אפשר, אם מתעקשים, לנסות לנתח מקצועית את חצאי הגמר הגדולים בתולדות ליגת האלופות.
אפשר, בכוח הרצון, למצוא היגיון ב־0:4 של ליברפול, נטולת מוחמד סלאח ורוברטו פירמינו, על ברצלונה של מסי; ייתכן, אולם זה דורש השקעה רבה להסביר מה קרה שם ביוהאן קרויף ארנה, כשטוטנהאם, אחרי ארבעה משחקים רצופים שבהם כבשה שער אחד בלבד, ללא הארי קיין, על אדי דלק, בפיגור 0:2 ו־0:3 בסיכום שני המשחקים, התפרצה למסיבה של אייאקס ללא הזמנה ויצאה משם עם 2:3 וכרטיס לגמר ראשון בתולדותיה.
יש אפילו דרך, עקלקלה אמנם, לכתוב כאן מדוע סביר שקבוצה שלא זכתה באליפות מאז 1990 תפגוש קבוצה שלא זכתה בתואר הזה מאז 1961 בגמר ליגת האלופות. מחפשים היגיון? אז הנה.
הכדורגל השתנה, מראים המספרים. ממוצע השערים עלה באופן דרמטי מאז גנבה יוון את יורו 2004 עם מינימום גולים ועונת האלופות ב־2005־2006 הניבה 1.97 שערים למשחק.
פעם גול היה מצרך יקר, היום הוא לא שווה הרבה אם הוא לא מגיע במארז. בזכות מאמנים התקפיים כמו גווארדיולה, קלופ, טן האח ואחרים, הממוצע עלה ל־3.18 שערים במשחק העונה. במספרים כאלה, כל פיגור הוא בפוטנציה מחיק. ליברפול וטוטנהאם הן האחרונות למחוק, אבל ברור שגבול פסיכולוגי נפרץ.
כמו שרוג'ר בניסטר הראה לעולם שאפשר לרדת מארבע דקות בריצת מייל השבוע לפני 65 שנה, גם כדורגלנים הבינו שרמונטאדה תמיד אפשרית. לראיה, מ־2017 רשימת המהפכים כוללת גם את מונאקו מול סיטי, ה־1:6 של ברצלונה על פ.ס.ז', רומא נגד בארסה, יובנטוס־אתלטיקו מהעונה ומנצ'סטר יונייטד עם 1:3 בפריז אחרי הפסד 0:2 באולד טראפורד.
זוכרים את זה? לפני שלושה חודשים? איך התלהבנו? היום, בפרספקטיבה, זה היה מותח כמו דמקה עם הילדה.
לוקאס מורה. אל תחפשו את ההיגיון // צילום: רויטרס
זה לא היה הגיוני
כשנכנסים עוד קצת לעומק המהפכים מגלים שיש קווים מקבילים, וקווים מקבילים מייצרים היגיון. למשל, טוטנהאם וליברפול הסתדרו בלי הכוכבים וניצחו בזכות המחליפים. דיבוק אוריגי באדום ולוקאס מורה בכחול, ושניהם - תחזיקו חזק - מספר 27! מה הסיכוי? הזוי.
עוד מתברר שכשקבוצה קורסת, סביר שתקרוס ברבע השעה הראשונה של המחצית השנייה. בארסה ספגה בדקות 54 ו־56 מוויינאלדום, ובשנה שעברה ב־58 מדה רוסי. אייאקס ספגה ב־55 וב־59 מלוקאס מורה, אתלטיקו מרונאלדו ב־49 ופ.ס.ז' ממסי בדקה ה־50 של ה־1:6. שם, כנראה, טמונה נקודת השבר. זה הרגע שבו מומנטום מתהפך ולתוך הקלחת נכנסים הסברים מעולמות הראייה הרחבה וההיסטורית. הנאיביות של אייאקס, הצלקות של בארסה, הרוח של אנפילד. בסך הכל, אם מתמסרים לדבר, יש בזה היגיון.
זה טבע האדם - לחפש היגיון בחוסר ההיגיון. קשה לקבל את העובדה שקרה פה משהו ואף אחד לא ראה את זה מגיע. מה פתאום שאייאקס תאבד את זה? שלוקאס מורה, דווקא הוא, יכבוש שלושער ברגל שמאל? שוויינאלדום יבקיע צמד ראשון אחרי שלוש שנים בשתי דקות? שליברפול - טוטנהאם זה הגמר? אז כן, הכדורגל האנגלי חוזר, אבל בואו נהיה כנים: זה לא היה הגיוני.
ב־1967 פרסם העיתונאי הארגנטינאי דאנטה פאנסרי ז"ל ספר בשם "כדורגל: הדינמיקה של הבלתי מתקבל על הדעת", כותרת שהפכה למוטו של פרשנים אובדי עצות. במשפט הראשון של ההקדמה מבהיר הסופר: "הספר הזה לא שווה כלום כי אי אפשר לצפות כדורגל", וזה מה שצריך לעשות היום.
לפעמים כדאי פשוט להניח לזה ורק לחזור על דבריו של מאוריסיו פוצ'טינו לאחר הניצחון של חייו: "תודה רבה, כדורגל, תודה רבה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו