החוזרים בשאלה

יהודים נחשבים לווכחנים לא רעים. או לפחות מיומנים. בניגוד לדברים אחרים שאומרים עלינו, את זה גם אנחנו אומרים על עצמנו. חשוב לנו להתווכח טוב וחזק. ולנצח. כלומר, לסתום למישהו את הפה. 

תשובה מוחצת באיזה ויכוח סוער היא חלומם הרטוב של המון יהודים ויהודיות, והוא מחליף את החלום לגנוב אופנוע או לדפוק סולו גיטרה חשמלית מול 100 אלף איש בפארק. 

כבר אלפי שנים יהודים מטפחים טכניקות ויכוח ייחודיות. למשל, ההרגל המוזר לענות בשאלה. אחת מבדיחות הקרש היהודיות עם הזקן הארוך ביותר מספרת שמישהו, מן הסתם שמו גרגור, שאל פעם את יוסל'ה: תגיד יוסל, אתם היהודים, למה כששואלים אתכם, אתם תמיד עונים בשאלה?

ענה לו יוסל: למה לא?

אין ספק שמדובר בג'וקר היהודי. עם הזמן פיתחנו שאלות קבועות, שאותן אנחנו שולפים כמו קלף חזק או מזרק אטרופין בעת הצורך. וכידוע, הצורך רב. מדובר בשאלות רטוריות שהכוונה האמיתית שלהן היא לגרום לשואל להרגיש שהוא לא ראוי לתשובה. זאת השאלה האומללה שלו, היא עצמה, שמציגה אותו במערומיו כאידיוט, או גזען, או סתם טיפוס נאלח ובעל מוסר כפול. בקיצור, אנחנו לא מתכוונים לרגע לענות על השאלה, אלא רק לגרום לו להתבייש עד עפר על כך שהעז לחשוב שיש לו זכות לשאול. 

דוגמאות? בבקשה:

על הקלאסיקה הזאת גדלנו כולנו כילדים. בשלב מסוים עברנו על אחד מהכללים, וכמובן, נתפסנו על חם. בשיחת הבירור ניסינו להפיל את כל האשמה על הש"ג, הלוא היא אחותנו הקטנה. זאת היא שביקשה, היא אמרה, ומה הייתי אמור לעשות? ואז, כמו שעון שוויצרי אמא היתה שולפת את הג'וקר: "ואם היא היתה אומרת לקפוץ מהגג? אה?"

תמיד אותה דוגמה. תמיד מהגג. בניגוד למשפטים אחרים שהיו אופייניים לעדות או למגזרים, את המשפט הזה שיננו כל האימהות מפולין עד טריפולי ומבוכרה עד אלבקרקי. אף שמדובר בקלישאת כל הקלישאות, אימהות יודעות איך לבצע את השורה הזאת כאילו ממש הרגע היא נוצרה במוחן בהתקף השראה חד־פעמי, ואז להטיח אותה על השולחן בחגיגיות של סיבוב ניצחון. הנקודה האחרונה חשובה מאוד, מכיוון שהיא מאפיינת את כל המהלכים הרטוריים האלה, שהם, הבה נודה, חלק בלתי נפרד מחיינו, כמו שזבובונים וברחשים הם חלק מהאביב הישראלי. 

ומה עם צ'ה גווארה?

במערכת הבחירות האחרונה התברר שלמועמד איתמר בן גביר יש בבית תמונת דיוקן של הרוצח ברוך גולדשטיין. אפילו סנגורים מושבעים לא ניסו לטעון שהתמונה המסוימת ההיא תלויה בבית ההוא רק בגלל טכניקת האור־צל המופלאה של האמן. כמו כן, אך מעטים השתכנעו שבן גביר מעריץ את הישגיו הרפואיים פורצי הדרך של הדוקטור. 

אלא שמרגע שעוצמה יהודית הצטרפה לאיחוד המפלגות הדתיות, הגולדשטיין המקורי איים להטיל כתם שיתפשט הרבה מעבר לסלון של משפחת בן גביר לבדה. מכיוון שלא פעם נשאלו שאלות לגבי התמונה הזאת, לא חלף זמן רב ונולדה השאלה התואמת שיש לשלוף בכל הזדמנות כזאת:

"ומה עם צ'ה גווארה?"

האמת? שאלה לא רעה. צ'ה גווארה היה ככל הנראה רוצח המונים. לא רק, אבל ככה זה עם רוצחים, הם לא כל הזמן רק רוצחים. עשרות שנים אחרי מותו עדיין מסתובבות בשוק די הרבה חולצות עם דיוקנו של צ'ה, פוסטרים שלו תלויים פה ושם על הקיר, ובכלל, זה נחשב לגמרי רומנטי ואף סבבה לראות בו את התגלמות לוחם החירות.

הבעיה עם הטיעון הזה, חוץ מהמהירות שבה כולם התחילו לשלוף אותו על אוטומט, היא שאף אחד לא מעריץ את צ'ה גווארה בגלל החיסולים שלו. גולדשטיין, לעומת זאת... אבל מה זה משנה ? למה, לכם יש שאלה רטורית יותר טובה?

"גם במסגד לא היית מוריד את הנעליים?"

כאן כבר מדובר בכמעט קלאסיקה. כבר שנים שהטיעון המוחץ הזה נשלף בכל פעם שמישהו דורש מהסביבה לכבד את רגשותיו הדתיים. ובעיקר את הקפריזות האישיות שהוא פיתח עם הזמן. במקור - אבל מי זוכר? - טיעון הנעליים במסגד שימש הצדקת־מדף לעובדה שפוליטיקאים חבשו כיפה בשעת ביקור אצל רבנים חשובים. הכיפה הזאת, מלאכותית ומאולצת, הפריעה לאנשים מסוימים, והתגובה היתה: ומה? במסגד וכו'.

יש כאן כמובן לא רק דרישה לשוויון, אלא גם עוקץ סמוי. תשמע, חבר, אתה אולי ממוצא יהודי, אבל למעשה כבר מזמן אתה על אשרת תייר. אז בבקשה. כמו במוזיאון. כמו במסגד. כמו בכנסייה. טפל בכובע. של נעליך. ותשמור על השקט. 

עם הזמן התרחב השימוש הרבה מעבר להקשר המקורי. 

למה אסור לי לבקר חולה בפסח עם שוקולד לאוכלי קטניות?

מה זאת אומרת למה? ובמסגד? לא היית מוריד נעליים?

ומה? "כלבלב הו בידי בם בם" יותר טוב?

השד יודע מי היה הראשון שהחליט להיטפל דווקא לשורה החביבה הזאת. השד הוא כמובן השד המזרחי. השורה נכתבה על ידי נתן זך. הלחין ושר מתי כספי, ולפחות בעיניי (שהן חומות, כולל גבות מזרחיות ומבט זועם לפי הזמנת הלקוח) מדובר בשיר נחמד בהרבה מרוב מה ששמענו באירוויזיון (הפקה מעולה, אכן. רק השירים ככה ככה).

כבר שנים שהשורה הזאת, שלא באשמתה, משמשת הג'וקר האוטומטי בכל פעם שסוגיית הזמר המזרחי עולה לדיון. זה קורה תוך כדי ראיון עם מוזיקאי ותיק שחוזר לבמות (אף שהוא מעולם לא ירד מהן) ומוציא אלבום חדש (שזה בדיוק המקצוע שלו). האמן רוצה לדבר על היצירה, אבל את המראיין זה משעמם שאפשר למות. הוא רוצה שהאמן יחסל חשבונות, או לפחות את עצמו. לכן, במוקדם או במאוחר, הוא כורה בפניו את הבור שלתוכו האמן פול ייפול:

- מה אתה אומר על הזמר הים־תיכוני?

- אני לא מגדיר את זה ככה.

- נו, אתה יודע למה אני מתכוון. מה אתה חושב על ההצלחה של כל מעלימי המס האלה, שכותבים בס"ד בפינה הימנית העליונה של המודעות שלהם, אבל תוקעים שרימפס בהפלגות קרוזים מפוצצות ערסים?

- אני לא רוצה להכליל.

נכון. הוא באמת לא רוצה. אבל בסוף הוא יכליל. הוא יגיד שרבי שלום שבזי, למשל, כתב קצת יותר טוב. גם אביהו מדינה. יכול להיות באמת שאפשר היה להשתדל טיפה יותר עם המילים. אחרי הכל, גם עברית היא חלק מהחוויה. המראיין מסכים איתו, אבל בכותרת ייצא שהאמן הכריז מלחמה נגד כל הפופ הים־תיכוני. 

והתגובה? היא לא תאחר לבוא: יאללה יאללה, שמעתי את הזמר ההוא, איך קוראים לו. הוא לא מצליח למלא את הבוטקה של השומר בכניסה לאולמות שאני מפוצץ כל ערב. "כלבלב הו, בידי בם בם" זה שיר זה?

למותר לציין שהמגיב לא באמת שמע את השורה הזאת מימיו. את השורה הבאה בשיר הוא לא היה מזהה גם תחת איומים. אבל הוא שמע פעם מישהו ששמע ממישהו ומאז הוא מחזיק את השורה הזאת מנוילנת בכיס. ספק קמע, ספק נשק להגנה עצמית. ומה? אם צ'ה גווארה מבקר במסגד, הוא לא קופץ מהגג?

(איור: GettyImages)

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו