לתפארת הדוז פואה

אומרים שהיתה פה פעם תרבות של צפייה משפחתית. שניים או שלושה דורות, ואצל תימנים גם יותר, נהגו לשבת מול הטלוויזיה, איש לפי כבודו, מכורסה ועד בלטה, ועקבו בדריכות אחרי שידור שלא היה תוכנית ריאליטי, ובכל זאת לרוב היתה שם תחרות גורלית.

לא היו אז ווטסאפים או אפשרות לאינטראקציה, אבל הצפייה המשפחתית היתה רחוקה מלהיות פסיבית. כולם הביעו את דעתם בקולי קולות. סבתות, דודים וילדים נופפו בידיים והעיפו פירורים וקליפות של פיצוחים לכל עבר, תוך כדי ויכוחים לוהטים והתרעמויות נרגשות בעקבות טעויות ביצוע חובבניות או טעויות שיפוט אנטישמיות.

הצפייה המשפחתית היתה המשך ישיר למסורת ההאזנה המשפחתית לרדיו עצום הממדים, שעמד פעם במרכז החיים. וכל האירועים שהצדיקו חגיגות צפייה - הכדורסל של מכבי, הכדורגל של הנבחרת והאירוויזיונים לתולדותיהם - היו המשך ישיר להצבעה ההיסטורית ההיא באו"ם על הקמת הבית הלאומי. אילו האירוע ההוא היה משודר בטלוויזיה, אני בכלל לא רוצה לחשוב מה היה קורה ואיך זה היה משפיע עלינו. גם כך מדובר באירוע מכונן.

לדעתי לו זה היה תלוי בצופה הישראלי, גם תחרויות אתלטיקה, קרבות ג'ודו ומשחקי כדורגל היו מוכרעים בהצבעה חגיגית של כל המדינות. וזה רק כדי שאנחנו נוכל לשבת בסלון, לפצח בעצבים אינספור גרעינים, להריע לעמים הסימפטיים שהעניקו לנו יותר מ־6 נקודות, ולתעב עד מוות את האנטישמים שלא שמו אותנו ברשימה.

* * *

מעט מאוד זוכרים, אבל פעם, לפני ימי הריאליטי, ישראל נהגה לשלוח לאירוויזיון זמרים וזמרות מוכחים, שכבר היתה להם רשימת שירים. היה להם קילומטראז' מרשים והם כבר הטביעו את חותמם על הפסקול הישראלי. והם שרו בעברית.

כשאילנית עמדה על הבמה ושרה "שם, שם ראיתי קשת בענן", וכששלמה ארצי - בימים שבהם קול הפעמונים שלו היה חף מכל סימן של חספוס - נתן את "את ואני", כולנו היכרנו גם את השירים האחרים שלהם. לרוב גם חשבנו שהיה עדיף באמת ללכת על שיר אחר.

בשנים האחרונות אי אפשר לומר את זה על האמנים שמייצגים אותנו, וזה מרגיש קצת כמו ההבדל בין לאהוד קבוצה שהשחקנים שלה עלו מהנוער, לבין קבוצה שכולם בה שחקני רכש זרים.

מבחינתי, ההשתתפויות הבלתי נשכחות באירוויזיון היו אלה שבהן האמנים הישראלים עקצו בחן את הבלון האירופי הנפוח מחשיבות עצמית ומאוויר חם.

צמד הבטלנים - דטנר וקושניר - עשו מחווה ישראלית לאחים בלוז עם "הופה הולה" והכוריאוגרפיה הסטלנית במיוחד שהתלוותה אליו. הרבה לפניהם הגיעה לאותה תחרות להקת כוורת והבהירה מייד שהיא לא עומדת לצאת מגדרה, להמציא את עצמה מחדש, להתחנף עם מילה בינלאומית או להתלבש, למען ה', רק מכיוון שמדובר באירוויזיון ירום הודו.

כוורת ביצעה את "נתתי לה חיי" באותה קוליות מגניבה שבה היא עשתה כל שיר אחר. גידי גוב נתן את המבט הקבוע של "מי העיר אותי שעה לפני הזמן?", אולארצ'יק החליף פרצופים עם פוגי, ולפחות שניים מהמשתתפים חבשו לראשם כובע שנראה כאילו גנבו אותו מדחליל. אף אחד בישראל לא לגמרי הבין אם השיר מדבר על בחורה, או על ארץ ישראל, ולמה סנדרסון התכוון במילים "מה בא קודם - הביצה או התפוח".

היו לכוורת שירים הרבה יותר טובים, אבל כל כך אהבו את הביצוע של "נתתי לה חיי", שהוא זכה במקום השביעי והמכובד למדי.

איזה מיתר הצליחו לצבוט שני המקרים הליצניים של כוורת והבטלנים? מדוע אני מציין דווקא אותם? כי מצד אחד, חשוב מאוד שישראל תהיה חלק מאירופה, ולכן טוב מאוד שאנחנו שם, בכל המפעלים. ומצד שני, יש משהו דוחה ברעיון של השתדלות־יתר להיות חלק מאירופה. לכן טוב שמדי פעם מצליחים להסתנן פנימה אמנים מהסוג הזה.

* * *

יש כאלה שאומרים שאירופה היא פחות אירופית מאי פעם. אם האירוויזיון מייצג משהו, אז הם לגמרי צודקים. כבר שנים שחלק גדול מהשואו של האירוויזיון שואב השראה מהשפעות מזרחיות, שחורות ואמריקניות, וזה אחלה. זה טוב להופעה וזה מעולה לאירופה.

אבל איכשהו, יש ישראלים שמציינים את זה דווקא בעצב. אירופה זה לא מה שהיה, הם רוטנים. כאילו אפשר בכלל לרטון דברים כאלה בעברית.

מה שמוביל אותי לטקס המשואות האחרון. כבר כמה שנים שהטקס הזה משנה את פניו. הוא עושה את זה בעדינות אך בנחישות ובהתמדה. בגדול עוברים עליו שינויים דומים למדי לאלו שהישראליות עצמה עוברת.

האירוע הלאומי בהר הרצל, אירוע הצפייה המשפחתי האחרון שהוא לגמרי שלנו ולגמרי בלתי תלוי בניקוד ובתחרות, הופך להיות יותר יהודי, יותר מזרחי, יותר של כולם. הוא פחות טקסי ויותר שמח. פחות פרוטוקולי ויותר חוגג. לא כולם אוהבים את זה. וזה בסדר. לא כולם חייבים לאהוב. ברור שיש כאלה שזה מזיז להם את הגבינה. זה טבעם של שינויים.

מתנהל פה ויכוח חשוב על סדרי חשיבות תרבותיים. יש אומרים שבעצם אין כאן ויכוח, אלא מלחמת מאסף של אליטה גוועת שמנסה להיאבק על כבודה. אבל גם לוויכוח או למאבק הזה חייבים להיות גבולות. אין ספק שהשופט אליגון חצה אותם, וכשהוא חצה אותם הוא הבהיר עד כמה מבורך השינוי שהחברה שלנו עוברת, כולל שינוי הסגנון והטקסים והמשואות. השינוי מבורך, והעובדה שהאיש הזה בדימוס, ומה שהוא מייצג גם הוא עמוק במחוזות הדימוס, מבורכת שבעתיים.

כולנו קראנו פעם ועוד פעם את המילים הלא־ייאמנו ונזכרנו כמה שוביניסטי, גזעני, יהיר, מתנשא ושונא זרים - כלומר, אירופי כמו פעם - יכול היה המקום הזה להיות, חלילה, אם לא היינו משתנים לאט־לאט לכיוון של להיות עצמנו.

הטקס ביום העצמאות הוא בכלל לא אירוויזיון, ברוך ה'. אין תחרות בין מדליקי המשואות, אין דוז פואה, ואין מנצחים. אבל כשאין ברירה אז אין ברירה, ומכיוון שהפעם זה היה לגמרי האליגון שבדימוס מול הסבתא מארי נחמיאס האינסופית, אז נדמה לי שכולנו יודעים מי ניצח ומי יירש ארץ.

(איור: GettyImages)