אירופה הייתה אנטישמית ותישאר אנטישמית - התשובה היא מדינת ישראל חזקה

האחריותלשואה, רצח העם הנרחב והמתוכנן ביותר בתולדות העת החדשה, אינה נחלתה הבלעדית של גרמניה. כל העמים ה"נאורים" באותה תקופה, האפלה ביותר בהיסטוריה האנושית, נושאים באחריות כזו או אחרתלהשמדת שליש מהעם היהודי.

בקיץ האחרון צוינו 80 שנה לכינוסה בצרפת של ועידת אוויאן, שביוזמת הממשל האמריקני דאז נועדה למצוא פתרון לבעיית הפליטים היהודים, שביקשו להימלט בהמוניהם מגרמניה ומאוסטריה המסופחת אליה. רק אחת מכל עשרות המדינות שהשתתפו באותה ועידה, הרפובליקה הדומיניקנית, הסכימה לקלוט מספר משמעותי של פליטים יהודים. כל השאר סירבו, ממניעים אנטישמיים כאלה או אחרים. בריטניה הידקה את סגירת שערי ארץ ישראל. ארה"ב החמירה את חוקי ההגירה.

המשטר הנאצי ספק את כפיו בשביעות רצון מתוצאות ועידת אוויאן. מבחינתו, היה בהן אישור לכך שלעולם לא אכפת מגורל היהודים וניתן להתחיל בחיסולם. רוב עמי אירופה שיתפו פעולה בחפץ לב בביצוע השמדת יהדות אירופה. אחרי מלחמת העולם השנייה הם הטילו את האחריות המוחלטת על הגרמנים ופטרו את עצמם מחשבון נפש.

התפוצצות האנטישמיותבימים אלה דווקא במדינות המערב ה"מתורבתות" וה"נאורות" היא תוצאה ישירה של היעדר כמעט מוחלט של התמודדות עם אחריות כל המדינות הללו לשואה. אם בגרמניה נעשה מאמץ, מלאכותי ומאולץ ברובו, להפיק לקחים מהשואה - בשאר המדינות גם זה כמעט לא קרה. ואם היתה קבלת אחריות כלשהי לשיתוף הפעולה הישיר או העקיף עם גרמניה הנאצית, הרי שזה נעשה באופן מוגבל ומצומצם ביותר.

אנטישמיותאמנם הפכה עם הזמן לדבר לא מנומס, אך היא לא זכתה לטיפול. היא תמיד זוהתה אצל "האחרים", ובעיקר זכתה בכסות חדשה: אנטי־ציונות ואנטי־ישראליות. וכך נוצר עירוב שנאות שהוא למעשה אחד: שנאת היהודים ומדינתם. בקרב "האפודים הצהובים" מאשימים את הנשיא מקרון בהיותו "משרת היהודים", ואנשי ממשל מקרון טוענים שישראל היא "מדינת אפרטהייד". מתנגדי מדיניות ההגירה של הקנצלרית מרקל מפיצים תיאוריות מזימה, שלפיהן היא אפשרה הגירה המונית של ערבים מהמזה"ת בהתאם להוראות שקיבלה מ"ממשלת תל אביב", ובכיר במשרד החוץ בברלין משווה בין הפלשתינים לישו.

חלק מתומכי הברקזיט מימין רואים באיחוד האירופי "המצאה יהודית", וחלק ממתנגדיו משמאל רואים בישראל את "אם כל צרות העולם". ולאלה יש, כמובן, להוסיף את ההסתה האנטישמית הנפוצה מאוד בקרב קהילות מהגרים ערבים ומוסלמים באירופה - שלא היתה מקבלת את הממדים שקיבלה, לו הם היו מקבלים את התחושה שאנטישמיות היא דבר דחוי לחלוטין.

אירופה כנראה לא תשתנה. היא היתה אנטישמית ותישאר כך, אבל המציאות היהודית השתנתה. גולדה מאיר, מנציגי הסוכנות היהודית לוועידת אוויאן, אמרה לאחר כישלון הכנס בינלאומי: "יש רק דבר אחד, שאני מקווה לחוות לפני מותי - שעמי לא יהיה נתון עוד לחסדי הרחמים של אחרים". משאלתה התממשה. ליהודים יש היום מקום מקלט, מדינה משלהם. אך במקום לבצר אותה בימים שבהם תהליכים מעוררי חלחלה בעולם מחיים חרדות וזיכרונות קשים, יש כאלה מבין היהודים הפועלים להחלישה - אם באמצעות יצירת השוואות מופרכות לחלוטין בין ישראל לגרמניה הנאצית, ואם באמצעות תמיכה בהטלת חרמות, נידויים ושאר דרכי לחימה. זוהי שעת חירום, ומי שאינו מבין בעת הזו את חשיבותה של ישראל חזקה, משחק לידי האנטישמים. אם אינו אנטישמי בעצמו.