קיבל חמישה צל"שים: "מה, שאני אשכב ולא אשיב אש?"

הנופים המוריקים של תחילת האביב מצליחים להסתיר את הדרמה הגדולה שהתחוללה בעמק החולה והירדן ההררי בשנים שלפני מלחמת ששת הימים. הגבול לשעבר, שהשרידים היחידים שלו הם שדות המוקשים שבהם רועות הפרות, היה בשנים ההן אחד הגבולות העשנים של המדינה הצעירה וידע קרבות קשים ועיקשים, לעיתים על בסיס יומיומי. אני פוסע עם אליהו גרטלר בשבילי מטע פסטורלי, צינה של אחר הצהריים המוקדמים מלווה את צעדינו באדמה הבוצית, ורק גדר המטע מונעת מאיתנו גישה אל קבוצת עצי איקליפטוס שבקצה החלקה. "משם ירו עלינו אש תופת", משחזר גרטלר. "שכבנו באמצע השטח, אני ועוד שלושה חיילי גולני, מחפשים מחסים מפני האש הקשה". התאריך: 18 באוגוסט 1963. כיתה קטנה של חיילים בפיקודו של רב"ט דאז גרטלר נשלחה להגן על חקלאי המקום שעבדו בשדה ליד האתר הישן של קיבוץ אייל.

אליהו גרטלר // צילום: אייל מרגולין/ ג'יני

כפי שאירע לא אחת באותם ימים, הסורים ששלטו על הרמה ירו על העובדים במטרה לשבש את ההיאחזות במקום. תחת אש וללא סיוע ("עד שיגיעו החפ"ק וכוחות נוספים, יכול לעבור הרבה זמן"), גרטלר נטל רובה FN מאחד החיילים ("העוזי לא היה יעיל לטווח הזה"), קם ועשה מעשה. "דילגתי מטרקטור לטרקטור, הנעתי אחד מהם וסובבתי אותו לכיוון הסורים". הוא החל להסתער עם הטרקטור לעבר העמדה הסורית תוך שהוא משיב באש. "לא יודע מה עבר עלי באותו הרגע, וברור שלא יכולתי להגיע עם הטרקטור עד לעמדה או לכבוש אותה, אבל לא יכולתי לשאת את המחשבה שחיילי צה"ל שוכבים ללא מעש כאשר יורים עלינו", הוא משחזר. "מה, אני אשכב ולא אשיב אש?" כעבור כמה דקות שככה האש, וגרטלר וחייליו חולצו לאחור. עבור המעשה הזה זכה גרטלר לצל"ש מאלוף אברהם יפה, "על גילוי אומץ לב ויוזמה".

האבן שהצילה אותי

הצל"ש ההוא הוא אחד מתוך חמישה צל"שים שקיבל גרטלר עבור מעשי גבורה שהתרחשו כולם פחות או יותר באותו פרק זמן, בגזרה המרכזית של הגבול הסורי ועבור מעשים בעלי אופי דומה: גרטלר נותר לבד תחת אש, פעל כראוי ועמד במשימה. 

אנחנו פוסעים חזרה בשבילי הפארק שהוקם על חורבות קיבוץ אייל הישן בדרדרה, שבה התמקמה באותה תקופה היחידה של גרטלר. כמו רבים מהחיילים הוותיקים, גרטלר החליט לספר את סיפורו בשל מה שהוא מכנה כתחושת "המובן מאליו" של הדור האחרון. "חשוב לי שאנשים יידעו שהשקט שיש לנו היום הוא לחלוטין לא מובן מאליו, ושיש לנו אחריות לטפח את המדינה הזו ולשמור על ביטחונה. לא הכל זה היי־טק".

גם המעשים שבגינם זכה בצל"שים רלוונטיים יותר לדור הנוכחי, אני מעיר. "נכון, לא היו פה קרבות הכרעה גדולים, בעיקר פעולות טקטיות שעיקרן התמדה יומיומית לנוכח התנכלות שיטתית", הוא מספר. ואכן, למרות שהפעולות שבהן השתתף גרטלר היו מול צבאות סדירים, יש להן דמיון רב למאבק בטרור של השנים האחרונות. סיפורו מלמד שלא צריך להשתתף בקרבות אפיים כדי לנהוג בגבורה.

כשאני מזכיר לו שאהוד ברק, הנחשב לחייל המעוטר ביותר בצה"ל, קיבל גם הוא חמישה צל"שים, הוא ממהר לומר: "אני לא מתחרה במבצעים של סיירת מטכ"ל, הוא לוחם מהולל והוא גם קיבל צל"שים על פעולות רבות לאורך זמן, אבל מבחינת המספר הוא לא הכי מעוטר, ויש גם בחור בשם נחמיה כהן שקיבל גם הוא חמישה", אומר גרטלר בקריצה.

הוא שופע סיפורים, אך המצמרר ביותר אירע בנובמבר 1963, אחרי שהיחידה שלו ירדה מהקו. "יום שישי אחד, פתאום קוראים לי לעלות למחנה פילון לקבוצת פקודות, שם אני מגלה ששובצתי להצטרף לפעילות מעבר לקווי האויב של יחידה סודית שבדיוק הוקמה באותם ימים, סיירת מטכ"ל".

ומה עושה מ"כ בגולני בפעולה מיוחדת כזו? "בגלל שהכרתי טוב את השטח, הם לקחו אותי כמורה דרך", הוא מסביר. אנשי היחידה הדיסקרטיים לא טרחו לעדכן את גרטלר במטרת הפעולה. "בדיעבד הבנתי שהמטרה היתה כנראה לאסוף מודיעים צ'רקסים סורים שעבדו עבורנו". 

באזור זה רמת הגולן אינה תלולה כפי שהיא מעל הכנרת, והשטח משתפל במדרונות מתונים יותר, כאשר בחלקו הנמוך הוא נחרץ ביובלים שונים המובילים לירדן. הם יצאו ממוצב דרדרה לעת ערב, בליל שבת גשום. כוח אחד, בהובלת גרטלר, חצה את הגבול בנקודה שבה פוצצו המוקשים באמצעות מטעני בונגלור כמה שבועות קודם לכן, והתקדם לכיוון מוצב דרבשיה הסורי שבשיפולי הרמה, כאשר כוח אחר, בהובלת גשש בדואי מהכפר טובא־זנגריה, עלה מעט דרומה יותר. דקות ספורות לאחר שהגיעו אל הנקודה, פרצה לפתע אש תופת. "תאורות עלו באוויר והחלו לירות עלינו מכל הכיוונים", הוא מספר.

גרטלר (שלישי באמצע) עם האלוף אברהם יפה, 1963 // צילום: באדיבות צלם "במחנה"

גרטלר בקורס קצינים, 1964 // צילום: באדיבות צלם "במחנה"

למרבה האימה גילה גרטלר, שהיו בידיו מפות ומכשיר קשר, כי בלי ששם לב לוחמי הסיירת נסוגו מהשטח והוא נותר לבד. "אני מביט לשמאלי ולימיני, ואין אף אחד. בלהט הקרב ובגלל שאני לא הייתי חלק אורגני מהיחידה כנראה שכחו אותי שם". גרטלר הסתתר לצד עמדה נטושה, וכששככה מעט האש הוא עלה בקשר מול החפ"ק וביקש הנחיות. הדבר היחיד שנאמר לו היה שעליו להשמיד את מכשיר הקשר ואת המפות. "בדיעבד הבנתי שהם פחות או יותר ויתרו עלי", הוא אומר.

גרטלר מילא אחר ההנחיות, החל לחפש לעצמו דרך חזרה והתחיל לזחול בצמחייה הנמוכה ("זה היה מקום המפלט והמסתור היחיד"). הוא זחל במשך זמן שנדמה לו כנצח, עד שהצליח להגיע לתחתית המדרון. כאן נגמר לו המזל. "הסורים שמעו דרדור אבנים מכיווני והתחילו לחפש אותי בשטח". המצב הלך והחמיר. בלית ברירה זינק גרטלר לתוך סבך שיחי פטל שהשתרגו באחד הערוצים הרדודים והמתין. "החגור שלי נתקע בפטל והסתבכתי שם, הצלחתי להיחלץ ממנו וישבתי בתוך הסבך עם העוזי והמתנתי".

החוליה הסורית הלכה וקרבה עד שנעמדה מטרים ספורים ממקום מחבואו. "יכולתי לראות את הרגליים שלהם, והבנתי שהם כמעט עולים עלי". מה שהציל את גרטלר הוא, איך לא, תושייה. "לקחתי אבן וזרקתי אותה לכיוון צפון, ממש כמו שרואים בסרטים", הוא משחזר. הסורים, ששמעו את הרעש, הלכו לחפש בכיוון האבן, וגרטלר נחלץ בזחילה לאורך הערוץ וחזר לבסיסו. 

בימים הראשוניים ההם, צה"ל עדיין היה בחיתוליו והסדר הצבאי המוכר לנו לא היה קיים. "איש לא חיפש אותי ולא המתין לי", מספר גרטלר. "כנראה הניחו שנפלתי בשבי או שנהרגתי בקרב". כך, לאחר ליל ביעותים, נאלץ גרטלר להגיע בכוחות עצמו - באמצעות טרמפים ותחבורה ציבורית - לבסיס היחידה שישבה אז בטירה. "הגעתי לראש פינה ואיש לא חיכה לי, ופשוט המשכתי להתגלגל לכיוון הבסיס הגדודי. אני מגיע ביום ראשון, במקביל לחיילים אחרים שיצאו לחופשה בבית, ואף אחד בעצם לא יודע איפה הייתי ומה עבר עלי. אפילו לא שאלו מה קרה". על הפעולה הזו הוא קיבל את צל"ש הרמטכ"ל. על כך ש"מילא תפקידו בפעילות מבצעית". 

מעבר לרצון המובן מאליו להציל את חייו, היתה לגרטלר מוטיבציה חזקה אחרת: בשום מחיר לא ליפול בשבי. והיתה לו סיבה טובה. "חצי שנה קודם עמדתי על גשר בנות יעקב כאשר הסורים החזירו לנו 3 שבויים שמהם רק ראובן ליבס חזר שפוי. ראיתי אותם. הם חזרו משוגעים לגמרי, מכוסים בשתן וריר. כשראיתי את זה אמרתי לעצמי שאני בחיים לא אפול בשבי", הוא אומר. 

"רציתי להיות סמל דת"

גרטלר נולד באלג'יריה בשנת 1943, להורים ממוצא פולני והונגרי שהתגלגלו למדינה כדי להימנע מגיוס לצבא הפולני. במאי 1949 הם עלו לארץ. גרטלר התחנך במוסד עלייה, שחינך לציונות ולשירות בצבא, ולדבריו ערכים אלה הוטמעו בו באופן עמוק. באוגוסט 1961 גרטלר התגייס. "בהתחלה לא רציתי קרבי, כששאלו אותי בבקו"ם אמרתי שאני רוצה בכלל להיות סמל דת. 

"ביום ראשון הגיעה משאית, אמרו 'פינויים 13'. חשבתי שזה יהיה לבה"ד 13, שזה מצ"ח. רק אחרי שהגענו לעפולה הבנתי שאנחנו מתגייסים לגדוד 13 של גולני, שישב אז במחנה פילון ליד ראש פינה. מהרגע שזה נודע לנו, מתוך 22 מועמדים נשארו 11. השאר ערקו מייד". באותם ימים השיבוץ לגולני היה לפי ארצות מוצא, והשירות ביחידה עם סמל עץ הזית יועד ליוצאי צפון אפריקה. "אני לא רוצה להגיד שהיו גזענים באותו זמן, אבל ככה זה היה. בגלל שאני יליד אלג'יריה שיבצו אותי לגולני". הוא שובץ בפלוגה ד' מחלקה 10 ועבר טירונות בפילון. 

בתקופה זו גרטלר השתתף בפעילות שוטפת ואף נטל חלק בפעולת נוקייב, שנערכה ב־16 במארס 1962 במוצבים הסוריים שממזרח לכנרת. 

לאחר השירות בקו יצא גרטלר לקורס מ"כים. כשחזר הוצב בגדוד 51, וחזר לתקופה נוספת באותו קו. "האזור הזה שאני מדבר עליו, היו בו בכל יום קרבות. כל האזור הזה היה תחת אש מ־1949 עד 1967, וכל הזמן היו שם פעולות וקרבות בסדרי גודל שונים. כל החיילים ששירתו עימי השתתפו בלחימה ועשו דברים גדולים, אבל יצא ככה שהיו לי כמה מקרים שנותרתי לבד בשטח וניהלתי את הקרב. על זה קיבלתי את הצל"שים". בשלב מסוים, אחרי כמה פעמים שהוא הופיע בלשכת האלוף בעקבות מבצעים שונים, אמר לו האלוף: "מה, אתה רוצה להחליף אותי?"

צל"ש נוסף הוא קיבל על תפקודו במשימה שנועדה לאבטח עבודות חקלאיות באזור דרדרה. "ב־8 בבוקר הגענו לשטח לעבודות ומייד פרצה אש תופת. הם התחילו לירות נותבים וכל השטח בער. ואנחנו שוכבים בתוך השטח בחום, רחוקים מהמים שלנו. הוריתי לחיילים לסגת דרך אחד מערוצי הירדן בחזרה לבסיס, ואני נותרתי לבד בשטח שמונה שעות עם רובה FN, עוד 20 כדורים ורימון יד אחד. אני לא יכול לזוז. מלפנים יורים הסורים, ומאחוריי יורים החבר'ה שלנו שמשיבים באש, ואני בלי מכשיר קשר ובלי כלום. מסביבי הכל אש ותמרות עשן, ואני רואה שהסורים יורדים מהמוצב שלהם לכיוון שלי. כעבור זמן מה הגיע אלי המג"ד שלי צביקה לבנון, לקח זחל, הגיע אלי עם החפ"ק ומקלע 0.5, ירה לכיוון שלהם, אסף אותי ומייד הוריד לי סטירה. 'אמרתי לך לקחת מים', הוא צעק עלי". 

בשטח אש בלי מחסה

במקרה אחר, הכוח בפיקודו היה צריך לבצע תצפית סמוך לגדר הגבול לליווי עבודות חקלאיות. "הם פתחו עלינו באש מלמעלה, ממרחקים קצרים מאוד, ואני המשכתי להשיב באש, לנהל את הקרב ולהוביל את הטרקטורים למקום מבטחים. אין לך הרבה מה לעשות, כי אני בשטח נשלט בלי מחסים, זה שלא פגעו בי זה נס". על זה הוא קיבל את הצל"ש הרביעי. 

עוד סיפור מצמרר התרחש במארב שגרטלר הציב יחד עם עוד ארבעה חיילים על הגבול באזור תל מוטילה מצפון לכורזים בשל התרעה לחדירה. ללא ידיעתם, גרטלר וחייליו עלו על מארב נגדי שהציבו הסורים. פתחו עליהם באש, החיילים ברחו וגרטלר נותר לבדו והשיב באש כל הלילה. "בבוקר התקפלתי משם, ובסוף מצאתי את החבר'ה ממתינים בכורזים". על כך הוא קיבל צל"ש נוסף. "גייסו אז חיילים שלא היו הכי חדורי מוטיבציה, ולכן הרבה פעמים הם התחמקו עם תחילת הקרב". מסביר גרטלר את האירועים, "והאמת היא שמי שנורמלי לא נשאר למות".

האבן שהצילה אותי

כשאני שואל אותו מדוע לא ברח כמו האחרים, הוא משיב: "אתה לא חושב בכלל במצב כזה; אם הייתי חושב הייתי כנראה בורח. יש לך משימה בצבא של המדינה, ואני לקחתי אותה ברצינות. יש הרבה דברים בצבא שלא עשיתי אותם עד הסוף, הייתי מבריז, עושה כל מיני קונצים. אבל את המשימה הצבאית המרכזית מילאתי באדיקות". 

בשלב זה אשתו, רינה, המתלווה אלינו כל היום, מרגישה צורך להתערב. "אליהו הוא עקשן, הולך נגד הזרם". לדבריה, הוא לא הגיע לזה לבד: "אמא שלו ילדה אותו ב־1943 בגיל מבוגר. אז בגיל 40 לא ילדו כבר. לפניו נולדו חמישה ומתו, ונותרו רק אחותו והוא. אמא שלו אמרה עליו שהוא ישחרר את פלשתינה, וזה נכנס אליו בילדות". אליהו משלים: "קיבלנו סוג של גרין קארד כדי להגיע לארה"ב, אבל אמא שלי אמרה לאבא שלי ביידיש: 'לא, רק לפלשתינה. הבן שלי ישחרר את פלשתינה'".

ואכן, ב־29 במאי 1949 הם עלו לארץ. בסופו של דבר אמא שלו זכתה לרוות נחת, כשהשתתפה בטקס קבלת אחד הצל"שים. "היא הסתובבה שם כמו טווס", אומר גרטלר. 

הדעתנות והנון־קונפורמיסטיות יצרו לגרטלר גם לא מעט צרות. את קורס הקצינים שאליו יצא בשנת 1964, עבר לא פחות משלוש פעמים, כאשר הודח פעמיים לקראת סוף הקורס בעניינים הקשורים למשמעת. מפקד הצוות היה דן שומרון, ואיתו שירתו אישים מוכרים אחרים כמו יורם יאיר ודורון רובין. 

"לא הייתי הצוער הכי ממושמע", הוא נזכר. "אמרו לצחצח נעליים, ולפעמים לא היתה משחה שחורה אז צחצחתי עם החומה של הצנחנים. הרס"ר טאיטו ירד עלי, אז שאלתי אותו אם המצרים יחצו את התעלה בגלל שצחצחתי בחום. לא התאמתי ממש למסגרת הצבאית". 

עם הרמטכ"ל רפאל איתן ב-1978 // צילום: באדיבות צלם "במחנה"

גרטלר עם חייליו, 1963 // צילום: באדיבות צלם "במחנה"

אליהו גרטלר // צילום: אייל מרגולין/ג'יני

את הקורס הראשון הוא סיים לאחר שהרס"ר ישראלי עבר לידו וגרטלר לא הצדיע. לאחר שהוא ננזף, גרטלר השיב לו: "אני מצדיע לך היום, אתה תצדיע לי מחר". על החוצפה הזו הוא הודח. מאיר פעיל, עמו עמד בקשרי  ידידות, המליץ לו לעזוב את הצבא, אך הוא לא אמר נואש וחזר שוב לקורס, והודח שוב בגין "חוסר התאמה". 

בשלב זה הוא שירת כמפקד החיילים ששירתו כעובדים בקריה הגרעינית בדימונה, והוא "הבריז" משם כדי להשתתף בקרבות מלחמת ששת הימים. הוא השתחרר ושירת במוסד תקופה קצרה במדינה ערבית שאת שמה עדיין אסור להזכיר. לאחר שהוא התחתן אשתו דרשה שייקח עבודה מסודרת. "מכיוון שהספקתי כבר להכיר את אלי גרטלר, אמרתי לו שאני צריכה משהו קבוע ולא אכפת לי כמה ירוויח", אומרת רינה. "הוא אמר לי צבא, אמרתי בסדר. אתמודד. רק שיהיה מסודר".

גרטלר השתתף בהקמת כפר דרום, "שאותו פינה אחר כך הבן שלי בהתנתקות", ובסופו של דבר גם עבר את קורס הקצינים בפעם השלישית. "אמרתי לו, 'אם אתה לא מסיים אתה לא חוזר הביתה", מספרת רינה.

הוא שירת בתפקידי מטה שונים, והשתחרר בשנת 1986 בדרגת רס"ן. הוא המשיך לשרת במילואים עד לפני שנתיים ("הגעתי לגיל 74 ואמרו לי עד כאן"), והגיע לדרגת סא"ל. בין היתר היה מיוזמי הקמת יחידת מתנדבי המילואים של קו התפר במהלך האינתיפאדה השנייה. בשנים האחרונות גרטלר משמש מורה דרך ומארח קבוצות שונות מחו"ל. לקראת סיום הראיון חשוב לו להדגיש שהוא "מודה לקדוש ברוך הוא שהציל את חיי והגיעני עד הלום". 

***

אני שואל אותו אם הוא מצטער בדיעבד על הנון־קונפורמיסטיות שבגינה הודח מקורס קצינים, ועל הקריירה הצבאית שייתכן שהחמיץ. הוא מושך בכתפיו: "זה האופי שלי, אין מה לעשות. בזכותו קיבלתי את הצל"שים, אבל גם יש לו מחירים. למרות שהייתי איש צבא רוב חיי, המסגרת הזו לא ממש מתאימה לי". 

כשאנחנו מתרחקים מהשטח עתיר הסיפורים ונכנסים למכונית, הוא אומר: "לא ייאמן כמה תיעבנו את ההרים הללו. כשכבשנו את הרמה ב־1967 נחה עלי לפתע מין תחושת ריקנות. הרי לשם צפינו כל הזמן, באימה מהולה בציפייה, וכשסוף־סוף הגענו לשם נותר סוג של חלל". 

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו