מבין כל הסרטים הגדולים והמדוברים שמשתתפים השנה במירוץ האוסקרים, אין ספק ש"לינקולן", סרטו עתיר הכוכבים של סטיבן שפילברג, הוא ה"חשוב" וה"רציני" מכולם. זהו אפוס היסטורי, אינטימי ובעל כוונות טובות שצפוי למצוא את עצמו כלול בכל תוכנית לימודים עתידית בארה"ב. זהו שיעור קולנועי בדמוקרטיה, באזרחות ובזכויות אדם, שמעוניין לחנך את צופיו ולהפוך אותם לאמריקנים טובים יותר. זהו סרט אובר- זהו סרט גרנדיוזי ופומפוזי שאינו מרפה לרגע. שאינו יודע שובע. אין בו משפט אחד שאינו מתחכם ו/או מתוחכם ו/או מתחכם ומתוחכם; אין בו שוט אחד שאינו טבול בגוני זהב וקינמון; ואין בו מיליגרם אחד של חמצן. ברצינות, "לינקולן" הוא סרט כל כך גדוש, מאובק ומחניק, שתוך כדי צפייה בו הרגשתי שאני מטייל בתוך אנציקלופדיה שקמה לתחייה. בנוסף, הוא עורר בי צורך עז לפתוח חלון. כמו כן, הוא גם גרם לי לפהק המון. בקיצור, רוב הסיכויים הם שהוא יזכה באוסקר. עלילת הסרט מתרחשת לקראת סופה של מלחמת האזרחים, מעט אחרי שלינקולן נבחר לנשיא בפעם השנייה, ומתמקדת בניסיונו להעביר בבית הנבחרים תיקון שאפתני ושנוי במחלוקת לחוקה, שמטרתו ביטול העבדות. מההתחלה ברור שהמשימה לא תהיה פשוטה לביצוע, שלא לומר בלתי אפשרית. אבל לינקולן הנחוש, המגולם בידי תופעת הטבע דניאל דיי לואיס, מתכוון ללכת על זה בכל הכוח בכל זאת. לא מעניין אותו לשמוע שהסיכויים קלושים, ולא מעניין אותו לשמוע שאין לו את הרוב הדרוש להעברת התיקון בבית הנבחרים. "העבדות חייבת להסתיים", הוא שב וטוען בתוקף, תוך כדי שהוא פוצח במונולוג נרגש המלווה בנעימת חצוצרה איטית ומלאת הוד. מובן שאף אחד מעוזריו הנאמנים אינו מעז להתווכח איתו. בכל זאת, אברהם לינקולן. מלבד הצגת ההתרוצצויות הבלתי פוסקות סביב העברת התיקון המדובר, הסרט גם מנסה לשפוך מעט אור על חיי המשפחה של הנשיא האמריקני האגדי. חבל, מפני שחלקים אלה של הסרט, שמתבלים את מעשי הלוליינות הפוליטית של לינקולן וחבריו במעט דרמה משפחתית מהזן הטלוויזיוני, הם ללא ספק נקודות השפל שלו. אשתו של הנשיא, מרי טוד (סאלי פילד), למשל, מוצגת כמשוגעת חביבה, ומקבלת הרבה יותר מדי זמן מסך כדי להותיר את חותמה המיותר על היצירה, ואילו בנו המתבגר, רוברט (ג'וזף גורדון לוויט), לדוגמה, עושה לאבא שלו סצנה אינפנטילית שלמה כדי שזה ירשה לו להתגייס לצבא ("נו, אבא, אל תהיה כזה!!!" וכיו"ב). אפשר להניח ששפילברג והתסריטאי שלו, טוני קושנר ("מלאכים באמריקה", "מינכן"), חשבו שסצנות שכאלה יוסיפו מעט נפח ועומק לדמות המיתית של הנשיא ותסייענה להפוך אותו לנגיש ואנושי יותר, אך בפועל, הן בעיקר מסייעות לבסס את מעמדו של "לינקולן" כפרק מאוד מושקע של "הבית הלבן". בתוך כל זאת, אין זה מפתיע לגלות שדניאל דיי לואיס שוב עושה עבודה פנומנלית בתפקיד הראשי. ההופעה הטוטאלית והמאוד פיזית שלו כלינקולן רחוקה שנות אור מתפקידו כנבל-העל השטני דניאל פליינוויו ב"זה ייגמר בדם", והיכולת שלו לבצע טרנספורמציה מוחלטת ולהפוך באופן משכנע ומלא לדמות שהוא מגלם מעולם לא היתה בולטת או מרשימה יותר. ממש צריך להתאמץ כדי לאתר את השחקן שמסתתר מאחורי עיניה הבורקות של הדמות, וגם אז לא בטוח שתצליחו. אבל אתם יודעים מה? אפילו זה אינו מספיק כדי להפוך את "לינקולן" לסרט טוב יותר, או מציק פחות. ויותר מכך, הודות לקול העייף והמעט מצחיק שדיי לואיס פיתח עבור התפקיד, והודות לנטייתו הקצת נודניקית לנצל כל הזדמנות כדי להפליג על גליו המליציים של עוד מונולוג טרחני או עוד סיפור לא קשור, בשלב מסוים הלינקולן שלו מתחיל להיראות פחות כמו דמות היסטורית מיתית ויותר כמו דמות היסטרית שברחה ממערכון של "סאטרדיי נייט לייב". "לינקולן" אמנם אינו סרט רע במיוחד, אבל הוא בטוח לא משמעותי כפי שהוא חושב שהוא. ובכל מה שקשור לדיון בתקופת העבדות בארה"ב, לטעמי "ג'אנגו ללא מעצורים" של קוונטין טרנטינו עשה עבודה טובה וחשובה בהרבה. "לינקולן" ("Lincoln"), ארה"ב 2012. במאי: סטיבן שפילברג * * * כמו כל סרטיו של הבמאי האוסטרי מיכאל הנקה ("סרט לבן", "מחבואים", "משחקי שעשוע"), גם "אהבה" - סרטו החדש ועטור הפרסים - מתבונן בחיים מבעד לעדשות ניהיליסטיות ופסימיות. רק מה? הפעם, בניגוד לעבר, מתוך הדיכאון, הבדידות והייאוש הגדול שעומדים בבסיס הקיום האנושי דווקא צומח לו במפתיע חסד גדול ומרגש. הדבר ללא ספק מסייע להפוך את "אהבה" לפיסגת יצירתו של הנקה, וממצב אותו כאחת החוויות הקולנועיות החזקות ביותר שייצא לכם להיתקל בהן השנה, או בכלל. זהו אמנם סרט קשה ולא נעים לצפייה שמביט למוות בעיניים ואינו ממצמץ, אבל למרות שהוא יטריד את מנוחתכם ולא ייצא לכם מהראש, לא נראה לי שתצטערו שצפיתם בו (אם כי הוא בהחלט אינו מומלץ לדייט ראשון). ז'ורז' (ז'אן-לואי טרנטיניאן, "הקונפורמיסט") ואן (עמנואל ריבה, "הירושימה אהובתי") הם זוג צרפתי נשוי שנמצא בשנות השמונים לחייו. השניים מעבירים את ימיהם בשגרה רגועה ונעימה, ולמרות שהצופים לא למדים רבות על עברם, ניכר לעין שנחמד להם כעת, להזדקן יחד. אלא שבבוקר בהיר ועצוב אחד, כישוריה המנטליים של אן מתחילים לנטוש את גופה: מוחה מחליק לפתע ממקומו, ובסצנה סוריאליסטית ואיומה במיוחד - שמתרחשת במטבח, ליד שולחן האוכל - היא מאבדת קשר רגעי עם המציאות שסובבת אותה. כצפוי, מצבה רק ממשיך ומידרדר, ואיש כבר אינו מצפה שתתאושש. שלא כצפוי, באמצעות מעקב מתמשך ונטול כל סנטימנטליות אחר הדרך האצילית ומלאת הגבורה שבה ז'ורז' מתמודד עם בריאותה הרופפת של זוגתו, הנקה מצליח לספר סיפור אוניברסלי מטלטל על אודות אזור הדמדומים הנורא שממתין לכולנו בערוב ימינו (בהנחה שנשרוד עד אז, ובהנחה שיימצא מי שיסכים לטפל בנו). בעזרת האמצעים הקולנועיים הפשוטים ביותר, ובעזרת תסריט חסכוני וחד כתער שמתרחש כמעט כולו בתוך דירתם של זוג הקשישים, "אהבה" מוכיח שהחיים בהחלט יכולים להיות גרועים מהמוות. על הדרך, הסרט גם מוכיח מעל לכל ספק שיש לפעמים תצוגות משחק כה מושלמות, כה חסרות פחד וכה בלתי נתפסות, שצריך לחוות אותן על בשרנו כדי להאמין שהן באמת אפשריות. מצד אחד, אני לא רוצה לצפות בסרט הזה שוב אף פעם. מצד שני, הסיכוי שאי פעם אצליח לשכוח אותו הוא אפסי. ז'ורז' ואן לנצח, צרובים בתודעתי. "אהבה" ("Amour"), אוסטריה/צרפת/גרמניה 2012. תסריטאי/במאי: מיכאל הנקה
דרמטי ואובר-תיאטרלי שנעזר בשורה ארוכה של תחבולות הוליוודיות מוכרות ולא תמיד מעודנות על מנת לעסוק בדמות "גדולה מהחיים".
"אהבה" - חוויה קולנועית; "לינקולן", קצת פחות
למרות הופעה אדירה של דניאל דיי לואיס, "לינקולן" הוא לא יותר מפרק מושקע מאוד של "הבית הלבן" • "אהבה" מוכיח שלפעמים החיים יכולים להיות גרועים מהמוות • ביקורת קולנוע
, עודכן
Load more...