המערכה שהתחדשה בסוף השבוע האחרון בעזה תפסה את מדינת ישראל בזמן רגיש במיוחד, בשל הסמיכות לימים הלאומיים ולאירוויזיון. אבל גם המערכת הפוליטית לא הפגינה מוכנות. הפוליטיקאים מנצלים ימים אלה להתאוששות מהבחירות, מי בתקוות העתיד ומי בליקוק הפצעים, ונראה שהדבר האחרון שהם מעוניינים בו הוא לעורר מהומות מחדש.
המדיניות של נתניהו וההתבטאויות של יריביו בעיקר מייאשות. הם מקבעות מציאות של "אין מה לעשות" ולנצח ייראה המצב בדרום כפי שהוא. ריקודים לפי החליל של ארגוני המחבלים. שהם אלה שימשיכו להחליט גם להבא מתי בשדרות ייצאו לטייל בחורשות הכלניות ומתי יעברו לגור במקלטים.
גם השקט הוא לא באמת שקט. הפסקת אש כשמה כן היא - הפסקה. וכמו כל הפסקה גם כאן הצלצול שמבשר על סיומה בוא יבוא. בסירנות מחרישות אוזניים והדי פיצוצים. תחושת חוסר האונים לא מגיעה רק בגלל מדיניות הממשלה. היא מתחילה שם. כששומעים את אלה שאמורים להציג אלטרנטיבה, אלה שעומדים על במות ותוקפים אותו, הם למעשה אומרים כמעט אותו דבר. צריך זכוכית מגדלת כדי להבחין בהבדלי הגישות בטיפול ברצועת עזה של נתניהו לבין מה שמציעים בני גנץ, יאיר לפיד ובוגי יעלון. איש מהם לא מציע הכרעה. אף אחד מהם לא מדבר על ניצחון. מה בדיוק ההבדל בין מה שהם מכנים דמי פרוטקשן לחמאס שמשלם נתניהו תמורת שקט, להצעה שלהם להסדר מדיני תמורת שקט. שתי האפשרויות יונקות מאותה פרדיגמה. זו אותה משוואה בשינויים קוסמטיים.
אבל מי שנתפס יותר לא מוכן עד כדי מבוכה אלה שרי הליכוד וראשי המפלגות בקואליציה המיועדת. לרבים מהם משנה סדורה לגבי עזה. השבוע פינתה את מקומה המשנה הסדורה לטובת שתיקה מאולצת. היו כמה שממש יצאו להגן על נתניהו באולפנים ולהתעמת עם אנשי האופוזיציה, אבל היו אלה מעטים ונואשים לתפקיד. אם יש רגע שבו יודע כל פוליטיקאי מתחיל שאסור להתעמת בו עם ראש הממשלה זה הרגע הזה. ערב חלוקת התיקים.
בעוד שבועיים בערך יעמדו מחוץ ללשכת ראש הממשלה בכירי הליכוד, רועדים ונרגשים, כדי להתבשר על המקום שאליו מייעד אותם נתניהו לשנים הבאות. חלומות רבים יתגשמו, ולאחרים יתנפצו. לכולם חשוב למקסם את האפשרות להימנות עם הקבוצה הראשונה, גם אם זה אומר חנופה זולה.
ראשי המפלגות בקואליציה, אנשי ימין יותר מהליכוד ביומיום, נזהרו גם הם ושמרו על לשונם. דברי הביקורת על התגובה הישראלית בעזה הוחלפו במתן עצות ידידותיות וניסיון לחיבוק דוב של המנהיג. לא לעצבן אותו מחד, אבל גם לא לאבד את הקהל הביתי מאידך. רעמה במיוחד שתיקתו של שר הביטחון המיועד אביגדור ליברמן. עזה הרי בראש מעייניו. קמפיין הבחירות שלו התבסס על עזה. התפטרותו משר הביטחון היתה על עזה. ועכשיו המרוץ המחודש לתפקיד גם הוא כרוך בתביעות לשנות את המדיניות בעזה. והנה עזה קמה על רגליה, וליברמן בורח מפניה. רק זה חסר לו עכשיו. שיתפסו אותו דקה לפני שנכנס לתפקיד שר הביטחון חתום על עוד אמירות מתלהמות שאף אחת מהן לא תקוים על ידיו.
אין לסער מה להפסיד
גדעון סער פוליטיקאי מוכשר. אולי אחד המוכשרים ביותר. הוא יודע שכשנתניהו אומר לו בעיצומו של קמפיין הבחירות "יאללה, הגיע הזמן לשלב ידיים" ודואג להפיץ את לחיצת היד ביניהם לכלי התקשורת, ראש הממשלה כבר חשב על לחיצת היד הבאה ביניהם, שתתקיים במשרד ראש הממשלה, אחרי שנתניהו יודיע לסער כי החליט למנות אותו לשר התה והעוגות בישיבות הממשלה. סער, הרואה את עצמו מועמד לראשות הליכוד ביום שאחרי נתניהו, החליט למתוח עוד קצת את החבל המט להיקרע ותקף את ראש הממשלה בנקודה ובעיתוי הרגישים ביותר מבחינתו. ברור שלא היה עושה זאת אילו היה יודע שיש לו מה להפסיד כתוצאה מכך. אבל המסקנה שאליה הגיע היא שאין לו.
בליכוד מותר להתעמת עם ראש הממשלה אבל רק עד גבול מסוים. סער לא עבר את הגבול הזה בעימות שיזם השבוע, והוא גם מנוסה מספיק כדי לא לעבור אותו גם בהמשך. בהיסטוריה של נתניהו כראש הממשלה נרשמו לא מעט יריבויות והתכתשויות בינו לבין בכירי הליכוד במרוצת השנים. אלה שידעו ללחוץ על הבלמים בזמן נותרו על המגרש: ישראל כץ, גלעד ארדן, זאב אלקין, דוד אמסלם ועוד. אלה שהפריזו כבר אינם איתנו: מיקי איתן, דן מרידור, בני בגין, אורן חזן ואחרים. סער שייך לקבוצה הראשונה ושם הוא יישאר. להביך את נתניהו מדי פעם הוא יכול, לנסות להביס אותו - ממש לא. כמו כולם ייאלץ להמתין בסבלנות לתורו.
היה היתה חוקה
לגבי עזה, מה שהיה הוא שיהיה, אולם בתחומים אחרים הממשלה החדשה, כך מסתמן, תביא איתה שינויים מרחיקי לכת - בעיקר בתחום המשפט. על פי הצעתו של נתניהו, אחד מאבני היסוד של מערכת המשפט בעת החדשה עומד להיות ח"כ בצלאל סמוטריץ' - בין שכשר הממונה ובין שכשותף לעיצובה של הדרך יחד עם יריב לוין. שיתוף הפעולה בין שניהם, ובהנחה שאיש מאנשי הקואליציה לא ינסה הפעם לתקוע מקלות בגלגלים, הוא בעל פוטנציאל אדיר בשיקום היחסים שבין הכנסת, הממשלה ובין המשפט ותיקון המצב המעוות הנוכחי, שבו אמנם מתקיים דברי הפסוק "מלאה הארץ משפט", אבל במובן הרע שלו.
השינוי הנדרש הוא עמוק ומקיף וספק אם אפשר יהיה להשלימו בקדנציה אחת. במשך יותר בשני עשורים עברה מערכת המשפט לא רק אבולוציה אלא מוטציה. לא מדובר רק בשיבוש יכולת הממשלה למשול והכנסת לחוקק, אלא בהחדרה איטית ועיקשת של ערכים ומוסכמות ציבוריות וחברתיות שאיש לא ביקש להחיל על עצמו ועל החברה. יתרה מכך, הם נטל על החברה ולא שייכות אליה, אלא רק לקבוצה מסוימת בה. כמו הניתוק המוחלט ממסורת ישראל והמוסר היהודי כפי שהוא מופיע במקורות. כמו העדפת הדמוקרטיה, במובנה האקדמי, על פני מובנה הפשוט של שלטון העם ורצון הרוב. או העדפת הכנסת תוכן מהותי ומעוגן למונח "דמוקרטית" לעומת פרשנות פולקלורית למונח "יהודית".
הביטוי "אינו חוקתי", שעל בסיסו נכתבו הררי פסיקות, הוכנס לחיינו בדלת האחורית. בישראל אין חוקה. הסמכות היחידה לכונן חוקה היא הכנסת, שהיא כידוע גם הרשות המכוננת. והכנסת לא כוננה חוקה. לא בטעות או בדרך מקרה, אלא כי היא לא מעוניינת בחוקה. כי לעם שאותו היא מייצגת, על גווניו, זה לא מתאים, ואולי לעולם לא יתאים. נכון שזה מצער חלק ממנו, אבל בדמוקרטיה הרוב הוא שקובע. במיוחד שמדובר בחוקה, אזי ראוי שהרוב יהיה מיוחס ומיוחד. אבל אפילו רוב רגיל או מקרי אין.
לשר המשפטים הבא נכונות עבודה רבה וציפייה רבה. כלל בפוליטיקה שכגודל הציפייה כך גודל האכזבה. נראה אם כך יהיה גם הפעם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו