומי. הוא גם מתחייב שראש הממשלה היחיד שלו הוא נתניהו. ואז ברגע האמת הוא נמלט עם המנדטים ומונע את הקמת הממשלה שהבטיח.
ליברמן יודע שיש ביקוש למעשיו בקרב ציבור מסוים. לא בהכרח זה שהצביע לו. בוחרים בעלי אג'נדה אנטי־חרדית מובהקת עשויים לראות במעשה שלו צעד הרואי. בשמאל ליברמן מחובק ומורם על נס כי הצליח "לדפוק" את נתניהו. השאלה כמה מכל אלה יחזיקו לטובתו ברגע האמת, בקלפי בעוד שלושה חודשים וחצי.
תחושת הפגיעה שחש מחנה הימין נגד ליברמן היא עצומה. זו היתה הונאת העשור. כל הדברים החשובים שעל הפרק, שהיו עשויים לתקן עוול של שנים, כמו פסקת ההתגברות ועוד, היו יכולים להתחיל להתקדם עם הקואליציה הימנית, אבל עכשיו נגרר המחנה כולו לבחירות נוספות, דבר שעשוי גם להוביל לאיבוד השלטון ולניצחון השמאל. בבחירות אתה בקושי יודע איך אתה נכנס ועל אחת כמה וכמה איך אתה יוצא. ומי שמוטט הכל הוא ליברמן. נתניהו הגדיר אותו, אחרי ההצבעה על פיזור הכנסת, כראש מפלגת שמאל. האמת שמהיום זה נכון. לא יהיה אפשר למנות את המנדטים שיקבל כחלק ממחנה הימין יותר. וזה לא משנה כמה הוא יצעק שהוא ימני וחלק מהמחנה הלאומי.
ומילה על כחלון: בדיעבד התברר כי אחרי כל הירידות והעקיצות שספג אחרי שהחליט לחבור לליכוד, מי שצוחק אחרון זה דווקא הוא. המהלך שהוביל עם נתניהו הוא, מתברר, המהלך היחיד שיותיר אותו במערכת הפוליטית. בלי חיבור עם הליכוד היתה מפלגת כולנו נמחקת מהמפה בעוד שלושה חודשים ועוברת מן העולם כמו מפלגות קצרות טווח רבות שבאו ונעלמו אחרי קדנציות בודדות, כמו התנועה, שינוי, הגמלאים ועוד. כל אלה שביקרו אותו על המהלך לא מתעניינים בכחלון ובעתידו, אלא רק בעובדה שסייע לנתניהו. וזה בעיניהם כבר חטא בל יכופר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו