החלק הבולט ביותר אצל אורלי מנוס אינו כיסא הגלגלים המאסיבי שאליו היא מרותקת, או זרועותיה המונחות על מסעד המושב כמעט ללא תזוזה. אלו עיני השקד הענקיות והבורקות שלה, המביעות שמחת חיים, נחישות ואופטימיות, ואינן חושפות את הסבל והתסכול המלווים אותה בשבע השנים האחרונות.
בגיל 23, בעודה נשואה באושר ובחודש השישי להריונה, לקתה אורלי בשטף דם במוח, שגדע את תוכניותיה והותיר אותה מורדמת ומונשמת גם במהלך הלידה, שהתרחשה כעבור חודשיים. מאז חצתה דרך חתחתים מייסרת ומכמירת לב. היא עברה שבעה ניתוחים בראשה, לקתה בזיהום חמור, איבדה את יכולת הדיבור ונותרה סיעודית. בעלה התגרש ממנה, ואת בתה חיבקה לראשונה רק כשהיתה בת שבעה חודשים.
אבל אורלי לא רוצה שיביטו בה כבצעירה שחרב עליה עולמה. בעזרת מחשב הפועל באמצעות מיקוד מבט, היא מחברת בסבלנות אות לאות ומילה למילה, עד שהיא מצליחה להבהיר שהוריה, חזי ומלכה, סבים ל־12 נכדים, הם הגיבורים בעיניה.
"כל עוד אני חי, החלום שלי הוא להקים את אורלי על הרגליים", אומר חזי, שהמשק הענֵף שטיפח במשך שנים נקלע לקשיים כלכליים, משום שבחר להתמסר לטיפול בבתו. "לאורך האשפוז שלה הבהירו לי שהיא לא תחזיק מעמד, שלא תחיה, והנה היא כאן.
"אם פעם המטרות שלי היו להרחיב את הפרדס, להגדיל את מטע הפקאנים, להוסיף עוד עיזים לדיר - עכשיו זה רחוק ממני. אני רוצה שאורלי תחזור לדבר, בעיקר כדי שתְתקשר בקלות עם הבת שלה. שתהיה עצמאית, אפילו קצת, שתכתוב מה היא רוצה ומה מפריע לה, ולא רק תשיב בחיוב או בשלילה בעזרת האגודל. עברנו שבע שנים רעות, ואני מאמין ששבע השנים הטובות ממתינות בפתח".
לפני שבועיים, למרות המתיחות הביטחונית, התעקשה אורלי לנסוע מביתה שבמושב כפר חיים בעמק חפר ליישוב שבו מתגוררת בתה עם אביה, כדי להשתתף באסיפת הורים. "חשוב לה להיות מעורבת בחיי הילדה ולהרגיש שלא מבטלים אותה", אומרת מלכה. "אורלי מוגבלת בגופה, אבל מבינה הכל. כששמעה את המחמאות מהמורה וראתה את גיליון הציונים, זלגו לה דמעות של אושר".
• • •
עצי תות, שסק ואפרסק מקדמים את הבאים לבית של משפחת מנוס. חזי (65) נולד במושב והביא לכאן את מלכה (59), צעירה תוססת ופעלתנית והיום בעלת חברת כוח אדם לסיעוד. על תורת החקלאות הם גידלו שישה ילדים: דביר (40), עורך דין פלילי; דלית (36), מנהלת בחברה של אמה; בת חן (32), יועצת חינוכית; אורלי (30), שעבדה אף היא בחברה של אמה עד האירוע; ליאל (26), גננת; והילה (22), חיילת משוחררת.
בהתחלה הם גידלו פרחים ייחודיים שיוצאו לחו"ל, החזיקו כבשים ותרנגולות וטיפחו מטעים של אבוקדו ופרי הדר. ב־1998 שינתה מלכה את חייה והפכה לעוזרת הפרלמנטרית של ישראל כץ, אז חבר כנסת מתחיל. לאחר שנתיים מיצתה ופתחה את חברת כוח האדם עם שותפה.
אורלי למדה דרמה בתיכון דתי בנתניה, ולאחר מכן יצאה לשירות לאומי של שנה בבית החולים הדסה עין כרם בירושלים. לאחר שהשתחררה עבדה כנציגת מכירות בחברה סלולרית, ואחר כך עברה לחברה של אמא שלה.
"אחרי הניתוח היו לנו 72 שעות של חסד. דיברה קצת והצליחה לכתוב. אבל אז הגיעה נפילה קשה". אורלי עם יחיאל חוברה, שמטפל בפגועי ראש
"בתיכון היא חלמה ללמוד תקשורת ולעבוד כמגישת טלוויזיה", מספרת מלכה, וידה מלטפת ברכות את שיערה החום של בתה, הקלוע לצמה. "כאב לה לשמוע על הקשיים של האנשים הסיעודיים ושל ניצולי השואה. לפעמים היא לא נרדמה בלילה בגלל זה".
כשהיתה בת 20 התלוננה אורלי כי העפעף בעינה השמאלית רוטט מדי פעם. "מכיוון שזאת תופעה שכיחה, לא התרגשנו", אומרת מלכה. "אבל כשזה נמשך כמה ימים, הלכנו לנוירולוג. עשינו בדיקות, והתברר שיש לה מום מולד בכלי הדם במוח. היא נאלצה לעבור צנתור בראש כדי לפתוח את כלי הדם שם.
"אחר כך, בכל חצי שנה, היא עברה עוד צנתור, ובעקבות זאת דחתה את התוכניות שלה לצאת ללימודים. אחרי ארבעה צנתורים, הרופאים אמרו שלא נשארו הפרעות נוירולוגיות, ושהיא יכולה להמשיך בחייה כרגיל.
"דאגתי קצת, אז אחרי הצנתור הרביעי נסעתי לקברי צדיקים בפולין. פגשתי שם בחור שמבוגר מאורלי בשלוש שנים והחלטתי לחבר ביניהם, בעזרת רב שהכרתי. השידוך הצליח, ואחרי שמונה חודשים הם התחתנו".
בני הזוג נשארו להתגורר במשק של חזי ומלכה, ביחידת דיור קטנה בחצר האחורית. אורלי נכנסה מייד להיריון. בגלל הצנתורים היא היתה במעקב רפואי צמוד, אבל הבדיקות שלה ושל העובר היו תקינות.
ביום שישי, 11 במאי 2012, ישבה אורלי עם הוריה לארוחת בוקר והתלבטה אם לנסוע לשבת להוריו של בעלה, המתגוררים בדרום.
"ראיתי שאין לה חשק", נשבר לרגע קולה של האם. "כנראה זו היתה תחושה פנימית שלה. במקום להקשיב לה, שכנעתי אותה. אמרתי לה שהם לא ביקרו את הוריו כבר תקופה ארוכה, וחשוב שתכבד אותם.
"בצהריים הם נסעו, ורק בדיעבד שמעתי שבערב כאב לה מאוד הראש, ושוב היו לה קפיצות בעין. אורלי לא זוכרת דבר מאותו יום, ולכן לא ידוע לנו מדוע לא נסעה עוד באותו ערב לבית חולים.
"בשבת בבוקר היא הרגישה ממש רע. אמרה שהראש כואב לה כאילו יש לה צירים במוח, והתעלפה. רק אז הוזמן אמבולנס, ולקחו אותה לבית החולים ברזילי באשקלון. בעלה התקשר אלינו ואמר שמעבירים אותה משם לאיכילוב. היא הגיעה לאיכילוב בלי הכרה, מונשמת".
אורלי, שהיתה בשבוע ה־26 להריונה, הובהלה לחדר ניתוח, שם התברר שהיא סובלת משטף דם במוח. כדי לנקז את הדימום שהתפשט, נאלצו המנתחים להסיר חלק מעצם הגולגולת בצד ימין.
"כשהיא יצאה מהניתוח, שאלתי את הנוירוכירורג אם הבת שלי תחיה", נשבר קולו של חזי. "הוא ענה שהוא לא יודע. הבנתי ממנו שהפגיעה במוח לא פשוטה, ויש כאן שתי נפשות שצריך להציל.
"אחרי יומיים ניגשו אלי הרופאים מהמחלקה הנוירוכירורגית ושאלו את מי מהן אני מעדיף להציל. הרגשתי כמו במשפט שלמה. מצד אחד נתנו לי להבין שאורלי כנראה לא תחיה והיא כרגע על תקן של אינקובטור אנושי, ומצד שני רמזו שבלי העובר, יש סיכוי שהיא תשרוד.
"לא הייתי צריך לחשוב בכלל. הרמתי את כף היד וסימנתי בשתי אצבעות. זו היתה התשובה שלי, ולא היה אפשר להזיז אותי. מלכה ואני החלטנו ששתיהן צריכות להישאר בחיים. בשום שלב לא נפריד ביניהן. היכולת לשפוט אחת לחיים ואחת למוות נתונה רק לבורא עולם, לא לנו. אני חושב שבסופו של דבר, היא והילדה הצילו אחת את השנייה".
• • •
יחידת הדיור של אורלי ממוקמת לא רחוק מהמקום שבו מתגוררים כיום אחותה ליאל עם בעלה ושני ילדיה. לידם גר אחיו היחיד של חזי, יעקב (61), הלום קרב ממבצע ליטני.
המתחם סביב דירתה של אורלי טובל בדשא ירוק ובפרחים ורודים, ונראה כמו בית הבראה. מקווה קטן, שבנה חזי, משמש כעת בריכת הידרותרפיה. לידו חדר פיזיותרפיה עתיר מכשירים, בהם מיטת טיפולים חשמלית, מתקן עמידה מיוחד, מכשיר פדלים, מחשב מיקוד מבט, כדורים צבעוניים וסדים שונים לתמיכה ברגליים.
"חשוב לנו שהיא תוכל להביע את עצמה בקול. לא רק בשבילה, אלא גם בשביל הקשר עם הבת שלה". אורלי ביום חתונתה
בחוץ, ליד סככת הטרקטור, מונחים אופניים מיוחדים שחזי ייבא מהולנד, ולהם שני מושבים, זה לצד זה, המאפשרים לו ולבתו לדווש ביחד במושב.
אורלי יושבת בכיסא הגלגלים בחדרה ומתמסרת למטפלת הפיליפינית, סאלי, שמאפרת אותה בעדינות. לעולם לא תצא מדירתה בבגדים מרושלים או בלי מייק־אפ, מסקרה, שפתון ובושם. צמיד זהב עדין מעטר את מפרק ידה הימנית, לצווארה שרשרת תואמת ולאוזניה עגילים קטנים עם אבנים נוצצות.
חזי מביט בה כשהיא מתארגנת, וחוזר לימים בבית החולים. "בגלל התחזיות הקשות של הרופאים, החלטתי להיות לידה כל הזמן, למרות שהיא היתה בבידוד סטרילי בתוך חדר טיפול נמרץ, בהכרה מינימלית ומחוברת למכשירים ולצינור זונדה. השמענו לה מוזיקה, דיברנו איתה, קראנו מתהילים, והקפדתי לעשות לה בכל יום עיסוי ברגליים ובידיים, כדי להזרים את הדם".
איך הצלחתם לנהל את המשק או חיי משפחה בתקופה הזאת?
"לכולם היה ברור שמלכה ואני נמצאים רק סביב אורלי. אמרנו לילדים שהיינו נוהגים באותה צורה אם, חלילה, היה קורה משהו לכל אחד מהם. היו לנו אז שני נכדים, ולא ראינו אותם בכלל. הילה היתה אז בת 15, וליאל היתה בהכנה לקורס קצינים. שתיהן התבגרו מהר. הילה היתה מתעוררת בבוקר לבד, מכינה לעצמה כריכים לבית הספר ויושבת לבד על השיעורים. אגב, היא היחידה מהילדים שיצאה אחרי הצבא לטיול של חצי שנה במזרח. לדעתי, זו היתה ההזדמנות שלה לנשום ולהיות עם עצמה.
"המשק שלנו חווה קריסה כלכלית. נאלצתי למכור את הכבשים והעיזים, מטע הסברס נהרס, וגם הפרדסים של הקלמנטינות. הדבר היחיד שהחזיק מעמד עד היום, והיה אז בחיתוליו, הוא גידול ושיווק של גת אדום.
"המינוס בבנק חגג, מסמכים נערמו בבית, והיו תשלומים שהוזנחו. לא היה לנו אכפת, רק רצינו שאורלי והנכדה יהיו בריאות".
אורלי שכבה במחלקת טיפול נמרץ באיכילוב במשך כשבעה שבועות עד הלידה. "בשלב מסוים ראינו את הבעיטות של התינוקת בבטן והתרגשנו עד דמעות", ממשיך חזי. "יומיים אחר כך התברר שהיא נדבקה בחיידק שעמיד לרוב סוגי האנטיביוטיקה.
"חששנו שנאבד אותה ושנאבד את התינוקת. מי יכול לשרוד ככה? גם עם שטף דם בראש, גם בהיריון, גם מונשמת ומורדמת חלקית, וגם עם חיידק אלים. ואז, באחד הימים בשבוע ה־33, ראיתי שהיא נעה במיטה באי נוחות, ושהעפעפיים שלה זזים במהירות. העברתי את היד מתחת לגב שלה והרגשתי את המתח של הצירים".
• • •
ב־27 ביוני 2012, ב־3 לפנות בוקר, הובהלה אורלי לחדר הלידה. היא עברה ניתוח קיסרי, וילדה פגה במשקל של 1.5 ק"ג. גם לאחר הלידה, היא המשיכה להיות בהכרה מינימלית ושכבה על המיטה ללא תזוזה, מחוברת למכונת הנשמה ולהזנה.
שבועיים לאחר הלידה החליטו הרופאים להוציא את אורלי לשיקום. חזי ומלכה העבירו אותה לבית לוינשטיין ברעננה. זמן קצר אחרי תחילת השיקום היא הוחזרה לאיכילוב, כדי לעבור ניתוח להחזרת העצם שנלקחה מראשה.
ד"ר שגיא הרנוף
"אחרי הניתוח היו לנו 72 שעות של חסד", קולה של מלכה רועד. "אורלי היתה ערנית, דיברה קצת ואפילו הצליחה לכתוב. אבל אז הגיעה נפילה קשה. הראש שלה התנפח, והיא הוחזרה לאיכילוב.
על פי תביעת הפיצויים שהגישו אורלי והוריה נגד בית החולים איכילוב, באמצעות עו"ד גליה זלצר־ליפשיץ, התברר שהעצם שהוחזרה אוחסנה במשך שלושה חודשים במקררים של בית החולים והיתה מזוהמת. הרופאים נאלצו להסיר אותה, אבל העדיפו לא לשים צינורית לניקוז הזיהום.
"במקום לחזור לשיקום בתקופה הקריטית הזאת, אורלי סבלה מחום ומזיהומים, וקיבלה אנטיביוטיקה ומנות דם", אומרת מלכה. "אחרי כמה ימים לא היתה ברירה, והיא עברה שני ניתוחים, אחד מהם להכנסת נקז. בגלל הזיהומים היא גם קיבלה דלקת קרום המוח".
כמה חודשים אחר כך, בינואר 2013, עברה אורלי ניתוח נוסף בראשה, ועל המקום הפתוח בגולגולת הולבש שתל סינתטי. "לרגע היינו בטוחים שמצבה משתפר, והיא אפילו הבריאה מהזיהומים", משחזרת מלכה. "כשחזרה לבית לוינשטיין, הבאנו אליה לראשונה את התינוקת, שהיתה אז בת שבעה חודשים. הנחנו אותה בחיקה, והיא התרגשה.
"באותם ימים היא לא יכלה לפתוח את הפה בגלל עווית שרירים, אבל פתאום הילדה הרימה את היד, והאצבעות שלה נגעו בשפתיים של אמא שלה. מתוך אינסטינקט אורלי פתחה לראשונה את הפה, כנראה ניסתה לנשק אותה. היינו מאושרים. אפילו הרצון של בעלה לסיים את הקשר איתה ולהתגרש לא פגע בשמחה".
מצבה של אורלי שוב הידרדר, והיא נאלצה לחזור לאיכילוב לניתוח נוסף, שבו הוחדרה לראשה צינורית חדשה לניקוז נוזלים. בדיעבד התברר כי השתל הסינתטי לא קובע למקומו כראוי.
"מבחורה צעירה, בריאה ומאושרת, אורלי הפכה בן־רגע לנכה בשיעור 100 אחוז לצמיתות", אומרת עו"ד זלצר־ליפשיץ. "אנחנו סבורים שהיא קיבלה טיפול רשלני, שהשאיר אותה עם פגיעה מוטורית קשה ביותר. לכל שארית חייה היא תזדקק לעזרה ולהשגחה במשך 24 שעות ביממה. חייה וחיי קרוביה נהרסו בן־ליל.
"מדובר בדוגמה קלאסית לשרשרת טעויות שנעוצה, לטענתנו, ביהירות מצד המנתח שלה. שישה ניתוחים היא עברה בבית החולים איכילוב בשל אותן טעויות, וסבלה מזיהומים תוך־גולגולתיים, שחיבלו קשות בתהליך השיקום".
מבית החולים איכילוב נמסר בתגובה: "נגיב על הטענות בבית המשפט, כמקובל".
• • •
בינואר 2014 שוחררה אורלי לביתה, אולם לא יכלה לעבור את טיפולי הפיזיותרפיה בבית בגלל התקפי כאב קשים. "היא זעקה כל הזמן, ולא ידענו מהיכן נובעים הכאבים", בוקע הכעס מקולו של חזי. "בשלב הזה איבדנו אמון באיכילוב והגענו לנוירוכירורג פרטי, ד"ר שגיא הרנוף, היום מנהל מחלקת נוירוכירורגיה בבילינסון.
"ממנו שמענו לראשונה שהעצם הסינתטית פשוט 'צפה' בחלל הגולגולת. הוא ניתח את אורלי, העצם קובעה כראוי, הנקז הוצא, ומאותו רגע - דממה. אורלי התחילה סוף־סוף לחייך אחרי המון זמן, אבל השיקום האמיתי שלה היה בפיגור משמעותי, בגלל הסבל שעברה. אין לי מושג איך במצבה יש לה כוח להישאר אופטימית, להאמין שהחיים ייראו אחרת, ושיום אחד היא תוכל לגדל את בתה, ולא רק לראות אותה פעם בשבוע".
בתה של אורלי מגיעה לבקר בסופי שבוע. "כמו בוגרת, היא זאת שמקריאה לה סיפורים, ולפעמים מציירת לה", אומר חזי. "בניתי מעין נגרר שמתחבר לכיסא הגלגלים החשמלי, וכשהילדה היתה קטנה יותר, אורלי היתה מטיילת איתה ככה במושב. היום הילדה מתעקשת לדחוף בעצמה את כיסא הגלגלים של אמא שלה.
"כשיש לי זמן, אני לוקח את שתיהן בטרקטורון או על הטרקטור הגדול, שבו יש מושב מיוחד". הוא מצביע על קונסטרוקציה הידראולית שבנה בעצמו, ועליה שני כיסאות אוטובוס. הבת ואורלי מתיישבות ביחד מאחור, וביחד הם יוצאים לטייל בשדות או לקטוף אגוזים במטע הפקאנים שחזי שתל בחודשים האחרונים.
"העובדה שאורלי מרותקת לכיסא גלגלים ואינה מדברת לא אומרת שהיא לא יכולה להיות אמא", אומרת מלכה. "לכן היא הקפידה להגיע לאסיפת ההורים של הבת.
"בשבת לפני שבועיים כל הנכדים רצו לצאת לטייל, וגם הבת של אורלי רצתה. אמרתי לה שתבקש רשות מאמא. אורלי סירבה, כי היה חם. היא זאת שמחליטה. במקום לטייל, הן שיחקו בדומינו אותיות. אורלי הסתכלה על אות, הבת לקחה אותה ושמה בצד, עד שהרכיבו ביחד משפטים. זה לא אידיאלי, היינו רוצים שזה ייראה אחרת, אבל זה מה שיש כרגע. אין ספק שחזי עוזר מאוד לתקשורת ביניהן בזכות כל המכשירים שהוא ממציא".
"אני הפיזיותרפיסט שלה". אורלי מדוושת על האופניים המיוחדים, בעלי שני המושבים, שחזי רכש בחו"ל // צילומים: מרים צחי
מרגע שחזי החליט להשאיר את הפרנסה לאשתו, ראשו אינו מפסיק להעלות רעיונות מקוריים, בתקווה שיסייעו לבתו להתקדם. בהתחלה לקח בקבוקים של מרככי כביסה, חתך את החלק העליון, השתמש בתחתיות הפלסטיק ככיסוי לרגליה של אורלי ורתם אותה אליו ברצועות מיוחדות שתפר. כך דחפו רגליו את רגליה קדימה, כמו בסקי, בניסיון לשחזר את תנועת ההליכה.
אחרי זמן קצר זנח את המגלשיים המאולתרים ובנה סקטים כפולים, עם מקום לארבע כפות רגליים - הקדמיים לאורלי והאחוריים לו. לפני שנתיים רכש בחו"ל את האופניים המיוחדים בעלי שני המושבים, שעלו כ־70 אלף שקלים. הוא מושיב את אורלי לצידו, מניח את ידיה על הכידון וקושר את כפות רגליה לדוושות.
בהתחלה הוא זה שדיווש, עד שאורלי התרגלה לתנועה. היום היא זו שסוחבת את שניהם, למעט בעליות. לאחרונה רכבו כך מעמק חפר עד לחברים של חזי בנתניה, מרחק של כמעט עשרה קילומטרים לכל כיוון.
"אני הפיזיותרפיסט שלה", הוא צוחק. "לא משאיר לה שום יום למנוחה. אין יום שבו היא לא עוברת תרגילי פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק או שיש לה פגישה עם קלינאית תקשורת. פעם היא עומדת עם הסדים וצועדת עם מכשיר עמידה, פעם אלה האופניים, לפעמים טרקטורון, ופעם בשבוע אנחנו נוסעים למרחצאות בחמת גדר. כשמתפנה זמן, מלכה ואני נוסעים איתה לים המלח, או לוקחים אותה לסרטים או להופעות".
לפעמים הוא מרעים עליה בקולו, והיא בתגובה מתגלגלת מצחוק. "תראי אילו שוקיים יש לה", הוא אומר. "לרוב האנשים בכיסאות גלגלים יש רגליים דקות, אצלה השרירים מפותחים. אני מקווה שזה יעזור לה בעתיד לעמוד לבד וללכת".
הוא מבחין שאורלי לא שקטה ומקרב אליה את המחשב המיוחד. המילים "מגרד לי" מופיעות עליו. אחרי שהיא נרגעת, עיניה ממשיכות לכתוב, ועל המסך מופיע משפט קורע לב. "אני מתגעגעת לבת שלי".
מה את הכי אוהבת לעשות עם אבא?
נראה כי אורלי מאבדת את הריכוז. המיקוד באותיות אינו קל, והעייפות ניכרת עליה. המילים מתחברות, אותיות מופיעות בבליל לא ברור, היא מוחקת וכותבת מחדש. בסופו של דבר, מבלי להתכוון, מופיע המשפט "אבא תחת", שגורם לה לפרוץ בצחוק.
• • •
ביום ראשון בבוקר, לפני כשבוע, היתה אורלי נרגשת מתמיד. היא סימנה למטפלת שלה לבדוק שוב ושוב את האיפור, לתקן את המסקרה, לסדר את החולצה. לדירה נכנס יחיאל חוברה, שהתפרסם בשנים האחרונות בעבודתו עם פגועי ראש, שמערכת הבריאות התייאשה מהם והרימה ידיים. שיטת השיקום שלו בנויה על גירוי עצבי של המוח בניסיון ליצור קשרים נוירולוגיים חדשים, שיפעילו מחדש את האיברים שהפסיקו לפעול.
חוברה אוחז בידה של אורלי, והיא לוחצת אותה בחוזקה. הוא מתכופף אליה, עיניו מול עיניה החומות, ובקול שקט מסביר לה שבא לאבחן את מצבה. כשהוא מוציא מתיקו מעין זמזם שחור שבנה בעצמו, מתאספים סביבו בסקרנות המטפלת הפיליפינית וקלינאית התקשורת, שבדיוק סיימה את הטיפול.
מלכה עזבה במיוחד את המשרד בנתניה, והיא מדלגת בווירטואוזיות בין הטלפון, שלא מספיק לצלצל, לבין הבישולים במטבח ודירתה של בתה.
חוברה מבקש מאורלי לחבר בין מספרים שהוא מקריא לה, ואז ללחוץ על הזמזם מספר פעמים הזהה לסכום שקיבלה. היא קוגניטיבית וערנית, לא מפספסת אפילו פעם אחת. אחר כך הוא מוציא מעין עכבר מחשב, שאליו מודבק כדור טניס, ובודק את המוטוריקה בידיה.
הוא שם בין אצבעותיה טוש אדום, מצייר פרצוף עם עיניים בלבד ומבקש ממנה להשלים את הפרטים. אורלי מהססת. כמעט שלוש שנים לא ניסתה לכתוב. מלכה מנסה לשווא להסתיר את דמעותיה כשבתה מצליחה לצייר באיטיות את הפה, האוזניים והשיער, ומוסיפה גם זקן.
חוברה מרים אותה מכיסא הגלגלים, ולראשונה זה שבע שנים אורלי מתיישבת על כיסא רגיל. עיניה נפערות בפליאה. במצב הזה הוא מלמד אותה להנהן בראשה כשהיא משיבה בחיוב או בשלילה, במקום הלחיצות בעזרת האגודל.
"יש מה לעבוד איתה", הוא אומר בשקט, ועכשיו גם חזי אינו מצליח לעצור את דמעותיו. "אין לך מושג כמה חשוב לנו שהיא תוכל להביע את עצמה בקול. לא רק בשבילה, אלא גם בשביל הקשר עם הבת שלה".
עו"ד גליה זלצר־ליפשיץ
לאחר שחוברה עוזב, נעלם הברק מעיניה של אורלי, ודוק של עצב משתלט עליהן. המטפלת סאלי מאכילה אותה במזון מרוסק, אבל אורלי לא מרוכזת, ומחשבותיה נודדות. מבטה ננעץ בקיר, שעליו תלויות תמונותיה כילדה בלונדינית מתוקה, כצעירה מטופחת וככלה יפהפייה בשמלה צחורה. אני שואלת אותה אם כואב לה לראות את התמונות האלו, והיא מהנהנת בראשה ומשיבה בחיוב.
את מאמינה שתוכלי לחזור להיות כמו לפני שבע שנים?
היא מהססת, ומבטה מופנה אל הדלת, שממנה יצא חוברה כמה דקות לפני כן. באיטיות היא מזיזה את עיניה, ושוב מהנהנת בראשה לחיוב.
מלכה מלטפת את לחייה, מנשקת אותה בחוזקה על מצחה ומקרבת את לחיה לשפתיה של אורלי, כדי שתנשק אותה. "נו, תנסי", היא מתחננת בחיוך. "איך תכירי מישהו אם לא תוכלי לנשק?"
אחר כך תאמר מלכה בשקט: "מכל מה שעברנו עם אורלי - הכאבים, הייסורים, התסכולים, הכעס וחוסר האונים - יש דבר אחד שלא אשכח לעולם. אני עדיין מרגישה על הלחי את הנשיקה האחרונה שהיא נתנה לי כשיצאה מהבית ונסעה דרומה, יום לפני שקיבלה את שטף הדם במוח.
"לפעמים אני חולמת בלילה ששוב היא מנשקת אותי ככה. ביום שהיא תוכל שוב לכווץ את השפתיים ולנשק אותי, אדע שאנחנו בדרך הנכונה".
TalA@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו