"אני עוברת מאחת לשנייה ולשלישי, ואומרת לעצמי שאולי זה חלום"

ביום רביעי שעבר, בשעות הבוקר המאוחרות, צלצל הטלפון במזכירות בית הספר שבו לומדת איילת גינזבורג בביתר עילית. על הקו היה אבא ראובן.

"אמא ילדה בת", הוא אמר, ואיילת הגיבה בשמחה. "ועוד בת", המשיך אבא בחיוך, ואיילת נפעמה. "ונולד לנו גם בן", הוא סיים ואיילת פרצה בזעקות של שמחה.

אחר כך היא הלכה לקרוא לאחותה האמצעית רחלי ולאחות הקטנה אלישבע, שלומדות באותו בית ספר. אביה ביקש ממנה לא לספר להן שמדובר בשלישייה, כי רצה לבשר להן זאת בעצמו. בדיעבד היא לא באמת התאפקה, וסיפרה לרחלי ש"נולד משהו, יותר משתיים, אבל ההורים כבר יספרו לך".

האם דבורה לא מצליחה להוריד את החיוך מפניה. "בקושי סיפרנו לאנשים שיש לי שלישייה לפני הלידה. אולי לכמה חברות, ולהורים ממש סמוך ללידה. היה לנו קשה להאמין בעצמנו, לא רצינו להדאיג את אמא שלי שהבת שלה סוחבת שלישייה, וגם רצינו לשמור על כולם. מי היה יכול להאמין?"

שבעה חודשים חלפו מאז התהום הגדולה שאליה נפלה המשפחה. האש שפרצה בביתם שבביתר עילית כילתה את כל רכושם ולקחה גם את הקטנים שבילדיהם, אפרת (4) וצבי (שנתיים). ההורים היו אז מחוץ לבית, וחמשת הילדים נשארו תחת השגחתה של איילת (11) הבכורה, כשהשכנה נכנסת מדי פעם לוודא שהכל בסדר.

כשהלהבות פרצו, איילת הצליחה לשלוח את רחלי (9) לקרוא לעזרה, ולחלץ בזרועותיה את אלישבע (7). לאפרת ולצבי הקטנים כבר לא היה אפשר לעזור.

שבעה חודשים עברו מאז, שבמהלכם בכו דבורה וראובן על שני ילדיהם שהלכו וציפו לשלושה ניסים קטנים, שנתנו להם תקווה. "נס והשגחה פרטית", הם מגדירים את ההיריון והלידה. "הרופא אמר לנו שלידת שלישייה אחרי היריון שנוצר באופן טבעי מתרחשת אחת ל־1,000 לידות. אנחנו זכינו בַּנס להיות בלידה האחת מ־1,000, ולכן קראנו לאחת משתי הבנות יהודית, מלשון הודיה על הנס הגדול. אחותה, שנולדה רגעים ספורים לפניה, נקראת מרים, לפי הכתוב בגמרא שאפרת זו מרים".

כשהבן החדש יגדל מעט ויתחזק, בשבועות הקרובים, יערכו לו ברית, ואז גם יכריזו על שמו. "בינתיים הוא נקרא 'אבי - אוכל, בוכה, ישן", דבורה צוחקת. צחוק אמיתי, מהלב, כזה שמקטין מעט את הכאב ומפנה מקום גם לשמחה אמיתית.

חור גדול בלב

פגשתי אותם אז, בימים הנוראים שלאחר השריפה. ריח הפיח עוד עמד אז באפה של דבורה, דבורי בפי חבריה, והכאב הותיר חור גדול בליבה. היא וראובן (רובי), לו נישאה לפני 12 שנה, גרו אז בדירה שקהילת ביתר עילית מצאה עבורם. דירה שהיתה באמצע שיפוץ, ובן־לילה הפכה ראויה למגורים למשפחה שנותרה חסרת כל.

דבורה (33) גילתה אז בעצמה כוחות עצומים. כוחות שעזרו לה בכל יום לקום על הרגליים, לדאוג לבנותיה שנשארו בחיים, לשמור להן על החיוך. "תברכי אותי שיהיו לנו עוד ילדים", אמרה לי אז בדמעות, "אולי אפילו שלישייה". היא לא הסגירה את עובדת הריונה, שעליו נודע לה יום לפני השריפה מבדיקת היריון ביתית, ולא ידעה כמה עוברים גדלים בבטנה.

"רצינו את זה, חיכינו לזה. רצינו הרבה ילדים, וצבי כבר היה בן שנתיים, שמבחינתי זה היה כאילו הפרש גדול בין ילדים. היה לנו עוד היריון אחרי צבי, שנפל בשבוע מאוד מוקדם, ולכן החלטנו לא לספר על ההיריון החדש עד שנהיה בטוחים שהכל בסדר.

"ואז הגיעה השריפה, והאסון הגדול, ואני חושבת שזה מה שהחזיק אותי, הידיעה שיהיה משהו בדרך.

"יום אחרי השבעה התקשרתי למזכירה של רופא הנשים וביקשתי שתקבע לי תור דחוף, כי אחרי האסון הזה רק רציתי לראות שיש לעובר דופק. לפחות שאדע שזה באמת קורה. הלכתי אליו אחרי כמה ימים, לבד. הוא אמר: 'את בטח באה כי את רוצה עוד ילדים אחרי אסון כזה'. אמרתי לו שיש עוד אחד בדרך, ואני רק רוצה לוודא שיש דופק.

"הוא בדק אותי, ואמר שזה עדיין מוקדם, אבל הוא רואה דופק של שני עוברים. התחלתי לבכות מרוב אושר, לא יכולתי לעצור את עצמי. מאוד התחשק לי לבנות על זה, להגיד 'איזה יופי, יש שניים'. אבל גם ההיריון של צבי התחיל בתאומים, ואחד מהם לא התפתח, אז לא נתתי לעצמי לשמוח יותר מדי, כדי שלא אתאכזב שוב".

כשיצאה מהרופא צלצלה בהתרגשות לראובן. הם החליטו ללכת לרופא פרטי, כדי לשמור ככל האפשר על ההיריון היקר. כשבועיים לאחר שגילו שמדובר בתאומים, הגיעו לד"ר חן סלע, רופא בכיר במחלקת נשים ויולדות בבית החולים שערי צדק בירושלים.

"פתאום הוא אומר לנו, 'אני רואה פה לא אחד, לא שניים - אלא שלושה'", עיניה נוצצות. "ראינו את הבדיקה, ידענו שזה נכון, אבל הכל היה כל כך מבולבל, שכל הרגשות התערבבו. היינו בתקופה כזאת שהרגשנו הכל ולא כלום. עדיין לא האמנו שהילדים שלנו לא פה, שקרה לנו אסון כזה, ובאותה מידה היה לנו קשה לקלוט שאנחנו בהיריון עם שלושה.

"גם היה מוזר שהרופא הראשון ראה שני עוברים ולא שלושה, אבל זה כנראה כי הבדיקה נעשתה מוקדם. אחרי הלידה חברה צחקה איתי שהקב"ה הכניס לי עוד אחד, ובמצב שבו הייתי, גם לזה אני יכולה להאמין, כי הנס הזה הוא כל כך גדול".

דאגת?

"ידעתי שהכל יהיה בסדר. שהקב"ה לא מנסה פעמיים, והרי הוא כבר ניסה אותנו. עד היום אני מרגישה שאפרת וצבי נשלחו כדי לשמור עלינו, וכדי לשמור לי על ההיריון הזה". דמעה קטנה מופיעה בזווית עיניה, והיא עוצמת אותן בחוזקה כדי לא להישבר. "בכל לילה אני מדברת איתם. כל ההיריון אמרתי להם, 'אתם נשלחתם למעלה כדי לשמור לאמא על ההיריון הזה', ואני מאמינה שזה כך.

"זה היה היריון מדהים, הרגשתי כמו בהיריון של אחד. כמעט עד סוף ההיריון הייתי פעילה, עבדתי כגננת בחיידר של בנים, ביליתי עם הבנות שלי, הרגשתי שההיריון עובר בצורה הכי טובה שאפשר. ראובן חזר ללימודים בכולל.

"ברור לי שאפרת וצבי פעלו שם למעלה עבורנו. הם עשו עבודה טובה, הילדים שלי, אני בטוחה שהם יעזרו לנו הלאה ויעזרו לגדל אותם הלאה, ושיהיו לנו עוד ילדים, בעזרת השם".

מאז ההלוויה היא לא עלתה לקבריהם של אפרת וצבי בבית העלמין שמגר בירושלים. "אני גם לא רוצה ללכת", היא אומרת נחרצות. "מבחינתי הם למעלה, לא למטה. אם ראובן רוצה, אני לא אעמוד בדרכו, אמרתי לו שהוא אפילו לא צריך להגיד לי שהוא הולך. בינתיים הוא לא עשה את זה, ועכשיו אני לא חושבת שבכלל יהיה לו זמן".

כלפי חוץ, הם משתדלים להיראות חזקים. בשביל הבנות, בשביל הוריהם. אבל עד הלידה, כשהיו לבדם, חלקו את הכאב. דיברו על האובדן, על הגעגועים לאפרת, הילדה השובבה והמצחיקה, ולצבי, הפעוט החכם והצדיק. הכי קשים היו לילות שבת, שבהם התכנסה כל המשפחה ביחד, והשעות שבהן הולכות הבנות לחברות, והבית נשאר פתאום ריק. באותם רגעים קשים מנשוא, דבורה נאחזה במחשבות על הבית שעומד להתמלא אחרי הלידה.

"אם לא הייתי יודעת מראש שלצד העצב הגדול הזה צפויה לנו שמחה גדולה כזו, לא הייתי נשארת שפויה", היא אומרת. "העצב לא נגמר לעולם, ולא משנה מה. הלב הוא לב, ועם כל הטוב שמסביב, נשאר חור גדול. אבל הידיעה שצפוי משהו משמח מצליחה להרים אותך קצת.

"כשראיתי את ראובן בשעות הקשות שבהן כואב לו, הייתי מדמיינת אותו שמח ב'שלום זכר', ידעתי שזה יחזיק אותו. וזה באמת מה שקרה.

"כשאני כאילו יוצאת מזה לרגע, כאילו זו לא אני בסיפור, אני אומרת שזה נשמע לא הגיוני. שלושה? רק השם יכול לעשות דבר כזה".

רק באמצע מארס הסתיים השיפוץ בבית שנשרף כמעט עד היסוד, בכספי התרומות שקיבלו ממאות אנשים. הפיח שכיסה את הקירות והרצפה קולף כולו, והדירה נצבעה מחדש. הארונות החרוכים והכלים המפויחים נזרקו, ובמקומם הובאו חדשים. הבית אף הורחב, באישור העירייה.

קצת לפני פורים ארזה משפחת גינזבורג את החפצים בדירה הארעית שארגנה להם הקהילה החובקת מביתר עילית, וחזרה סוף־סוף לבית שרוהט וסודר מחדש. בעוד הבנות חיכו לחזור אל החברות והשכנות, ההורים חזרו ברגשות מעורבים.

"ילדים מסתגלים מהר. לנו היה קשה יותר, כי הרגשנו את החוסר. ידענו מה עזבנו, וחזרנו למשהו אחר. אבל זה תמיד היה הבית שלנו. 12 שנים, מאז החתונה. ידענו שזה המקום שלנו.

"מבחינתנו, גם אם קילפו את הקירות עד היסוד, בתוך הקיר יש את התורה של בעלי, את הקדושה שלנו, והרגשתי שזה נשאר שם. כשאת משקיעה במשהו, והשקענו מאוד בבית הזה, את יודעת שזה נשאר שם. לכן זה גם עשה טוב לחזור למקום שלנו, אבל נקי, חדש.

"בהתחלה אבא שלי ניהל את הפרויקט, לקראת הסוף היינו מעורבים בבחירת הציוד והריהוט. עוד לא התאבזרנו בהכל, עדיין חסרים לנו דברים, בעיקר בשביל התינוקות. אבל נתארגן לאט־לאט".

שמחה, געגוע, כאב

הניתוח הקיסרי תוכנן לבוקר יום רביעי שעבר. שבוע 35 להיריון, סוף חודש שמיני. רגע לפני שיצאו לבית החולים, דבורה לקחה נשימה עמוקה וביקשה מאפרת ומצבי שיהיו איתה. כעבור זמן קצר, היא זכתה לראות בדמעות בת, ועוד בת, ואחריהן בן - שיהיה עכשיו בן יחיד בין חמש אחיות.

דבורה פרצה בבכי שערבב את הכל. שמחה, געגוע, כאב. נס וסוד גדול ששמרה בבטן, ועכשיו יצא לאוויר העולם. ראובן, שהיה לצידה כל הזמן, לא ידע את נפשו מרוב אושר. הוא התקשר לילדות, שהיו בבית הספר, ואחר כך לבני המשפחה. במשפחה ידעו על ההיריון, אבל לא על מספר התינוקות הצפוי.

דבורה מתרוצצת בין הפגייה למחלקת היולדות של שערי צדק, אותה מחלקה שבה ילדה גם את צבי. עיניה זורחות, כאבי הניתוח נשכחו, והיא משקיעה את כל כולה בשלוש העריסות שלה בפגייה. עוצרת ליד כל אחת, מחבקת, מלטפת, מעניקה כמה שיותר מגע ואהבה. סיבוב של כמעט שלוש שעות, כמה פעמים ביום.

"אני עוברת מאחת לשנייה ולשלישי, ואומרת לעצמי שאולי זה לא אמיתי, אולי זה עדיין חלום", פניה קורנות. "לא יכולנו לקבל יותר מזה. אמרתי לראובן שאני לא אתלונן פעם אחת שאני קמה בלילה, והוא צחק ואמר שצריך להקליט אותי.

"אחרי הלידה, חברות שלי איחלו לי שאוכל לישון, והן לא מבינות שאני רק חיכיתי ליום הזה שאקום בלילה. שצבי עדיין היה קם מדי פעם בלילות, ואחרי האסון, כבר לא היה פתאום למי לקום. עכשיו אני אומרת, ברוך השם שיש לי למי לקום בלילה.

"אני מניחה שנצטרך לקבל עזרה, כדי שלא נתמוטט בימים, כי בכל זאת צריך להמשיך לתפקד. אבל אני בטוחה שלא נתלונן אף פעם".

ראובן נע בין הפגייה לבין הבית, שם מחכות איילת, רחלי ואלישבע. "רואים שאין שום מקריות בעולם", אמר לאחר הלידה. "הקב"ה השלים לנו ואף הוסיף לנו והביא לנו שלישייה לעולם. נעשה לנו נס".

עוברי אורח במסדרונות בית החולים מברכים אותם. זוכרים את פניהם מימי האסון, ושמחים בשמחתם. דבורה נבוכה, ומצד שני מודה לעם ישראל, שהתגייס למענה.

בליל שבת האחרון ערכו חברי קהילת ביתר עילית אירוע "שלום זכר", סעודה גדולה לכבוד התינוק שנולד. בדרך כלל זה אירוע שנערך בפורום מצומצם בבית הכנסת, אבל הפעם, באישורו של ראובן, הוא נערך בשטח שעליו משפצים את בית הכנסת של הקהילה, כדי להכיל את מאות הבאים.

העירייה והקהילה דאגו לכיסאות, לציוד ולכיבוד, וכשראובן בא בערב, הוא היה מוקסם. מ־10 בערב עד חצות היה עסוק בלחיצות ידיים ובקבלת ברכות מאנשים, חלקם כאלה שכלל לא הכיר, ורק רצו לקחת חלק בשמחה הגדולה.

"הוא חזר לבית החולים במוצאי שבת, ואז סוף־סוף חייך באמת", דבורה מתרגשת. "הוא אמר לי: 'העצב זז קצת הצידה'. כל כך שמחתי לשמוע ממנו את המשפט הזה, כי הוא היה באמת בעצב גדול לאורך כל התקופה. ההיריון נתן לי יותר כוח מאשר לו, כי הרי אני זו שהיתה בהיריון. אחרי ששמעתי אותו אומר את המשפט הזה, ידעתי שנוכל להתגבר".

מחכים שיגיעו הביתה

מעט לפני כניסת השבת, דבורה הדליקה נרות במחלקה. בבית החולים מאשרים לכל יולדת להדליק שני נרות.

"חיכיתי שכל הנשים יסיימו להדליק נרות, ואז כולן כאילו פינו לי את השטח, ויכולתי להסתכל על כל האור הזה ולהדליק נרות משלי. זה היה מאוד־מאוד מרגש. עד היום הייתי מדליקה חמישה נרות, לכל אחד מהילדים, ועוד שניים של שבת. פתאום בבת אחת להדליק שמונה ועוד שניים, זה דבר גדול. יאיר לנו את הבית ואת הנשמה.

"הגעתי בן־רגע למספר הנרות של אמא שלי", היא צוחקת, "גם לה יש שמונה ילדים".

נחמי, אחותה הצעירה של דבורה, ילדה לפני חודשיים בן, אחרי שלוש בנות. "היא קראה לו מנחם, כאילו כדי לנחם על האובדן. זו היתה מעין מתנה כזו, מאחות לאחות. זה אוסף לא ייאמן של ניסים".

עכשיו היא מנסה לחשוב איך מארגנים בית לשלושה תינוקות. היכן להניח שלוש עריסות בחדר ההורים, שם יישנו התינוקות בחודשים הראשונים, ומאיפה מזמינים עגלה המיועדת לשלושה, כך שהאם יכולה לראות את כולם.

"בלידות הקודמות הייתי מתכוננת מראש לבואו של התינוק. קונה או תופרת בגדים ומכבסת אותם, מסדרת את העגלה, מפנה מקום בחדר. הפעם החלטתי לא להכין כלום עד שייוולדו. הדבר היחיד שנשאר לנו היה העגלה של צבי, שהיתה במחסן בזמן השריפה, אבל החלטנו למסור אותה. ידענו שיהיה לנו קשה להשתמש בה, מה גם שבכל מקרה, אנחנו צריכים עכשיו עגלה לשלושה. אני רוצה לצאת עם שלושתם, ליהנות מכל אחד מהם לחוד ומכולם ביחד".

בעוד כמה חודשים יעברו שלושת התינוקות לישון בממ"ד, שבו ישנו הילדים שנספו. "זה חדר קדוש", מדגישה דבורה, "צבי ואפרת ישנו שם, והם היו נשמות קדושות. עכשיו יגדלו שם נשמות חדשות".

כשהיא חוזרת מהפגייה למחלקה, היא חוזרת לרגע להיות היולדת, שיכולה להיזכר בלידות הקודמות, בהריונות, בהשקעה הרבה שלה בכל אחד מילדיה. והיא אהבה להשקיע בילדים. דאגה לסיים את עבודתה בצהריים, כדי להיות עם ילדיה מהרגע שיסיימו את יום הלימודים. משחקת, מלמדת, עוטפת, הכל בסבלנות אין קץ.

היא פותחת את המצלמה הדיגיטלית שלה ומראה לי תמונה של שתיים מבנותיה לבושות בחצאיות צבעוניות, שאותן תפרה עבורן לאחרונה. "שמרתי חלק מהבד בצד, כדי שאוכל להכין ממנו גם משהו לתינוקות", היא מחייכת.

אף שלא הכינו ציוד מראש, בבית מחכות לתינוקות הרכים מתנות שקיבלו מחברים וממכרים, וגם שלוש מתנות מיוחדות, שבחרו הילדות. שלושה מוצצים מאיילת, שלושה מחזיקי מוצצים מרחלי, שלושה זוגות גרביים מאלישבע. דווקא הן, שהיו נרגשות מאוד אחרי הלידה, לא יכלו לפגוש בימים הראשונים את אחיותיהן ואחיהן הקטנים, כי הכניסה לפגייה אסורה לילדים. עכשיו הן רק מחכות להם, שיבואו למלא את הבית שוב באור.

"יש לי אהבה מיוחדת לגיל הזה, גיל הינקות", אומרת דבורה. "התינוקות מטעינים לי את הלב. מגמדים את העצב לממדים קטנים, כמעט כמוהם. הם פשוט מושלמים. הבן שלנו נולד ממש קטן, 1.600 ק"ג, אבל הוא חזק. הבנות ישתחררו מבית החולים לפניו, וגם זה בעיניי דבר טוב. כי אוכל לחזור הביתה, להתרגל לשתיים, ואז להכין את הבית בשבילו".

------------------------------

משפחת גינזבורג עדיין זקוקה לעזרה בטיפול בתינוקות ובהתמודדות. תרומות ניתן להעביר לבנק מרכנתיל (17), סניף 734, לחשבון 5804 על שם ראובן ודבורה גינזבורג