שלישייה שהסתובבה בין פסלי האבן הגדולים בגינת יד לבנים בסביון היתה לא שגרתית. מרק מילר, הפסל בן ה־96, התהלך בין יצירותיו הוותיקות, גושי סלע, שהפכו תחת ידיו לדמויות המסמלות את זיכרונותיו מילדותו בימי השואה. לצידו, מוקסמים, צעדו נוי פרידמן בת ה־15 ועומר רוזנטל בן ה־17.
ליד אחד הפסלים עצרו שלושתם. ביצירה נראית דמות בוגרת אוחזת בשתי דמויות לא ברורות, הקטנות ממנה. מרק הסביר למלוויו הצעירים שהעבודה על הפסלים נעשתה בהשראת סיפורים ששמע בעצמו, על אימהות שהסתתרו מפני הנאצים עם ילדיהן.
"הדרך שבה הוא מעביר את הכאב שלו שונה מכל מה שחוויתי במקומות אחרים", יגיד אחר כך עומר הנרגש, שניכר שהמפגש עם האמן השפיע עליו עמוקות. "הזעם והכאב שהוא מעביר דרך היצירות שלו גרמו לי להרגיש כאילו הייתי באירופה בעצמי.
"מרק תמיד אומר שכל פסל הוא 'תזכורת תמידית לאלו שזעקתם לא יכולה עוד להישמע', ובעיניי זה מרתק. הוא אמר לי שחשוב לו לכתוב את הסיפור שלו 'למען יידע דור אחרון'. מבחינתי, אני יושב ושומע ממקור ראשון את מה שמלמדים בשיעורי ההיסטוריה, וגם מקבל פרטים אישיים יותר. זה מאפשר לי, כצעיר, לחוות ולהבין את האירועים בדרך שונה, להסתכל אחרת על העולם ועל המבוגרים שחיים איתנו".
נקודות־נקודות לאורך חייו ישב מרק ושיתף, בעוד עומר ונוי ישבו וכתבו. תוצאת העבודה המשותפת שלהם היא ספר זיכרונות ייחודי, המאגד את סיפור חייו של מרק ומאפשר גם לדורות הבאים להכיר, ולו במעט, את האיש המיוחד שניצב מולם.
ספרו האישי של מרק, לצד ספרים נוספים המנציחים סיפורי חיים של בני הגיל השלישי, הם תוצר של פרויקט שעומר מנהל כבר כמה חודשים כשגריר בארגון LEAD למנהיגות צעירה. במסגרת הפרויקט מגיעים תיכוניסטים לבתיהם של קשישים תושבי קריית אונו ויהוד, כדי להוציא לאור ספר המביא את סיפורם האישי, למענם ולמען הדורות הבאים.
ברקע הפרויקט עומד סיפורו האישי של עומר, שאביו, ד"ר אריק רוזנטל ז"ל, נפטר ב־2002 מגידול במוחו. רוזנטל שירת כלוחם בשייטת 13, וצלל בנחל הקישון המזוהם. הוא הצטרף למאבק שניהלו לוחמי השייטת, שחלו בסרטן, וטענו כי מי הקישון גרמו למחלתם. בתום המאבק ולאחר מותו הוכר כחלל צה"ל. עומר היה תינוק בן תשעה חודשים כשאביו נפטר.
לאחר מותו, הוציאו הוריו של אריק ספר זיכרונות משפחתי, ששימש עבור עומר חלון הצצה לנפשו ולילדותו של האב שאותו לא הכיר. עובדה זו הציתה במוחו את הרעיון לאפשר לדור הוותיקים לכתוב ספרים דומים בעודם בחיים.
"בשבילי זה בעיקר מפגש מטלטל ומרגש עם הדור שהקים פה את המדינה", הוא אומר, נרגש. "בשבילם זאת עוד דרך לספר את סיפור חייהם, להשאיר משהו לדורות הבאים אחריהם. מדובר באמנים ובאנשי רוח, שנדמה שרק חיכו שייתנו לקולם להישמע".
סדר יום צפוף
הוא בחור גבוה ומרשים, תלמיד כיתה י"ב במגמת מחוננים בתיכון בן צבי בקריית אונו. לא קל לקבוע איתו פגישה בסדר היום הצפוף שלו, שמתחלק בין שיעורים, בחינות מתכונת, פעילות ב־LEAD ומיונים ליחידות מובחרות בצבא. עוד לפני הצבא הוא מתכוון לעשות שנה במכינה הצבאית "חברותא" בירושלים. לאחרונה יזם עם כמה חברים את "הכנסת הצעירה", מפגשים להגברת המעורבות והמודעות הפוליטית בקרב צעירים ובני נוער.
"ביום שבו אמא ואבא שלי קיבלו את הבשורה המשמחת שאמא בהיריון איתי, התקבלו גם תוצאות הבדיקות שאבא סובל מגידול סרטני במוח, בשלב מתקדם", הוא מספר. "הם נלחמו ביחד במחלה. אבא שלי עבר סבבים של כימותרפיה והקרנות, הם טסו לארה"ב לעבור טיפולים חדשניים.
"אני נולדתי בתקופה ההיא בניו יורק. בגיל שלושה חודשים חזרנו לקריית אונו. כעבור חצי שנה אבא שלי נפטר, בגיל 31".
עומר לא באמת זוכר את אביו, אבל מהסיפורים ומהתמונות עולה תמונה של אדם פעיל וחזק, שעבר טיפולים אף שהסוף המר היה ידוע מראש. הוא כל כך רצה לזכות להכיר את בנו התינוק.
עיניו של עומר נוצצות מדמעות. "גם היום, כשאני מדבר על אבא, אני מסוגל לבכות", הוא לוקח נשימה עמוקה. "אני מדבר עליו חופשי, אצלנו לא מסתירים שום דבר. אבל אבא זו נקודה כואבת אצלי, כי לא הכרתי אותו.
"הרבה פעמים, במפגשים של LEAD, אנחנו מדברים ובוכים, כי יש שם המון דיבור רגשי והתחברות למקומות הקשים באמת שלנו".
הוא פותח את הספר לזכר אביו, שיצא לאור ב־2007. מעלעל בדפים עמוסי התמונות, מעיין בקורות חייו של האב. הנה הוא עם אחיותיו אורלי ומיכל, הדודות של עומר. הנה הוא ברגע קבלת תואר דוקטור לרפואה, כשהמרצים שלו מהטכניון באו במיוחד להוספיס כדי לכבד אותו במעמד הנכסף.
"בשבילי, הספר הזה הוא שילוב של סקרנות ותסכול. מצד אחד אני לא יכול להרגיש געגוע לאבא שלי, כי קשה להתגעגע למישהו שאני לא באמת זוכר. מתסכל אותי שלא יצא לי להכיר אותו. מצד שני, הוא מספק לי הרבה תשובות לשאלות עליו. מי הוא היה, מה הוא אהב. להסתכל על התמונה שלו ולדעת אם אני דומה לו".
הוא מרים את תמונת אביו כשהיה בגילו, ומעמיד אותה לצד פניו. במצב זה, קל לזהות שלשניהם אותם תווי פנים, אותו חיוך. "אני חושב שאני דומה לו בסקרנות, במוטיבציה, ברצון לעזור לקהילה. וגם ברגישות, כי אבא היה תמיד מאוד רגיש לאנשים סביבו.
"אמא שלי מספרת בספר שפעם, כשהוא היה מתמחה בבית החולים רמב"ם, הוא איחר להגיע הביתה, ומרוב דאגה היא באה לבית החולים, לבדוק מה קורה איתו. כשהיא הגיעה, היא ראתה אותו יושב ומדבר עם אחד הקשישים המאושפזים. התברר שהוא דיבר איתו הרבה זמן, ולכן התעכב. אחר כך הוא הסביר שאף אחד לא דיבר עם הזקן הזה כל היום, כי לא באו לבקר אותו, ולכן הוא ישב איתו.
"וזה סיפור שמלמד אותי על החמלה שלו, על האהבה שלו לאנשים. הספר היה מאוד משמעותי למשפחה שלי. הוא החזיר תחושה של משמעות, שכולם היו זקוקים לה אחרי שאבא נפטר. וזה גם מאוד חיבר בינינו כמשפחה. לכל אחד מבני המשפחה יש עותק של הספר".
"קשר נסיבתי והגיוני"
על פי רישומי השייטת, אריק רוזנטל היה מאחרוני הצוללנים בקישון, בחורף 1992. מאז נערכו בקישון צלילות מעטות, באישור מפקד השייטת. מעט אחרי שגילה שחלה בסרטן, חבר אריק ליובל תמיר, קצין שייטת שחלה בשלושה סוגי סרטן והיה ממובילי המאבק של אנשי השייטת.
בעקבות טענות הלוחמים לקשר נסיבתי בין מחלותיהם לזיהום בקישון, הוקמה ועדת חקירה בראשות השופט בדימוס מאיר שמגר. אריק הספיק להעיד בפני הוועדה.
הוא נפטר ב־10 ביולי 2002 ונקבר בבית העלמין הצבאי בקריית שאול, בהלוויה אזרחית שנשאה סממנים צבאיים ונוהלה בידי רב צבאי. יותר מארבעה חודשים אחרי מותו קבעה ועדת שמגר כי לא ניתן למצוא קשר ישיר בין הזיהום בקישון לבין מחלת הסרטן אצל רוב הלוחמים שצללו בנחל.
אך הוועדה גם מתחה ביקורת על התנהלות צה"ל וחיל הים, בגין אי־אכיפת ההנחיות של רשויות הבריאות ואיכות הסביבה, שאסרו להתאמן בנחל. יו"ר הוועדה, השופט שמגר, קבע בדעת מיעוט כי "יש קשר נסיבתי והגיוני בין מצב הקישון לבין מחלת הסרטן שפגעה בחיילים". בעקבות הדו"ח הכיר משרד הביטחון בצוללנים שנפטרו כחללי צה"ל, והאחרים שחלו בסרטן בעקבות הצלילות הוכרו כנכי צה"ל.
"אבא תמיד היה חלק מהחיים שלי, מאז שאני מכיר את עצמי", קולו של עומר נסדק. "כדי לראות אותו אני צריך ללכת לבית הקברות הצבאי, וביום הזיכרון אני לא עם הכיתה שלי, אלא עובר בין טקסים ממלכתיים ומשפחתיים".
השנה, אגב, הוא מתכנן להיפגש ביום העצמאות עם חבורה של יתומי צה"ל, שהכיר במחנה "עוצמה" של ארגון אלמנות ויתומי צה"ל. "כשחושבים על זה, זה אולי קצת מצחיק", הוא מושך בכתפיו. "במהלך היום כל אחד מאיתנו יהיה סביב קבר של אבא או אמא, ובערב נעשה על האש, נחגוג ונראה ליגת האלופות. זו חתיכת סוויץ' שאתה צריך לעשות בראש, אבל איכשהו עושים את זה, בעיקר כשאתה יודע שכל מי שסביבך עובר את אותו הדבר".
עומר לומד בתיכון שבו למד אביו. עובר בכל בוקר על פני לוח הנופלים, שבו מונצח גם שמו של אביו. "פעם, בשיעור של"ח, המורה סיפר על תלמיד שלו שצלל בקישון במסגרת צבאית ונפטר אחרי שנים מגידול בראש. הוא אמר שלתלמיד ההוא יש בן, שהוא לא יודע איפה הוא.
"הרמתי את היד ואמרתי שאני הבן. הוא היה בשוֹק. זה לא הדבר הראשון שאני מספר על עצמי לחברים או למורים, 'אני הבן של אריק רוזנטל'".
הוא בן יחיד. אמא שלו, רנית, אדריכלית נוף במקצועה, גידלה אותו לבדה. בשנים האחרונות היא בזוגיות.
"היא תמיד הזכירה לי שהחיים שלנו טובים, ושלמרות מה שקרה, יש לנו בית ויש לנו אוכל על השולחן, ויש לנו ביטחון כלכלי ואישי, כל הסיבות להרים את הראש. במקביל היא אמרה שיש לנו אחריות לעזור לאנשים שמזלם לא שפר עליהם כמו שלנו".
עומר עם אליאב זכאי, מנכ"ל LEAD. המטרה ליצור רשת של צעירים שיעצבו את המדינה
הוא גדל על רוח ההתנדבות והעשייה למען הזולת. התנדב בארגון "לתת" ובפרויקט "כרובית", המחלק מזון לנזקקים בחולון, ואף התנדב בפרויקט של"ח וידיעת הארץ של משרד החינוך, כמדריך של"ח צעיר באשכול קריית אונו. עד לפני שנה היה חבר במועצת התלמידים הארצית ועזב קצת אחרי שהתקבל ל־LEAD, "כדי לא להעמיס על עצמי".
לאחרונה התבשר שזכה באות "הפעיל המצטיין המחוזי" מטעם משרד החינוך, על פעילותו ההתנדבותית הרבה. "היתה לי המון מוטיבציה לעזור לאחרים, לעשות טוב. כילד היו לי כל מיני רעיונות איך לעזור, אבל היה לי קשה ליישם את זה, כי הייתי צעיר מדי.
"בחטיבה הכרתי הרבה בוגרים של LEAD מקריית אונו והאזור, שיצא לי לעבוד איתם בכל מיני מסגרות, והם המליצו לי על התוכנית, שבה אוכל ליישם את כל הרעיונות שלי".
LEAD הוא מוסד ללא כוונת רווח, שמאתר בני נוער בכיתות י' ברחבי הארץ, ובמסלול של שנתיים מעניק להם כלים לפתח כישורי מנהיגות חברתית - חשיבה יצירתית, ראיית עתיד, עבודה בצוות והתנסות במנהיגות בשטח. הצעירים מקימים ומנהלים בעצמם פרויקט חברתי, החל בשלב גיוס התקציב, עבור בניהול האנשים וכלה בהוצאת התוצר הסופי. הארגון פועל בכל רחבי הארץ, וחברים בו בני נוער מכל הקשת החברתית.
"הגעתי לארגון עם המון רצון טוב ומעט מאוד ידע איך לגרום לזה לקרות. כשעברתי את ראיונות הקבלה, מאוד שמחתי. מצאתי קבוצה של צעירים בגילי שמאוד דומים לי, לכולם יש הרצון הזה לעשות טוב ולתת. כולנו רוצים לעשות דברים גדולים ולשנות את העולם, אבל הבנו שכדי לשנות עולם צריך להתחיל בשינוי החיים של אדם אחד, מישהו אחד.
"נתנו לי שם את היכולת להתחיל לפעול להגשמת החלומות שלי. לא תמיד היה קל. נפלתי וקמתי. רציתי, למשל, להקים פרויקט סיוע לעולים חדשים, אבל היו קשיים ליישם אותו, אז החלטתי לשנות כיוון. גם לחברים שלי היו רעיונות גדולים, שלא כולם צלחו, והיו כאלה שנאלצו לעשות שינויים.
"אבל הבנתי שמי שממוקד מטרה, יכול להגשים את כל החלומות שלו. הפעילות שם הפכה אותי לאדם יותר רגיש ומודע, כזה שמוכן לאתגרים בחיים ויודע שהתרומה לקהילה הולכת להיות חלק משמעותי מהחיים שלו".
רוצים לדבר עם מישהו
במסגרת פעילותו בארגון הגיע עומר בשנה שעברה לעבודת התנדבות בבית האבות נאות יהוד. הוא ומתנדבים נוספים הקימו סדנת נגרות ובנו לדיירים רהיטי עץ כמו שולחן, ארון וספסל.
"כשבאנו לתת להם את הריהוט, הם התחילו לספר לנו באופן ספונטני את סיפור חייהם. אחת סיפרה שהיא עלתה מרוסיה ומנגנת בכינור, אחד סיפר שהוא צייר. למרות שלא סיפרו הרבה, ראיתי שהשיתוף עושה להם טוב. הבנתי שהם אנשים בודדים, שרק מחפשים אוזן קשבת, רוצים לדבר עם מישהו, לספר על עצמם.
"שאלתי מישהי מה שלומה, והיא הוציאה תמונות שלה ושל אביה והתחילה לספר לי ברוסית את קורות חייה. לא באמת הבנתי מה היא סיפרה, אבל הקשבתי. הבנתי שהיא פשוט צריכה לדבר. זה חיבר אותי לסיפור האישי של המשפחה שלי, הדרך שבה אנחנו התמודדנו עם המוות של אבא שלי, שחלקה היה בעזרת הספר.
"כל הזמן חשבתי להקים פרויקט הנצחה מסוג כלשהו, ואז הבנתי שאני יכול לקחת את הרעיון שלי צעד אחד קדימה. הגעתי למסקנה שיש הרבה פרויקטים של התנדבות עם קשישים, אבל המתנדבים הולכים ברגע שמסתיימת המחויבות האישית, וזהו. רציתי לעשות מזכרת שתישאר. סיפרתי למנהל בית האבות על התוכנית שלנו, והוא הסכים שנציע אותה לדיירים שם.
"התחלתי לקרוא באינטרנט על ספרי זיכרון, התייעצתי עם עובדים סוציאליים, והקמתי עם שלושה חברים את פרויקט 'סיפור חיים'. הרי לכל אחד יש סיפור. אחד היה עורך דין, אחד מדען, אחד רופא, וכולם חוו דבר או שניים בחיים, שאותם היו רוצים להעביר הלאה ולשתף.
"אז החלטנו ליצור פלטפורמה פשוטה, שמשלבת בני נוער שבאים ומדברים ועושים כיף עם הקשישים, ובסוף התהליך יש גם תוצר ומזכרת - שזה הספר".
הוא גייס לפרויקט בני נוער שמעורבים בקהילה כמוהו - נוי פרידמן, יוני לוי ואלעד קינגסבורגר בני ה־15 - שפעלו איתו בעבר במועצת הנוער של קריית אונו. בניהולו הם מלווים את התלמידים שנפגשים עם המרואיינים במסגרת פרויקט מחויבות אישית בכיתות י"א. הנערים מתעדים את סיפוריהם במצלמת וידאו, בליווי מקצועי של סופרת אוטוביוגרפיות ומנחת קבוצות של כותבי סיפורי חיים. רק בדיעבד גילה עומר שהמנחה, רותי מרשנסקי, היא חברה של סבו וסבתו, ועזרה להם בעריכת הספר על אביו.
בסיום איסוף החומרים, התלמידים כותבים את הספר בסיוע חברת MyAlbum. לפני ההדפסה המרואיינים מקבלים את טיוטת הספר, לוודא שלא נפלו טעויות.
לאחרונה החל גם שיתוף פעולה עם תלמידי כיתה ח' בחטיבת הביניים בן צבי בקריית אונו, וכעשרים אלבומים נמצאים בשלבי הדפסה.
"כחלק מהתהליך למדתי הרבה גם על עצמי. על היכולת שלי לעמוד בלחצים, על הקושי שהיה לי לקבל ביקורת, ועל האפשרות ללמוד גם מפידבק שלילי. היום אני לא רק מקבל את הביקורת, אלא גם מבקש אותה, כדי ללמוד ממנה".
צעירים שמזיזים הרים
"הפרויקט של עומר הוא מיזם מעורר השראה", אומר אליאב זכאי, מנכ"ל LEAD. "אנחנו מאמינים שמנהיגות היא לא רק התנהגות, אלא בחירה בדרך חיים. אצלנו מנחילים לבני הנוער בחירה זהותית, שיש להם אחריות למען האחר. זו לא בחירה קלה, והיא דורשת מהם כל הזמן לאתגר ולהמציא את עצמם מחדש, לעבוד קשה ולהיות חשופים לביקורת.
"לא פעם אנחנו נתקלים בבני נוער מצוינים, שמחליטים שאין להם הכוחות לזה. אבל יש אחרים, שאין להם פחד גדול יותר מאשר לחשוב שיהיו 'סתם בני אדם'. הם מתמודדים עם המורכבות, ואנחנו מרימים אותם כשקשה להם. בשלב מסוים הם מקבלים אור בעיניים, ואז הם מתחילים לרוץ לבד, להנהיג ולהגיע לתוצאות מדהימות.
"המטרה שלנו היא לייצר רשת של צעירים כאלה, שהופכים עולמות ומזיזים הרים, שיתקשרו ביניהם ויפעלו יחד לעצב את עתידה של מדינת ישראל".
עומר עצמו מאמין שהדור שלו יכול לעצב את פני העתיד. הוא נעמד על רגליו האחוריות כשמנסים להשמיע ביקורת על בני גילו.
"אני שונא שמלכלכים על הנוער בישראל. יש כאן הרבה צעירים אכפתיים שעושים המון למען הסביבה והקהילה, ומעורבים בכל מה שקורה במדינה. האכפתיות הזאת היא הסיבה שהפרויקט שלנו קרה, ושהמון פרויקטים אחרים קורים. מגיע לנוער במדינה קצת יותר קרדיט.
"זה אולי עידן של אינדיבידואליזם, שבו כל אחד גם רוצה לקדם את עצמו, אבל אין מניעה לעזור לאחר, ועל הדרך גם לעצמך. זה מה שהרבה חברים שלי עושים, והרבה בני נוער, שמגיע להם קרדיט גדול יותר מזה שנותנים להם. גם אם אנחנו עושים משהו שאולי נשמע קטן, כמו ספר זיכרון, עבור האנשים שמספרים את הסיפור שלהם זה משהו גדול.
"הייתי רוצה להרחיב את הפרויקט לכל הארץ, כי יש הרבה אנשים שזקוקים לזה. אנשים שרוצים שהסיפור שלהם יישאר לדורות הבאים".
batchene@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו