סיור קולינרי ביפו עם שגריר צרפת

יום שמש כמעט קיצי הגיע אלינו לאחר שבוע של סערה, סירות מפרש עוגנות לצד יאכטות קטנות וסירות דייגים צנועות, וכריסטוף ביגו, שגריר צרפת בישראל, יושב על רשת דייגים מאולתרת ומנהל "שיחה על החיים" עם דייג מחויך, שמייד מספר, להפתעתנו, שגם הוא נשא בעבר בתפקיד דיפלומטי כקונסול בבלארוס. מצחיק.

ביגו מאוהב במדינה הקטנה שלנו, ובסופי השבוע הוא, זוגתו ושני ילדיהם נוהגים לטייל ברחבי הארץ ולבלות יחד זמן איכות. כמי שמוביל את הטיול הקטן שלנו, הוא מבקש שנתחיל אותו בבית השגריר ביפו. אני מתרגשת, הרבה פעמים הבטתי במבנה הבאוהאוס המרשים והמודרני למראה, שנטוע כאן בלב שכונה ערבית ביפו ושמעליו מתנוסס דגלה של צרפת, ותמיד רציתי לראות כיצד הוא נראה מבפנים.

את פנינו מקבל שולחן מלא מטעמים שהכין שף השגרירות המוכשר, טיבור ברה, ועליו הקרואסון המתבקש ומיני פרלינים ושוקולדים מעשה ידיו של ברה גם כן. השולחן, עם זר הפרחים העדין שעליו, כל כך מייצג את העדינות הצרפתית, שאני לא מפסיקה להתפעם.

קצת היסטוריה: בית השגריר הצרפתי נמצא על גבעה נאה בליבה של שכונת עג'מי ביפו (ברחוב טולוז 1 פינת פייר מנדס פרנס), ומדובר בבית שיש לו סיפור מרתק במיוחד. בשנות ה-30 של המאה שעברה, ימי המנדט הבריטי, פנה איש עסקים יפואי אמיד ושמו מוחמד אחמד עבדול רחים אל האדריכל היהודי יצחק רפופורט וביקש ממנו לתכנן את ביתו. קשרי הידידות בין השניים הם הבסיס לבניית הבית המקסים הזה.

רפופורט ביקש לבנות עבור עבדול רחים "ארמון מודרני" שישלב בין הארכיטקטורה האיסלאמית לבין הקווים הישרים של הבאוהאוס. כשפרץ המרד הערבי הגדול ב-1936 הופרדו תל אביב ויפו, אולם האירועים לא האטו את קצב העבודות. מספרים שרפופורט היה נוסע בכל יום ליפו כדי לבחון את קצב הבנייה, מחופש לערבי.
ברבות הימים נודע כי על הדרך אסף רפופורט מידע עבור ההגנה על פגישותיו של עבדול רחים עם בכירי המוסלמים שהתארחו בביתו. ב-1948 נסע עבדול רחים ללבנון והפקיד בידי הארכיטקט שלו את האחריות לניהול הנכס. שנה לאחר מכן מכר רפופורט, לבקשתו של עבדול רחים, את הבית המפואר לממשלת צרפת, ומאז בית השגרירים הצרפתים לדורותיהם נמצא כאן.

ובחזרה לטיול הקטן שלנו: אני נכנסת לבית דרך דלת עץ יפהפייה ומגלה בפנים מיזוג נדיר של עבר והווה: גרם מדרגות מפואר, קשתות, אריחים מצוירים, פטיו מהודר וחמים שבו פסנתר יפהפה, וגם ציורים מודרניים. ביגו מספר לי שבקומה הראשונה בנה רפופורט שני אגפים - האחד לגברים והאחר לנשים, והתקין בקיר חלון המכוסה בסבכה כדי שהנשים תוכלנה לעקוב אחרי הבעלים.

שתי הנקודות החביבות עליו ביותר בבית הן הגינה העצומה, שבה מסתובבים להם בחופשיות ארנבוני הבית - נפוליאון וג'וזפין - שלדבריו, מתרבים כמו שפנים, והמרפסת המשקיפה לים שזוהר באלפי גוונים של כחול.

חומוס עם שגריר

אנחנו ממשיכים לנקודה הבאה שהשגריר המכובד ביקש לבקר בה. החומוס של אבו חסן (עלי קרוואן) ביפו. נהגו מגיע עם רכב השרד, אבל ביגו מציע לי לרכוב עימו על הקטנוע שלו. כן, כך השגריר המכובד אוהב להתנייד. "ככה אני מגיע הכי מהר, ויש לי גם קצת שקט", הוא אומר. אני עושה טעות ועולה איתו על הקטנוע. איך אומר זאת בעדינות? כבוד השגריר הצרפתי נוהג כמו ישראלי - במהירות ובחוצפה. הווי אומר, פחד אלוהים.

אנחנו מגיעים לחומוסייה. "זה אחד המקומות שהכי אהבתי לאכול בהם", הוא אומר ומזמין את "מנת 'המשולש' המפורסמת, כמובן". מנת המשולש המדוברת היא מנת מסבחה שמוגשת עם פול וחומוס, והיא אחת ממנות החומוס הטובות שטעמתי - חמה, נימוחה, מתובלת נפלא ומוגשת עם בצל חי, פיתות ועוד קצת חריף בצד.

עדיין לא צהריים והחומוסייה כבר מפוצצת באנשים, אבל אנחנו מוצאים מקום ומתיישבים. האני - הבעלים ודור שלישי בחומוסייה - פותח בשיחה עם השגריר בצרפתית שוטפת, והוא לא היחיד. רבים מתושבי העיר משוחחים עם השגריר בצרפתית רהוטה. מתברר שביפו יש בית ספר צרפתי ותיק, קולג' דה פרר, שבו למדו האני, אחותו ועוד רבים מתושבי השכונה.

את החומוסייה פתח עלי קרוואן לפני 50 שנה. למעשה, בהתחלה הוא היה מסתובב עם עגלה ומוכר את החומוס, המסבחה והפול שהכינה אשתו, אום חסן, לכל דורש. האני קרוואן, נכדו, מספר לי שסוד הצלחתו של המקום הוא החומוס והיחס. "זה בדיוק אותו החומוס שמכרו פה לפני 45 שנה. לפי אותו המתכון בדיוק, ואנחנו נותנים כאן כבוד לכל אדם, לא משנה לאיזה מגזר, מין או דת הוא שייך". שימו לב: כדאי להגיע לכאן בין 08:00 ל-15:00, כי פה מוכרים חומוס עד שנגמר. ואם נגמר החומוס לפני - יסגרו לפני.

מציץ על "מציצים"

אנחנו יורדים ברגל לנמל יפו. ביגו ביקש להגיע לכאן, כי כמי שגדל בחבל ברטאן, השוכן בקרבת הים, הוא מרגיש כאן בבית. הוא שואף לקרבו אוויר צח, ומספר לי שכבר שבע שנים הוא גר כאן וצופה בשינויים שהתחוללו בעיר. משכונה בעייתית עם נמל מוזנח ונטוש הפך המקום לפינת חמד של ממש. אנחנו פוסעים כשלצידנו ההאנגרים שהפכו לחללי גלריה מרשימים, ומביטים בסירות העוגנות במזח. בתי הקפה מלאים באנשים, והדייגים בדיוק אוספים שלל של אחרי הסערה. אני חושבת לעצמי כמה יופי יש כאן, העתיק לצד החדש, המלוכלך לצד הנקי והמסודר לצד המבולגן. פשוט מקסים. ואז ביגו מספר לי שהוא צפה בסרט "מציצים" והתרשם מכמה שתל אביב התקדמה מהימים ההם. מצחיק אותי ששגריר צרפת צפה בסרט הקאלט שלנו, ועוד נהנה.

אנחנו נכנסים לשוק הנמל המקורה, וביגו ממהר לדוכן השוקולד לקנות שוקולד לבתו המתבגרת. בכלל, כדאי שתדעו שלאחרונה פועל במחסן מס' 1 שבנמל מתחם קולינרי, ושבימי שישי יש בו גם שוק חקלאים חדש. אנחנו מסיירים בין דוכני השוק, ואני מתלהבת במיוחד מחנות בגדי המעצבים השווה שמפעילה פה "החצר הנשית", עמותה שהכנסותיה נתרמות לילדים בסיכון.

אני והשגריר נקלעים לשיחה פוליטית, ואל תטעו, ביגו מתמצא בפרטי הפרטים של הפוליטיקה הישראלית, והוא אפילו מתמצא ברכילות הפוליטית, וזה מדהים.

מנמל לנמל

לסיום מבקש ביגו להגיע למסעדת "מול ים" שנמצאת בנמל תל אביב. מתברר שדווקא האוכל במסעדה היוקרתית הזו מזכיר לו את הבית, את צורת הבישול של חבל ברטאן ואת מאכלי הים שהיה נוהג לאכול בילדותו. "למסעדה הזו", מספר לי ביגו, "אני מגיע באירועים מיוחדים, כשאני רוצה לחגוג משהו: יום נישואים, יום הולדת או להיזכר קצת בבית". ואכן, רואים שהוא מתענג על האוכל ומבין בו. הוא משווה מאכלים שאכל בכל מקום בעולם ומחליף חוויות ומטעמים עם בן מחרובסקי, הבן של בעל המסעדה שלום מחרובסקי.

אנחנו מתחילים במרק קטיפתי נפלא מבית היוצר של השף יורם ניצן, שבו ירקות שורש לבנים עם פטריות יער ובצל צרובים בשמן ארומטי, נושמים לרווחה, והשיחה קולחת.

אנחנו ממשיכים עם אחת המנות הטובות ביותר במסעדה - מנת פסטה צמחונית נפלאה שנקראת "אנילוטי טרטופי". זוהי פסטה ביתית ממולאת בריקוטה ובכמהין, עם אספרגוס, זוקיני ופטריות. אנחנו נהנים מכל רגע, מהחברה ומהטעמים.

ביגו מדגיש שבישראל יש בשנים האחרונות יחס אחר לאוכל - יותר הקפדה ויותר פתיחות לטעמים אחרים, לצורות בישול ולגסטרונומיה. מחרובסקי מוסיף שאם בעבר האמהות היהודיות היו רוצות שילדיהן יגדלו להיות רופאים או עורכי דין, היום הן מעדיפות שהם יהיו שפים, ואנחנו צוחקים. כחלק מהשינוי הזה יזמה השגרירות את פסטיבל השפים הצרפתים, שבמסגרתו תגיע לארץ, בין השאר, דניאל דלפש, הטבחית של הנשיא לשעבר פרנסואה מיטראן.

אנחנו מסיימים את הארוחה הטעימה והממושכת כמיטב המסורת הצרפתית בביצת פברז'ה. אתם צריכים לראות את השגריר כשהקינוח הנחשק מוגש לשולחן - פניו זורחות כפני ילד קטן. הוא שובר את הביצה, וכולנו מתענגים על כדור הבדולח המסוכר, שממולא בקציפת פיסטוק ובפירות יער אדומים. אנחנו מדברים על עניינים ברומו של עולם - על ההתקפה הצרפתית במאלי, על טרור, על דו-קיום ועל המצב במזרח התיכון. ביגו אומר שאנחנו והפלשתינים חייבים למצוא דרך לתקשר בינינו. אני לא יכולה להסכים יותר, ומסיימת עוד טיול נהדר עם אדם מעניין.

yaell@israelhayom.co.il

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו