להסתכל למציאות בעיניים

בתקופת הבחירות האחרונות בנימין נתניהו חשב שיוכל לתפקד כראש ממשלה גם כאשר ייאלץ להיות נוכח בבית המשפט. בראיון לעיתון זה, כמה ימים לפני הבחירות, נשאל רה"מ כיצד יוכל לתפקד כשמתנהל נגדו משפט. הוא הביע ביטחון שהעניינים לא יגיעו בסופו של דבר לשם, אבל גם אם כן - יש לו את היכולות לעמוד בזה. הוא לא רצה בחסינות, בוודאי לא זו שדובר עליה במסגרת מה שנקרא "החוק הצרפתי".

לאחר הבחירות אנשים קרובים לנתניהו שכנעו אותו שזה לא יעבוד; להיות ראש ממשלה בזמן משפט - זה אפשרי בעולם אידיאלי. לא בעולם הישראלי של "אשם עד שתוכח חפותו". טכנית ותפקודית נתניהו מסוגל לכך, אבל ניתוח המציאות המוכרת הבהיר לו שהמשפט נגדו יהיה רצוף במתקפות תקשורתיות תעמולתיות שימלאו את החלל ערב־ערב ומדי בוקר בבוקרו. 

המדינה תהיה באטרף. אינטרסים ציבוריים ולאומיים ייפגעו. הפרקליטות לקחה בעניינו סיכון אדיר: לחסל ראש ממשלה נבחר על סמך עבירות סרק ("אין עונשין אלא אם כן מזהירין"). כל סיפור הכיסוי החיובי כמתת שוחד הוא בלוף, ושי ניצן הודה בכך בראיון ל"מקור ראשון" לפני שבועיים. כדי להצדיק את המטרד האסטרטגי, הפרקליטות תהיה מוכרחה לנהל רעש תעמולתי מחריש ומשחיר עיניים. זאת תהיה שטיפת מוח קיצונית נגד נתניהו במטרה לפברק דעת קהל שתצדיק את המהלך.

כבר היום משתמשים אנשי הערכים ממערכת הביטחון, אהוד ברק, שבתי שביט ואחרים - במושגים של "התנקשות בדמוקרטיה", "הוצאה להורג" ו"נתניהו ירה שלושה כדורים בגב של מגילת העצמאות". הדרך הסבירה למנוע את השגעת הזאת היא להעניק לראש הממשלה חסינות לתקופת כהונתו.

הדאגה של ברק

מהיכן נולדה עמדתו של אהרן ברק על הדמוקרטיה? מאווירת ההתרסקות של פוסט מלחמת יו"כ במסה ביקורתית של המשפטן האמריקני ריצ'רד פוזנר על הנשיא אהרן ברק בניו ריפבליק (23 באפריל 2007), הוא מציין שבגלל ילדותו בשואה גיבש השופט ברק השקפה כי יש לפסול חברים במפלגה אנטי־דמוקרטית מלהשתתף בבחירות לכנסת. ההשוואה לנאציזם ועלייתו בדרך דמוקרטית היא מפוקפקת, אבל אני חושב שהיו לברק סיבות טובות מתוצרת מקומית לגבש את עמדתו כמי שנועד לעמוד בפרץ נוכח איומים על הדמוקרטיה.

באווירת הקובלנה הקיימת היום נגד מערכת המשפט, קל לשכוח את התקופה שבה נכנס ברק לשירות הציבורי. הוא נכנס לתפקיד היועץ המשפטי אחרי ההתרסקות של מלחמת יום הכיפורים ואחרי פרסום דו"ח ועדת אגרנט. 

בתודעה הציבורית של שנות ה־70, תופעות השחיתות שהתגלו במשטר נתפסו כחלק בלתי נפרד מהמחדל - לא פחות מהמיתוס על המחדל המודיעיני. דו"ח אגרנט אף טיפל בתופעות השחיתות שהתגלו בצה"ל. הפרשיות שנקשרו בשמם של אשר ידלין ואברהם עופר, ולאחר מכן חשבון הדולרים של בני הזוג רבין, בוודאי חיזקו את ברק בהשקפתו על השבריריות של הדמוקרטיה הישראלית.

וזה היה עוד בתקופה שכיהן כיועץ המשפטי לממשלה. בתוך תקופה קצרה אחרי שנכנס לבית המשפט העליון, הוא הפך בעקבות ועדת החקירה על הטבח בסברה ושתילה לדמות הבולטת בבית המשפט. כדי להבין את רוח התקופה, יש לקרוא מה שכתב תומס פרידמן על כלכלת ישראל באוקטובר 1984. הכותרת: "המשבר הכלכלי בישראל עלול לעצב מחדש את המדינה".

"ישראל שתצא מהמשבר, טוענים מנתחים כלכליים, תהיה מקום אחר", כתב פרידמן. "עם רמת חיים נמוכה יותר לאזרחיה, תקציב ביטחון נמוך, ושיעור אבטלה גבוה מאוד... זו תהיה ישראל שתלויה הרבה יותר בספקי האשראי שלה מבחוץ, ובייחוד ארה"ב".

השר גד יעקבי - היה פעם מישהו כזה - אמר לפרידמן: "לקחנו משאבים מפיתוח, ממאזן התשלומים, והשקענו אותם בצריכה פרטית, ב(מלחמת) לבנון, וקצת ביו"ש. עכשיו עלינו להתמודד עם מצב טרגי ומאוד מסוכן. כי האינפלציה יכולה להגיע עד 1,000 אחוז והכלכלה עלולה להגיע למצב של חוסר תפקוד (ונצואלה? ארגנטינה? רפובליקת ויימאר?). תהיה אבטלה, יקומו תנועות מחאה, ויתפתחו ציפיות ליד חזקה ולמשטר מסוג חדש; זוהי סכנה אמיתית".

לישראל היה אז, באופן יחסי לגודלה, את החוב החיצוני הגדול ביותר בעולם. הכלכלן יצחק טאוב השווה את ישראל לנרקומן שארה"ב מספקת לו עוד הרואין. טאוב (אביו של גדי טאוב) המליץ לעבור גמילה במקום לקבל עוד מיליארד של סמים קשים. 

כל קרקס הרודיאו הזה שמנחם בגין, יורם ארידור, יעקב מרידור, סבידור ועוד מרידור ניצחו עליו - היה מלווה באווירת קרע בעם, על רקע מספרי ההרוגים התופחים מדי יום ביומו במלחמת של"ג. 

מייד לאחר שבגין הודיע כי איננו יכול עוד, קרסו הבנקים, התמוטטה הבורסה. התיאור האפוקליפטי של שלום חנוך ב"מחכים למשיח" הוא מדויק, מינוס קופצים מהגג. המושבניקים שהתאבדו ממחנק אשראי לא קפצו מהגג. 

אדם כמו אהרן ברק בהחלט יכול היה להגיד לעצמו שהיהודים השתגעו, שהפוליטיקאים חסרי אחריות. הרי מערכת המשפט היא זו שנקראה לעשות סדר אחרי הקריסות השונות - ב־73', ב־82' וב־83', עם הקמת ועדת בייסקי. ואפשר להמשיך למנות את הזעזועים. 

הכל התחיל בבגין

יש הבדל בין "סכנה לדמוקרטיה" לבין "תהליכים" המובילים לסופה, וכדאי לעמוד על כך ישראל אכן התעצבה מחדש בעקבות המשבר הכלכלי והביטחוני המשולב. זו הטראומה השקטה. כשמדברים על ימי בגין, מעדיפים לראות את האנרגיה השלטונית שהוא הביא איתו אחרי קריסת ההגמוניה של תנועת העבודה וכניסת המזרחים למסדרונות השלטון והכוח. 

עוסקים רבות בהיסטוריה של העילית הפוליטית החדשה - מהמעברות וההדרה, אל מפלגת השלטון, צמרת הביטחון והכלכלה, המוזיקה והתרבות. אבל שוכחים את אווירת הסחרור שליוותה את שש השנים של מנחם בגין. בצד הקריסה האינפלציונית, נשכחת החתרנות הכלכלית של קברניטי המשק ההסתדרותי; אותו ניסיון להבריח את ההון של המוסדות הפיננסיים שבשליטת תנועת העבודה לארה"ב. ראו פרשת לוינסון.

התוצאה, בטווח הארוך, היתה התעצמות של מערכת המשפט ובייחוד של בית המשפט העליון - שהרחיק לכת במאבקי הכוח השלטוניים שלו; מנגד, הממשלה עצמה אימצה גישה שמרנית מאוד לכל ניהול התקציב והמדיניות המוניטרית. אם זיכרון ההיפר־אינפלציה של רפובליקת ויימאר עוד בוער בגרמניה, הרי בזיכרון הארגוני של הכלכלנים בישראל הכאוס הכלכלי שהיה פה לפני 35 שנה עדיין חי. 

מי שקורא את התיאורים מסמרי השיער של תומס פרידמן לא מזהה שזאת אותה מדינת ישראל, למרות שהתחזיות השחורות לא התגשמו. לאזרח הישראלי של היום זה בלתי נתפס, כי הוא חי באפס אינפלציה, במצב שהחוב הלאומי של המדינה קטן בצורה משמעותית מזה של ארה"ב. בישראל שכחו מה זו אבטלה כרונית ומעדיפים לדבר על "פערים". הנרקומן התלוי באינפוזיה הממכרת מאמריקה הוא היום יזם כלכלי יצירתי וממושמע, שמכל העולם מסתכלים עליו בהערצה; אבל כנראה שהסימפטומים של הגמילה עדיין ניכרים. העצבנות הזאת. הטיקים. ההיסטריה. העצבים.

כל המיליונרים העצבניים שחרדים לדמוקרטיה, שוכחים כי המנהיג השני שהוביל אותנו עד הלום הוא בנימין נתניהו. השילוב של פופוליזם עם מדיניות כלכלית אחראית, שוק חופשי של תסיסה ויזמות, בד בבד עם שמרנות בסיסית בניהול המטבע והתקציב - זה כנראה משגע כמה אנשים. הם מזהים תהליכים.

אז אהרן ברק צדק שבישראל היו בתקופה מסוימת תנאים שיכלו להצמיח סכנה לדמוקרטיה. השאלה היא למה בכל זאת הדמוקרטיה בישראל לא קרסה, והיא בסך הכל איתנה. בנושא "הדמוקרטיה" בישראל יש הסכמה יחסית בין ברק למבקרו פוזנר; ברק צוטט לא פעם כמי שרואה את הדמוקרטיה כפגיעה ושברירית, ואילו פוזנר כותב: "ישראל היא דמוקרטיה לא בוגרת, שמנוהלת בצורה גרועה; המעמד הפוליטי שלה בינוני ומושחת; והיא צריכה לצוף על גלי ים מוסלמי עוין וקטלני". 

כל הדברים נכונים, בהבדל אחד, שמלומדי המשפט בישראל מתעלמים ממנו: משטר דמוקרטי קורס כאשר כוחות פוליטיים וחברתיים גדולים, בוודאי המפלגות הגדולות, שואפים לחסלו. זה מה שהיה בגרמניה, עם הנאצים והקומוניסטים משני האגפים. בישראל לכוחות הפוליטיים החזקים אין שום עניין להקריס את הדמוקרטיה, ובמידה רבה זה כולל גם את המפלגות הערביות המשקצות את המשטר. 

מי שנוהג במידה של חוסר אחריות אלה גורמי ממסד שונים, החל ביוצאי מערכת הביטחון וכלה בגורמים בתוך מערכת המשפט. כדאי לצרף לרשימת הקריאה את ספרו הקלאסי של יעקב טלמון, "ראשיתה של הדמוקרטיה הטוטליטרית". בישראל הדחף הטוטליטרי מתחבא מאחורי מילים כמו "ערכים", "שוויון", "זכויות האדם", "דמוקרטיה". עיתון "הארץ" קורא לזה כל הזמן "דמוקרטיה ליברלית", אבל כוונתו להפך מכך - דמוקרטיה "מהותית" פירושה שיש אמת אחת וזה הבסיס לעריצות, או במילים של טלמון המנוח: דמוקרטיה טוטליטרית. 

"הגישה הליברלית מניחה שהפוליטיקה היא עניין של מסה ומעש, ולימוד מן הניסיון. רואה היא במשטרים המדיניים סידורים פרגמטיים לצורך השעה. והסידורים האלה הם פרי רוחו הספונטנית של האדם וכושר המצאתו. כמו כן, מודה היא בקיום תחומים שונים ונבדלים, שבהם מוצא האדם את התגשמותו והקיבוץ את תיקונו; תחומים שהם לגמרי מחוץ לתחומו של הארגון המדיני והפוליטי". כך כתב יעקב טלמון. האם לא ברור שהתחום הפוליטי מדבר היום בשפה משפטית?

"האסכולה הדמוקרטית הטוטליטרית... יסודה בהנחה שקיימת אמת אחת ויחידה בפוליטיקה. אפשר לקרוא לה בשם משיחיות פוליטית... בסופו של דבר מכירה רק תחום אחד ויחיד - התחום הפוליטי. אסכולה זו מרחיבה את הפוליטיקה עד שהיא מקיפה את כלל הקיום האנושי... תכליתה האחרונה של הפוליטיקה תושג רק כשפילוסופיה זו תשתלט על כל תחומי החיים". 

או בשפתו של הנשיא ברק: מלוא כל הארץ משפט. הכל שפיט.

למה לקצץ במקור?

אלדד קובלנץ הפך את התאגיד למפלגה, ואחרי האירוויזיון זה כבר לא נסתר מן העין יגאל רביד הזכיר לי השבוע, שב־1974, כאשר להקת כוורת זכתה במקום השביעי עם "נתתי לה חיי", התחרו באירוויזיון גם להקת אבבא, ג'יליולה צ'ינקווטי ואוליביה ניוטון ג'ון. הגענו עם שיר ישראלי מאוד, שהיה צליפה כירורגית בין ועדת אגרנט לכינון ממשלת רבין. 

אסי עזר הוכיח שהשטיקים המקומיים שלו עפים גם בזירה הבינלאומית. אומרים שהוא המנצח השני באירוויזיון. זה היה אירוע שהבליט כי לישראל יש מגה־סטארים משלה, בר רפאלי וגל גדות, והופעת מדונה הצליחה למכור את האירוויזיון גם לאמריקנים. 

חושב הלאה. קובלנץ // צילום: דודי ועקנין

לאלדד קובלנץ יש היום יותר כוח. בעזרת האירוויזיון הנוצץ, שמכר איכויות הפקה גבוהות, הוא הפך את התאגיד למפלגה. מכאן גם ההתנהלות הכוחנית המחוצפת שלו כנגד הממשלה. הוא כבר הודיע שייאלץ לעשות קיצוצים נרחבים בהפקות המקור. זו טענה מופרכת. היא דומה לספין שהוביל לאורך השנה על כך שהתאגיד לא יקיים את האירוויזיון. 

לא כל המדינות המארחות מממנות את האירוויזיון כשהוא מתקיים אצלן. אצלנו קובלנץ מימן את מאורע האירוויזיון בהלוואות נוחות עם ערבות ששר האוצר כחלון סידר לו. החזר שנתי של 7 מיליון שקלים בתקציב המנופח של התאגיד - זה לא הרבה. הוא בטח מצפה שהמדינה שדאגה להלוואה גם תכסה אותה.

בכל מקרה, נראה שמנכ"ל התאגיד קובלנץ השקיע בקריירה שלו ובקידומו. כך טוענים גורמים טלוויזיוניים. למרות שמינויו למנכ"ל אושר, הוא לא יישאר עוד זמן רב בתפקיד. הוא לקח לאירוויזיון את הטאלנטים הבולטים של קשת, שילם להם סכומי עתק, ואפשר להעריך שפניו לתפקיד בכיר בקשת. לכן בראיונות שהעניק בשבוע האירוויזיון הוא הרשה לעצמו לזלזל בממשלה ובנתניהו. 

הציבור מצביע ברגליים נגד השידור הציבורי. הוא אף חדל לשלם את האגרה, שהיא ההוכחה למידת העניין שיש ל"ציבור" ב"שידור הציבורי". עכשיו, כידוע, התאגיד מקבל מימון ישיר מהממשלה. מדהים שכמיליארד שקלים יוצאים על שלל ערוצי הטלוויזיה והרדיו הציבוריים, כולל גל"צ. בכך משמנת הממשלה את גלגלי "התקשורת" שנשלטת, שוב, על ידי הפרקליטות והמשטרה. המטרה העיקרית: ליצור לחץ תקשורתי פוליטי בלתי נסבל על היועץ המשפטי.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו