לא באמת אפשר לדעת בדיוק מה מתרחש במתחם וולפסון בין קובי רפואה להנהלת הפועל ת"א, אבל די ברור שמה שמנהל את קבלת ההחלטות בנושא המאמן הוא בעיקר אגו. בפעם המי יודע כמה בכדורגל שלנו בשנים האחרונות, הנהלות לא יודעות למצוא את האיזון בין הביטוי "בעל המאה הוא בעל הדעה" לבין מתן חופש הגיוני למאמן כדורגל לעבוד בצורה שלווה כדי להביא תוצאות.
רפואה, כפי שהוא נראה לעיתים קרובות על כר הדשא או בראיונות, הוא לא האדם הכי קל שיש. הוא לא דיפלומט, אבל הוא עדיין הוציא משחקני הפועל השנה את המקסימום. הסגל של האדומים לא טוב בהרבה מזה של הקבוצות שסיימו מתחתיהם בטבלה, ובימים כתיקונם, עם הנהלה שמכניסה למועדון יותר כסף, רובם ככולם לא היו אפילו מפארים את הספסל שלה.
רפואה, עם סגנונו, ידע לשמור את השחקנים האדומים כל העונה, עם ההבנה שהם אמנם משחקים בהפועל, אבל השם של המועדון לא ישפר את יכולתם בלי שהם יעבדו בעצמם קשה. את הדברים המהותיים שהונחה לעשות לפי הקו של ההנהלה, כמו שיתוף שחקני בית, הוא עשה בזמן שהבטחות לתקציב גדול יותר שנועד לשפר את הסגל לא מומשו.
לא מעט מאמנים מסתובבים בשוק הכדורגל הישראלי. משחק הכיסאות שמתרחש כאן כבר מזמן הפך להיות מביך, במיוחד לאור העובדה שמאמנים שלא מצליחים להביא תוצאות במקום אחד מקבלים הזדמנות במועדון אחר באותו סדר גודל.
גם עכשיו, בייחוד לנוכח התקציב הצפוי של הפועל בעונה הבאה, אין תחליף ראוי לרפואה. גם המאמנים הכי נוחים לעבודה שיש בשוק לא יסכימו להיות בובה על חוט, בדיוק כפי שרפואה לא הסכים, ולא בטוח שיש להם הכריזמה המתאימה כדי לסחוף את שחקני הפועל כמו שרפואה ידע לעשות.
