הולכים על חוק החסינות בכל הכוח. צריך להתעלם מכל רעשי הרקע ומתקפות האופוזיציה. בניגוד להאשמות, הטענות והצרחות על קץ הדמוקרטיה ועל הפיכת הכנסת כעיר מקלט לעבריינים, המצב הוא הפוך לחלוטין. החסינות, או החוק הצרפתי, לא מונעים הגשת כתב אישום ולא גורמים לאף אחד לחמוק מהליך משפטי. אלא רק מונעים את המבוכה ממדינת ישראל שראש הממשלה ילך לבית המשפט בבוקר וינהל את הקבינט בערב. לאחר סיום הכהונה, יימשכו שאר ההליכים המשפטיים מהמקום שבו עצרו.
כך סבור ראש הממשלה בנימין נתניהו, כפי שמשתמע משיחותיו עם ח"כים בליכוד. נוכח הדברים, שעימם קשה להתווכח, נראה כי המניע של מתקפות האופוזיציה והשמאל הופך כל מהלך לגיטימי של רפורמה בבית המשפט והסדרת היחסים בין הרשות השופטת לבין הרשות המחוקקת והמבצעת - מובן ופשוט. הם רוצים בהפלת נתניהו. בקלפי הם לא מצליחים, אז הם מנסים דרך ההליכים המשפטיים.
אולם, כשבוחנים את הדברים לעומק, מבעד למעטה הצווחות, הטלת האימה והדה־לגיטימציה, מגלים שחוק החסינות או החוק הצרפתי לא בהכרח משרתים את נתניהו באופן אישי, כי ייתכן שברמה האישית כן כדאי לו לבוא לבית המשפט כראש ממשלה ולא כאזרח, מקרה אהוד אולמרט כדוגמה.
אבל ברמה הלאומית, חוקים אלה נועדו לאפשר לו להיות ראש ממשלה במשרה מלאה ולשרת את הציבור מבלי לחשוש כרגע לגורלו המשפטי, ולאחר מכן, כשיסיים את תפקידו, יוכל להתייצב מול היועמ"ש ואם יהיה צורך גם מול השופטים ולהציג את טיעוניו. הרי על פי חוקים אלה, אין התיישנות בזמן שעובר בינתיים, ומונה ההתיישנות עומד מלכת עד לסיום כהונתו וחידוש המהלכים.
אלא שלא את טובת המדינה הם מחפשים, אלא את ראשו של נתניהו. הם פשוט רוצים לגרום לו ליפול. לא מעניין אותם שהציבור בחר בו ברוב עצום להיות ראש הממשלה. לא מעניין אותם גם שיש חוק שיכול לגרום לכך שיתפקד באופן מלא כראש הממשלה, מבלי להביא לכך שיתחמק ממשפט ואולי עונש. הם רוצים שיתפטר. עכשיו. ואת כל זה הם אומרים בשם הדמוקרטיה והשמירה על הדמוקרטיה.
אם היתה הדמוקרטיה באמת מעניינת אותם - היו מכבדים את רצון העם. ואת המלחמות שלהם נגד ראש הממשלה ונגד הליכוד היו שומרים לשדה הפוליטי, בכנסת ולאחר מכן בקלפי. ולא משליכים את יהבם למנדלבליט, ליאת בן ארי ושי ניצן שיעשו להם את העבודה.
להנדס את דעת הקהל
הדברים, שעל פי הערכות במערכת הפוליטית אכן יתממשו בקרוב, חותמים את שבוע חגיגות קץ הדמוקרטיה שנפתח לאחר הפרסום ב"ישראל היום" - על שורת המהלכים שבהם דנים בצוותי המו"מ הקואליציוניים לצמצום סמכותו של בית המשפט, ותיקון המצב הקיים בעשורים האחרונים.
לזכותם של רבים מחברי האופוזיציה ייאמר כי חלקם הגדול באמת מאמינים לעצמם. הם מאמינים בבית המשפט. מאמינים בשופטים. וסבורים באמת ובתמים כי סוד הצלחתה של מדינת ישראל כמדינה מקובלת פחות או יותר במשפחת העמים, נובע מעוצמתו הבלתי מרוסנת של בית המשפט. הם לא צריכים להסכים עם כל החלטה ולקבל כל דעה של כל שופט. אולם עצם העובדה כי אדני המוסר, תפיסת העולם ונקודת המוצא הערכית זהים - סומכים הם את ידיהם על השופטים שיעשו את מלאכתם ויוציאו משפט צדק תחת ידם.
מה שהם מפספסים זה את העובדה שיש אחרים, והם לא מעטים, שערכי המוסר שלהם אחרים. שהפרשנות שלהם לחיים, למדינה ומה שביניהם - שונה. שמבחינתם בית המשפט קובע את החלטותיו ופוסק את פסיקותיו על סמך יסודות זרים. ולמרות שבמצב הנוכחי פנייה לבית המשפט היא הסעד האחרון שאדם יכול לקבל, הם ממשיכים לפנות לבית המשפט, מתוך תקווה קלושה שאולי יקבלו דין צדק, דוגמת השעון העומד שממשיך לדייק פעמיים בכל יום.
מה שבאים ואומרים אלה המאמינים בבית המשפט, ובצורך להגנה עליו מכל משמר, הוא למעשה כי יש להנדס - ואם יש צורך אז בכוח - את דעת הקהל ורחשי לב הציבור כך שיקבלו על עצמם את דין השופטים כמעמד הר סיני שבו כפו על בני ישראל את התורה הר כגיגית.
ככל שהם יצעקו יותר, כך יתבע הציבור את עלבונו באופן נחרץ יותר. ולא רק שלא ימנע מהממשלה לעשות ככל העולה על רוחה בהסדרת ותיקון המצב, אלא יתבע זאת ממנה. משה כחלון, שחשב שהצבתו בעמדת דון קישוט, כסמן היחיד בכל הקואליציה שיגן בחירוף נפש על בג"ץ, יגרוף הון פוליטי מכך, חש על בשרו את גודל הטעות. גם מבג"ץ חטף, כאשר ביטלו לו את רפורמת מיסוי הדירה השלישית ומאוחר יותר את הרפורמה בפיקוח מוצרי החלב, וגם מהציבור, שסיים עם ארבעה מנדטים ועם הלשון בחוץ על סף קריסה מוחלטת.
לכלוך ממלכתי
במידה שהכנסת אכן תתקן בקדנציה הקרובה את כל הדרוש תיקון בנושא בית המשפט, לא יהיה הדבר כרוך בביטול חוקים או העברת שינויים בהחלטות קודמות שאושרו במליאה או בממשלה. וזאת בשל העובדה הפשוטה: סמכויותיו הנוכחיות של בית המשפט לא הגיעו מהן, אלא ניטלו עצמאית ללא רשות וללא סמכות; כנפוליאון חסר הסבלנות שנטל את הכתר מהבישופ והניח על ראשו בעצמו.
גורמי אכיפת החוק, המטיפים לביקורת ולשקיפות כלפי כל מי שהוא לא הם, פועלים ללא לאות לטרפד ולמגר כל ניצני ביקורת המופנית כלפיהם. רק לאחרונה סיימה המשטרה את מלאכת חיסולה הסופי של מח"ש והפכה אותה לגוף כמעט ריק מתוכן. השופטים, בראשות בית המשפט העליון והנהלת בתי המשפט, כבר הצליחו לפני הרבה שנים למגר את מסמך דירוג השופטים של לשכת עורכי הדין. פרקליטות המדינה ממאנת באופן גורף ומגמדת עד לכדי גובה הדשא את מעמד נציבות הביקורת על הפרקליטות.
ובכל זאת ולמרות הכל, היה מעודד לגלות השבוע כי לא נחלו הצלחה מלאה. הנציב הנוכחי לביקורת על הפרקליטות, שופט בדימוס ללא חת, שניצח על המשפט הטעון והלוהט נגד אהוד אולמרט ושלח אותו למאסר ממושך, הוציא תחת ידו מסמך מטלטל הקובע כי פרקליט המדינה שי ניצן טייח חקירה.
אבל מה שחשף באמת השופט בדימוס דוד רוזן הוא לא רק מקרה יחידני, אלא שיטה. מי שקורא את המסמך לא יכול שלא לקבל אישוש לטענות - שאולי עד היום נשמעו קונספירטיביות לחלוטין - כי במערכת אכיפת החוק, מהחוקרים ועד בכירי הפרקליטים, נמצאים אנשים, עם דעות, ואינטריגות, שמנצלים את הסמכות שקיבלו מהמדינה לעשות את מלאכתם ללא משוא פנים, כדי לפעול בדרכים מלוכלכות ולחסות תחת מעטה הממלכתיות הנלווה לתפקידם.
לפתע כל ההדלפות על כך שאוי ואבוי יהיה על ראשו של נתניהו אם יעז למנות את יריב לוין או בצלאל סמוטריץ' לשר המשפטים, הנאמרות מפי בכירים בפרקליטות, מקבלות משמעות אחרת; רצינית יותר, שלא לומר מפחידה יותר, אחרי שקוראים את המסמך של רוזן.
הדלפות שבשגרה
לא היה זה המסמך היחיד המטלטל בהקשר הזה השבוע. אבי וייס, תנ"צ בדימוס ומנכ"ל אתר טלקום ניוז, פרסם השבוע באתרו תחקיר פרי עמלו, שחשף כי מסמכים רבים שיצאו מפרקליטות המדינה, הודלפו לתקשורת על ידי גורמים בפרקליטות, ולא על ידי עורכי הדין של הנאשמים, כפי שטענו.
וייס הצליח להוכיח, באמצעות חפירה במאפיינים הצפונים של המסמכים, מאיזה מחשבים יצאו המסמכים. היכן הפכו ממסמכי וורד רגילים למסמכי פי.די.אף, ובאיזו שעה בדיוק נסגרו ויצאו לאוויר העולם, למרחבים הפתוחים של התקשורת החופשית.
וייס לא קובע מי האדם שהדליף, את זה הוא לא יכול לדעת, אבל הוא כן קובע מאיזה מחשב יצאה ההדלפה. בין השאר, מדובר במחשביהם של פרקליטות מיסוי וכלכלה תל אביב בראשות עו"ד ליאת בן ארי; מחשבו של היועץ לענייני פלילים של היועמ"ש, עו"ד חגי הרוש; מחשבו של יועץ נוסף ליועמ"ש, עו"ד רותם ארנריך; עוזרה של המשנה ליועמ"ש דינה זילבר ועוד.
הדלפה של חומרים מסוג זה היא עבירה פלילית שדינה מאסר שלוש שנים. בין השאר גילה וייס כי בין המסמכים שהודלפו מצויים כתב החשדות המלא נגד נתניהו, עוד טרם נשלח לפרקליטיו; מסמך חוות הדעת של שי ניצן וליאת בן ארי נגד נתניהו - מסמך שכלל לא נשלח לפרקליטי נתניהו עד היום; וכן מסמך חוות הדעת של היועמ"ש בדבר ניגוד העניינים שבין נתניהו לבין מחזיק השליטה בבזק, שאול אלוביץ', משנת 2016. בחלק מהמסמכים, הוא מגלה, "שיחקו" עם התאריך ועם השעה, כדי להסתיר את ההדלפה.
כאמור, אי אפשר לדעת מי הדליף בפועל, אלא רק מאיזה מחשב הודלפו הדברים. על מנת לחקור את העניין יש לערב את משטרת ישראל, שיכולה באמצעים טכנולוגיים פשוטים לגלות את זהות המדליפים. אבל זה כנראה לא יקרה. המשטרה לא תחקור. זהות המדליפים לא תתגלה. ואיש לא ייתן את הדין.
אגב, הצורך להדליף נובע מיחסי התן־וקח הרגילים בתקשורת. במקום להפיץ מסמך לכולם, נותנים אותו לעיתונאי אחד שחוגג על הסקופ ומקבל את הקרדיט. בתמורה, בדרך כלל, מעניק אותו עיתונאי יחס מועדף למדליף, דואג לשמור איתו על יחסים טובים ומגבה אותו בעיתונו ובערוצו כשנדרש לכך.
בימים אלה עומד ראש הממשלה נתניהו בפני שימוע על התנהגות דומה כלפי בעלי האתר וואלה באשמת שוחד, ובעלי "ידיעות אחרונות" באשמת הפרת אמונים. המקום שבו נכתב התקדים הבינלאומי שקבע כי סיקור הוגן הוא תמורה לשוחד הוא באותם מחשבים בדיוק שמהם הודלפו חומרים לעיתונאים.
מדוברות משרד המשפטים נמסר בתגובה כי "אנו דוחים בכל תוקף את הניסיון להטיל דופי במשרתי ציבור מסורים בלי לספק אף תימוכין בעלי בסיס מינימלי. ה'ניתוח' של מר וייס מתבסס כולו על השערות והנחות שאינן מבוססות ואף מופרכות.
"כך, למשל, נראה שמר וייס סבור כי מסמכים שפורסמו לציבור, בסמכות וברשות, בדרך המלך באתר משרד המשפטים או על ידי מערך הדוברות שלו, הם בגדר 'הדלפה'. כמו כן, לא ברורה ההנחה כאילו גורם שיצר מסמך מסוים (או ליתר דיוק את ה־Template שלו) בהכרח היה אחראי להעברתו, מה גם שהיה בידי עשרות אנשים שונים. אף התיאור של השימוש במערכת ניהול המסמכים 'דוקסנטר' אינו תואם את אופן השימוש הנהוג על ידי עובדי המשרד, ועל כן הוביל את מר וייס למסקנות שגויות מעיקרן".
הקרב על ראשות הטיטאניק
מעט המפלגות שעוד מקיימות פריימריז לבחירת העומד בראשן, משכילות בדרך כלל להפוך את המעשה הדמוקרטי לאירוע. מרכיב מרכזי ביתרון השיטה, שהיתה פעם טריוויאלית, הוא לא רק בחירת היו"ר, אלא כל המסביב: המפקד, המועמדים, קמפיין הבחירות, הבלאגן בוועידת המפלגה, ואפילו הצעקות וההכפשות, כל אלה מכניסים חיות ורוח קרב שמשרתות את המפלגה בהמשך - במועמדות האמיתית - הבחירות הכלליות מול שאר המפלגות.
לכן, לא ברור מדוע בחר אבי גבאי ללכת השבוע למהלך - שלמעשה כמעט שלא יותיר סיכוי לראש המפלגה שיבוא אחריו ליצור את הסחף הדרוש לקראת הבחירות הבאות. ההחלטה שהוביל רק תגרום לניוון ושיתוק, ותטרפד את מעט הסיכויים שיש ממילא לשקם את עיי החורבות שנותרו מהמפלגה.
לא מוותר. פינק // צילום: יוסי זליגר
על פי ההחלטה, בתוך שישה חודשים יתקיימו הפריימריז לראשות העבודה. לפי שעה נראה כי אין בכוונתו של גבאי להתמודד פעם נוספת, אבל זה עשוי להשתנות. היו"ר הבא, יהיה מי שיהיה, יתמנה לתפקידו שלוש שנים ויותר לפני הבחירות לכנסת, לתוך מציאות של ח"כ בשולי האופוזיציה, בלי אפשרות להתבלט, בלי תפקיד משמעותי במשכן, וללא יכולת לפתוח את השורות במפלגה ולהביא לשיפור המצב.
הנהלת המפלגה, הנשלטת בידי גבאי, מאחר שרובם מינויים אישיים שלו, דחתה את הצעתו של עמיר פרץ למנות יו"ר זמני ולקיים את הפריימריז חצי שנה לפני הבחירות. הוועידה תתכנס בהמשך, שם יעמיד פרץ את הצעתו ראש בראש מול הצעתו של גבאי. תהיה זו הפעם הראשונה מאז התבוסה הצורבת שיתייצב גבאי מול הפעילים וישמע, אם ירצה או לא, את דעתם על התנהלותו שהובילה למפלה הקולוסאלית.
בכירים במפלגה האשימו את גבאי כי לאור המהלכים האחרונים שהוביל נראה כי לא הפנים את גודל התבוסה, ויתרה מכך, את האחריות האישית שלו כלפיה. עד לרגע זה, הם אומרים, לא שמענו ממנו אף מילה של לקיחת אחריות, של הכאה על חטא, של רצון לשנות משהו בהתנהלות לעומת מה שהיה עד עכשיו.
יאיא פינק, ממקורביה של שלי יחימוביץ', שאף עבר לעבוד עם גבאי, ושמו הוזכר כמועמד אפשרי לראשות המפלגה, החליט לעשות מעשה ולנתח את תוצאות הבחירות והסיבות לכישלון המפלגה בבחירות. במצגת ארוכה ומפורטת מציג פינק את מסקנותיו.
"מדינת ישראל זקוקה לאלטרנטיבה אידיאולוגית לשלטון הימין", כך נפתח המסמך, וממשיך: "אין לנו את הפריבילגיה להתייאש ולוותר. עם פרסום תוצאת הבחירות החלטתי לצאת למסע במטרה לתעל את המשבר התנועתי והפוליטי שבו אנו נמצאים לתיקון, לחידוש ולהחזרת תנועת העבודה למרכז הזירה הפוליטית בישראל". פינק מציין כי "בחודש האחרון פגשתי למעלה מאלף אנשים ונשים, ויש לי מסקנה אחת: אפשר להחזיר את מפלגת העבודה לשלטון כבר בשנים הקרובות".
המסקנות העיקריות של פינק הן כי המועמד שיוביל את המפלגה בבחירות ייבחר רגע לפני הבחירות הכלליות, בפריימריז פתוחים, בהשתתפותם של מאות אלפי ישראלים. פינק קובע כי הסכינאות הפנימית גומרת את העבודה מבפנים ופוגעת בה.
עוד הוא קובע כי אין לפחד מהגדת המפלגה כמפלגת שמאל ציונית, ולחדש את המונח "תנועת העבודה" על פני "מפלגת העבודה", על כל המשתמע מכך. פינק מציע לעבור לשיטת פריימריז אזורי כפי שיש בליכוד, וזאת על מנת לאפשר למועמדים מהפריפריה להיבחר לרשימה ולהביא קהלים חדשים.
פינק קובל על כך שמפלגת העבודה נטשה את הברית ההיסטורית עם מרכיבים בציונות הדתית, כפי שהיה עם מפלגת מימד בזמנו, ומציע לחדש את הברית עימם. עם כינוס ועידת המפלגה בקרוב יציגו פינק ויתר המועמדים האפשריים את משנתם. קרב על ראשות הטיטאניק מעולם לא נראה כדימוי רלוונטי יותר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו