Gett מסמנת בתוך כמה זמן תגיע המונית. כשמחכים לגט (לא באפליקציה), אף אחד לא מגלה כמה זמן ייקח. מדהים לגלות שגם אחרי הגט לא גמרת להתגרש. יש אירועים טכניים כמו הפרדת חשבונות בנק וגרירת משכנתא, שמרגישים כמו ללדת את השליה, אחרי שכבר ילדת תינוק, כשאת חיוורת ואזולת כוח ונדרשת שוב ללחוץ. יש נוהלי משפחה חדשים שלוקח להם שנים להתבסס. איך הילדים יודעים עם איזה הורה לדבר על מה? מי מדווח שהילד החזיר את הכריך ולא אכל? ויש סגירה פנימית של הפצעים, שלוקח לה זמן. אני לא יודעת כמה זמן לוקח להתגרש סופית.
כל נשוי הוא גרוש בארון. יש נשואים שמציצים אל חיינו השבורים ודולים מהם קנאות כאילו הכל מסיבת בריכה. שואלים שאלות, מנצנצים עיניים עוד לפני שקיבלו תשובה, חוככים את האפשרות, אולי, מה אם, יום אחד. והאמת היא שהחיים שלנו דומים יותר לפרק ב"הישרדות". אנחנו מזועזעים מהנתונים על הורים גרושים שהתאבדו. בעיקר גברים. צריך לדבר על ההורים הגרושים שלא התאבדו, מהם צריך להתפעל - אימהות גיבורות שבוחרות לחיות. גברים שמצליחים לתפקד. פלא עולם.
• • •
הלוואי שייתנו לכל מתגרש שקית מלאה בפתקי המלצות שכתבו מתגרשים ותיקים. למשל: אל תנסו ליצור לילדים שני בתים סימטריים. כל אדם צריך בית. אתה יכול ללון, לשהות, להרגיש בנוח בעוד בתים וחדרים, אבל יש מקום אחד שלגביו תגיד "אני הולך הביתה". בפסיכולוגיה לא מכירים "שני בתים". יש רק מקום אחד שבו תרגיש שהגעת.
ילדים זקוקים לקשר חם וממושך עם שני הורים חזקים ומתפקדים, אבל הרעיונות של משמורת משותפת הם ניסוי בבני אדם. נקים להם שני בתים זהים. פעמיים מכל דבר, פעמיים שולחן, פעמיים כדורגל, פעמיים מעיל. הם יישנו בכל לילה על כרית אחרת, נעים ונדים, ללא מנוח לכף הרגל, ללא מקום בעולם. בתים כפולים וציוד כפול לא מקלים עליהם, אלא מתישים אותם רגשית.
בין שאתם במשמורת משותפת ובין שאחד ההורים משמורן, בין שהסדרי הראייה הם חצי־חצי ובין שאינם נחלקים במדויק - פיזית, הקימו להם בית אחד. הבית האחר יהיה בית משני.
המלצה שנייה בשקיק הפתקים. בשיא הבקע בין בני זוג, העולם נחלק למחנות. מתישהו תצטרכו מישהו מהמחנה השני. תזדקקו לעצה, סיוע, השפעה חיובית. אם קטעתם את כל הגשרים, אי אפשר להקימם מחדש אד־הוק. תשמרו לכם מישהו קרוב לגרוש/ה שאיתו אתם מקיימים קשר נימוסים מינורי. סמסו "חג שמח" בהתפרץ חגים. אין לדעת מתי תזדקקו לו.
ההמלצה הבאה היא לסובבים. אם אתם קרובים למישהו שמתגרש - אל תתערבו! לשום צד. בני האדם, ותודה לאל על הנטייה הזאת, שומרים טינה למי שמחולל להם רע. בחלוף הזמן הם נרגעים. מה שלא נרגע הוא הנטירה כלפי מי שלא היה קשור לסכסוך, אבל נזעק לתרום. אפקט "ועוזריהם".
מכמה אירועים בחיי הרכבתי רשימת "ועוזריהם" לא קצרה. לא רק בעניין גירושים. היזכרו באירועי משבר בחייכם. בעתיד ייתכן שתהיו מסוגלים לסלוח למי שפצע אתכם קשה. הייתם בתוך מאבק ושניכם דיממתם. אבל אתם לעולם לא תסלחו לעוזרים. לטרמפיסטים. למחרחרי המלחמה שהגיחו מן הצד. שהתבוננו בכם מותקפים או מעונים, וזרקו עוד זרד למדורה. דחפו עוד דחיפה לבור. מי שהיו שותפים לרוע למרות שאין להם נגיעה לעניין. אל תהיו "ועוזריהם".
איור: בת־אל בן חורין
הפתק הבא בשקית הגדושה יהיה מקומט מדמעות. אל תנסו להקל על הילדים כשאתם מודיעים להם על הגירושים, ואל תשאירו פתח למחשבה שהחורבן אינו סופי. היו חומלים ורגישים אבל נחרצים. אבא ואמא מתגרשים אחד מהשני אבל לא מכם. לאבא תהיה אישה חדשה, בעזרת ה'. לאמא יהיה איש חדש. אנחנו תמיד נאהב אתכם ונעשה בשבילכם הכל, אבל לא נוכל לחזור ולחיות באותו בית.
כל ילד בעולם המסוכסך של משפחות חצויות מחזיק פנטזיה שההורים יתאחדו. הוא עצמו מורכב מחצי אבא ומחצי אמא. השאיפה היא טבעית, גם אם הילד בן 50. הוא רוצה להרגיש אחד בתוכו. אתם תרגישו רעים ומנוולים כשהילדים ישאלו "אבל אולי בעוד כמה שנים תחזרו?", ותענו להם בשלילה נחרצת, אבל זה הדבר היחיד הנכון עבורם, עבור הריפוי. הרבה יותר מנוול לזרוע בילד זרע של תקווה שאותו ינביט בחלומותיו, מעתה ועד עולם.
• • •
כבר כתבתי שאני לא גרושה, אני בין בעלים. מקפידה לקרוא לאבי ילדיי "בעלי הראשון" כדי שיהיה ברור שהשני יגיע. כבר מההתחלה, בתוך שמלה מלוכלכת עפר ודמעות, הצהרתי שאהיה נשואה בשנית. בינתיים אני נהנית להגיד בתיעוב "הנְשׂוּאים האלה" או "הן נשואות, מה הן מבינות".
מי שהתגרש יודע משהו שהנשואים לא יודעים. אני לא מדברת על החופש החלקי, המבהיל והמנחם, שגירושים מולידים. ולא מתכוונת לשוק הבשר. אלא לפצע שנפער בנו.
מי שקיבל מכה בשאסי חי חיים מלאים יותר אחרי התאונה. מי שנשרט הופך מלוטש כיהלום. מי שנכווה, נגדע, נפצע - הוא אדם מורכב, רך, מרובד, פגיע, עמוק וחכם פי כמה מאלו שחייהם הם קו ישר.
סביבי חברות טובות, גרושות יראות שמיים, שמשהו בקיום המצוות שלהן התרופף.
באחת השיחות שלנו כל אחת סיפרה מה נשמט לה מאז הגירושים. אחת לא מקפידה לספור ספירת העומר. כשהיתה נשואה שמרה בקפדנות. היום, לבד עם הילדים, ערב אחר ערב, היא לא זוכרת או לא מספיקה.
האחרת הפסיקה לטבול כלים חדשים במקווה. המרוץ כלביאה עובדת לא משאיר לה אנרגיה גם לזה. השלישית שמטה את ברכת המזון. הרביעית התחילה לשמוע מוזיקה בבין המְצרים.
זה לא רק הקושי הטכני להחזיק כדורים באוויר, קושי שמתעצם כשאת לבד. זו גם התחושה שנסלח לך. שיש מקצה נפרד לעלובי החיים ונפגעיהם. מי שקרוביו מתו ועוד לא נקברו ("אונן") - פטור ממצוות.
מי שביתו חרב נמצא במדרגה רוחנית אחרת. הוא יודע משהו על העולם שאחרים לא יודעים. אני בטוחה שבורא עולם סולח.
emilya@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו