האביב הוא זמן של חשיבה מחדש, לשחרר את הישן על מנת לקבל את החדש. אצלי ההחלטה לשחרר קיבלה משמעות קריטית, כזו ששינתה לי את החיים לחלוטין.
לפני כשנה וחצי חליתי בקוליטיס, מחלת מעיים לא פשוטה. כשהמחלה התפרצה, לא ידעתי איך להתמודד איתה, הדחקתי, ובעיקר חייתי באשליה שהכל יישאר אותו הדבר. כי הרי זה מה שהרפואה אומרת לנו: קחו תרופות ותמשיכו בשגרה שלכם.
אבל המציאות הוכיחה לי אחרת. המחלה הזו תוקפת בגלים, ואצל כל אחד היא שונה. אני מכירה חולים שהיתה להם התפרצות אחת בלבד. לי כבר היו ארבע.
אז הבנתי שאני צריכה לעשות שינוי. שכדי שאוכל לתפקד ולחזור לחיים הדינמיים שלי, אני צריכה לשחרר את כל מה שידעתי עד כה, את מי שהייתי עד כה.
וזה ויתור לא קל. ויתור על מי שהייתי לפני המחלה - בן אדם שלא חושב על הגוף שלו, אפילו קצת חסרת אחריות מהבחינה הזו. אבל הברקס שחטפתי הכריח אותי להסתכל על הדברים בצורה בוגרת וברורה יותר. לאמץ אורח חיים חדש.
אחד הקשיים הגדולים מבחינה פסיכולוגית היה הידיעה שמעכשיו יש לי מוגבלות. זה לקח הרבה זמן ועירב הרבה אמוציות. הרגשתי שאני בתקופת אבל. הייתי צריכה לשנות את התפיסה, והצעד הראשון היה לחבק את המוגבלות ולהסתכל עליה כעל הזדמנות לשיפור.
השינוי הראשון שעשיתי נגע בתזונה. האהבה הכי גדולה שלי היא פחמימות, קמח לבן וכל מה שנכנס לקטגוריה של רך, ריחני, חמים וטעים. עכשיו אני חושבת יותר בגדול - במקום לאכול ממקום של "טעים", אני אוכלת ממקום של "בריא".
אני, שלא היה אכפת לי מהמכונה שהיא הגוף שלי, בודקת רכיבים, אוכלת פחות משומר ויותר טבעי, משתדלת להכין ארוחות בבית, וגם אם אני חוטאת ואוכלת בחוץ, אני מקפידה לעשות את זה במקום שמשתמש רק במרכיבים טריים.
והחשקים? אני פוגשת אותם כמעט מדי יום, ומשתדלת לא ליפול. היום אני כבר יודעת מה המחיר של נפילה כזאת.
השינוי הזה היה כואב, וקשה, והכרחי, אבל בסופו של דבר הוא עושה לי טוב. החיים מלאים משברים ותסכולים, וקל לנו לזרוק את האשמה על דברים חיצוניים. אם הגעתם לנקודת האל־חזור, קבלו את המצב ואת עצמכם בתוך המצב. להישאר "אנטי" לא יקדם אתכם לשום מקום, אלא רק יאט את התהליך. חבקו את הקושי. זה כל הסוד.