אל תהיי כבדה

היחסים שלי עם פעילות גופנית היו תמיד יחסי אהבה־שנאה. לפני הצבא היו לי המון אנרגיות, היה לי זמן פנוי ואהבתי לעשות ספורט. אמנם הייתי צריכה להרגיל את עצמי להתאמן, אבל בסוף תמיד נהניתי. אני אוהבת לפרוק אנרגיות ואוהבת את האדרנלין בדם.

ואז החיים נכנסו באמצע. פתאום כבר לא היה לי מספיק זמן, וכשהיה זמן - הייתי עייפה, וכשלא הייתי עייפה לא הבנתי למה לי לעשות ספורט, אם ממילא אני מקנחת את האימון במקדונלד'ס.

אבל במסגרת השינוי הגדול שעשיתי בחיי בעקבות מחלת הקוליטיס שאני סובלת ממנה, הבנתי שכדאי לי מאוד לחזור לתלם. הבנתי שכדי שהגוף שלי ירגיש טוב יותר, אני חייבת לעשות איתו משהו. שצריך לעשות ספורט כדי לחזק אותו.

והתלם שלי הוא על מסלול הריצה, או נכון יותר - על ההליכון. הריצה מתאימה לי יותר מהכל. כשאני רצה, אני מצד אחד מתנתקת מהעולם, ומצד שני נכנסת לתחרות עם עצמי, וזה השילוב האולטימטיבי עבורי. יש בריצה שחרור אמיתי, וכאדם תחרותי, כולי מתכווננת כדי להשיג את היעד הבא שלי.

על ההליכון שאני רצה עליו חרוט משפט: "בוא נתחיל בצעד הראשון", ובחרתי לקחת אותו איתי. לא צריך בתוך חודש להפוך לדוגמנית, ובתוך ארבעה חודשים לרוץ מרתון. אני רצה עם עצמי. זה מחזק אותי, זה בריא לי, זה מגיע ממניע פנימי ולא חיצוני, ואם לפעמים אני מרגישה שאני צריכה "לזייף" ולא בא לי לקום מהמיטה - לא קרה כלום. אבל אני זוכרת תמיד שזה תלוי רק בי, ובסוף אני אעשה מה שצריך.

הספורט לימד אותי משהו נוסף: סבלנות. לימדתי את עצמי להתחיל לאט. הבנתי שאם אתחיל בכל הכוח, כמו שאני רגילה, ולא אדע מתי לעצור, מהר מאוד אמצא את עצמי עם בעיה שתמנע ממני להמשיך. אז החלטתי, בצורה בוגרת מאוד ולאחר הכרה מעמיקה עם הגוף שלי בשנה וחצי האחרונות, שאני לא עושה שום דבר קיצוני אלא פשוט מתחילה לאט, וזורמת.

הכי קל לדחות אימון למחר, להתיישב על הספה ולאכול פסטה. כי לרוב זו באמת המציאות. אבל אני מוצאת כוח פנימי שמוציא אותי מהבית, וברגע שאני נוגעת במסלול החשמלי, הכל נשכח ואני כבר בתוך העניין עצמו. הפעם אני באמת מתמידה.