שבועיים שלושה לפני הבחירות יצא התשדיר הבולט של ליברמן: "אני האדמו"ר מקישינב, הרב הצדיק אביגדור ליברמן, פוסק בזה: מתיר תחבורה ציבורית בשבת, נישואים אזרחיים ואוסר בדיקות דנ"א". שלושה "עקרונות". דומה שחסר שם עקרון ברזל, איזה סמל אידיאולוגי.
גם בריאיון שערכתי איתו, פחות משבועיים לפני הבחירות, חוק הגיוס לא היה בראש סדר היום. הוא היה שם בדרישות האזרחיות הצודקות של ליברמן, אבל לא בנוסח של "ימות העולם". עיקר הראיון נסב על עזה ועל המלחמה בטרור. הוא אמר לי במפורש ששינוי המדיניות כלפי עזה הוא התנאי לכניסה לקואליציה.
ליברמן הציג אלטרנטיבה סדורה ועניינית, כלל לא שטחית כפי שטוענים אחדים. האם בנתונים הקיימים אסטרטגיית המאבק שלו בטרור העזתי היא אפשרית? לא יודע. היא מצריכה תשומות לאומיות גדולות, אבל היא בכל זאת תוכנית פעולה מקיפה שטוענים אחרים לכתר הביטחוני לא הציגו. לא גנץ, לא יעלון וגם לא בנט.
ועם זאת, אף כי יש צדק בדבריו של ליברמן שהמשא ומתן הקואליציוני התנהל ברשלנות, הרי יש גם עקרון על, מעבר לתביעות האולטימטיביות שלו: והעיקרון הזה הוא של טובת הכלל והאחריות הלאומית. איכשהו, ליברמן נותן תחושה לבוחרי הימין שהוא מצא טכניקה להחזיק אותם כבני ערובה.
אבל ליברמן לא היה לבדו כאשר החלו המגעים בין סיעות הימין. מסכת המגעים הזאת נשמעה כמו חתולים מיוחמים על גג פח לוהט, עם סמוטריץ' שהופיע בתחפושת העכבר ששאג עוד לפני ליברמן. מה שמשותף לכולם הוא היעדר כל תרבות דמוקרטית. זה נשמע גבוה, אבל אם אין כבוד לניצחון בבחירות ואין כבוד לדבר הבוחר, אנחנו לא חיים עוד בעולם דמוקרטי - אלא בעולם שבו כל הכוחות המתיימרים להגן על הדמוקרטיה מנסים בכל כוחם לסכל את רצון הבוחר.
ליברמן יכול לשחרר את הפקק // צילום: אורן בן חקון
ליברמן, ככל הידוע לי, לא בירך את נתניהו על ניצחונו; הוא בוודאי לא התייצב אצל ראש הממשלה עם שאלה אחת בלבד: איך אני יכול לעזור לך? גם הנשיא לא עשה זאת. וגם מנדלבליט, היועץ המשפטי, לא הגיש את התפטרותו. הכל התנהלו בסטייל של "היו בחירות?" "איפה הבחירות?" "זה הצד של האין־בחירות, סע לשלום".
ליברמן יכול לשחרר את הפקק ולעשות יחד עם בנימין נתניהו את מה שהציבור מצפה לו. צריך לומר שבניגוד לרושם שנוצר בעקבות הראיון שעשיתי איתו לפני הבחירות, ליברמן לא התייצב חד־משמעית במחנה נתניהו. הוא כן אמר במפורש שבני גנץ לא ראוי להיות ראש ממשלה - מכל מיני סיבות - ולכן לא יחבור אליו; אבל הוא לא היה חד־משמעי לגבי נתניהו. הוא ביקר ואף תקף אותו בחריפות, והאשים שהוא נוהג ביחס למימון הטרור הפוך ממה שהטיף לו כל השנים. בסופו של דבר, ליברמן התייצב עם אג'נדה ביטחונית ואזרחית, כולל חוק הגיוס, ואין מה לעשות - הציבור לא נהר אחריו. קשה לחשוב בצורה אובייקטיבית על מקסום רווחים אלקטורלי יותר ממה שליברמן השיג עד עכשיו, וכל זאת בתוספת בונוס: נפתלי בנט נעדר מההרכב.
אם שלשום אמרו בסביבתו של ראש הממשלה שיש אולי עשרה אחוזים של סיכוי שיגיעו עם ליברמן להסכם, אתמול היתה תחושה שהסיכוי עולה ל־51 אחוזים. ליברמן כבר הצליח לבדל את עצמו מכל אגפי הימין ולקבע את עצמו בעמדת וטו בממשלה הבאה. כל מה שצריך לקרות זה שהממשלה תקום כבר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו