ורוד ולבן זה הצבע שלי

דוד שלי סיפר לי פעם על היום ההוא שבו ניגש אליו פתאום איש זר, הושיט לו ממתק, נתן לו צביטה בלחי ואמר לו, "מזל טוב, ילד. יש לנו מדינה". 

דודי סיפר לי את זה לפני כמה שנים, ממרחק של 65 שנה. הוא היה אז היתום הצעיר ביותר במשפחה ושיחק כהרגלו בחוץ. זה בטח היה חמש אבנים, או שהוא סתם שיחק כדורגל עם אצטרובל. 

במשפחות של יתומים צעירים קורה שאין פנאי להסביר לילדים מה קורה בעולמות העליונים, מה זה או"ם, מי זה בן־גוריון ומה היא מדינה בכלל.

דבר אחד דוד שלי זכר מהרגע הזה בבהירות. זה היה ממתק קוקוס. כנראה מתוצרת "חביליו". ממתק גלילי כזה, שהוא ורוד בחוץ ולבן בפנים. ללא ספק אחד הממתקים הוותיקים בסביבה - עובדה שאף אחד לא טרח להעניק לו שם מסחרי מטופש - ועם כל הכבוד לארגוני הבריאות, הוא כאן כדי להישאר עוד הרבה שנים. 

כשהוא ממש טרי, הקוקוס הזה יכול להיות די נחמד, ולפני 71 שנה ממתק קוקוס בלתי צפוי היה אירוע שאתה לא יכול לשכוח. בטח אם אתה ילד שהוא הרבה יותר מדי צעיר מכדי להיות יתום. ודוד שלי, שהקדיש את כל חייו לשירות המדינה ובשנים האחרונות מתמודד עם הזיקנה והזיכרון, באמת לא שכח. 

מאז שהוא סיפר לי על הנסיבות שבהן נודע לו על קום המדינה, אני משתדל להשיג ממתק קוקוס כזה לקראת יום העצמאות. אני אפילו לא יודע להסביר למה הסיפור הזה נגע בי עמוק כל כך, אבל אני יודע שיש הבדל עמוק בין לספר את הסיפור מלמעלה - תאריכים, ועדות, החלטת מועצת האומות המאוחדות, הכרזת המדינה בתל אביב, הכרזת המלחמה של העולם הערבי - לבין אותו סיפור עצמו כשהוא בא מלמטה - יתום ירושלמי יושב ומשחק, ופתאום איש זר מברך אותו על איזו מדינה שמדינה, ומוסיף לברכה ממתק. 

קל גם להבין למה זה היה דווקא קוקוס - נשאר לו מפסח. חגי החירות שלנו סמוכים זה לזה.

•  •  •

אשתי הזכירה לי השבוע את סיפור האגדה על אותם מדינאים אמריקנים, שפנו לבן־גוריון ושאלו אותו בשם איזה עם יהודי הוא דורש מדינה. האם יש פה בכלל אומה אחת? ומה הקשר בין ניצולי שואה מאירופה לבין צורפים מתימן, סוחרים בוכרים, ומאות אלפי אזרחים מרוקאים שכולם עובדים אצל המלך?

טוב, את התוספת האחרונה בן־גוריון לא באמת שמע מהאמריקנים, אבל כשמביאים סיפור ידוע, כדאי להוסיף דחקה קטנה. בן־גוריון היה יהודי טיפוסי ולכן הוא ענה להם בשאלה. הוא שאל על ה"מייפלאואר", הספינה שהביאה לחופי אמריקה את הגרעין המייסד של האומה האמריקנית של היום.

בן־גוריון שאל כמה אמריקנים יודעים מה היה שמו של רב החובל, באיזה תאריך הם הפליגו לדרך, על מה התלוננו הנוסעים, ומה בדיוק הם אכלו שם על הסיפון. ואחרי שהפוצים הגיבו בתדהמה ולא ידעו מאיפה זה בא להם, אמר להם הזקן שהם מוזמנים עכשיו לקחת כל ילד יהודי מתימן או מפולין, מאודסה, מבצרה או מהשד יודע איפה, ולשאול אותו על המייפלאואר היהודי, שאנחנו קוראים לו יציאת מצרים. 

סיפורים מהסוג הזה הם כל כך טובים, כל כך שימושיים, שממש לא חשוב אם הם אכן התרחשו אי פעם ועד כמה מדויקים הפרטים. הנקודה ברורה בדיוק כמו ה"איפון" המוחץ שבו חיסל בן־גוריון את המתקפה האמריקנית ההיא. אנחנו עם מכיוון שיש לנו סיפור, והסיפור הזה חשוב מספיק כדי שכל ילד יהודי יידע מי היה משה רבנו (חיפושית קטנה וחמודה), מתי אבותיו יצאו לחבילת נופש בגאורגיה (מלון כשר למהדרין, הכל כלול + העברות וילד שלישי בחדר ההורים), ובעיקר: מה הם אכלו כל הדרך במדבר. מצות עם נוטלה. וכמובן עוגיות קוקוס. 

•  •  •

כמו שקורה אצל זוגות שחיים כבר עשרות שנים ביחד, אף אחד כמעט כבר לא כותב שירי אהבה לארץ הזאת. שלא לדבר על המדינה. זה טבעי וצריך להיות מאוד לא בוגר כדי לקטר על כך. כולנו שחוקי שגרה, וחלק מאיתנו הפכו לצרכנים כבדים של ציניות. אפשר רק להתגעגע לימי הרגש המתפרץ, שהוציא מכותבים עבריים שורות כמו "אנו אוהבים אותך מולדת" או "ונדליקה שוב את האדמה, בשלהבת ירוקה". 

אנשים אשכרה כתבו כאן שירי אהבה למקומות פשוטים כמו יפו, צפת ונהלל. השירים העבריים היו מאוהבים בעמק ובהר כמו במספר האישי של חיילת בשם דינה ברזילי או במספר הרישוי של איזה קטר קיטור ישן, וכמו שאמר פעם דורון נשר, לאף עם אחר אין שיר אהבה לממטרה. 

לאחרונה זה קורה פחות. הרבה פחות. לפני כמה שנים פנתה אלי כתבת מ"הארץ" ושאלה שאלה טובה: איך אתה מסביר את זה שבשנים האחרונות יש פחות שירים על ירושלים.

חשבתי רגע, ואז שאלתי אותה: תגידי, מתי לאחרונה שמעת שיר על משהו בכלל?

צירופי מקרים הם אחד הדברים הכי קרובים לנס. אריאל הורוביץ, חברי הטוב, כתב לפני כמה שנים שיר לחוה אלברשטיין, שגם הלחינה יפה. יצא לו סוג של שיר מולדת מודל המאה ה־21. על כל ממתק יש שם גם צביטה. מעולם לא סיפרתי לו על הדוד שלי, ולא דיברנו על העניין הזה בכלל. ובכל זאת אלו המילים שהוא כתב:

"חבל שאין פה קוקוס / זה טוב ליהודים, זה טוב לערבים / ישר מן העץ / מתוק וטעים // אל תגידו שיש במקום זה זיתים / זה לא אותו דבר / קוקוס חי את הרגע / זית נטוע בעבר".

בהזדמנות זאת אני שמח להפריך את התזה ולטעון שגם לקוקוס יש שורשים.

(איור: GettyImages)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו