"חג משפחתי": כשאבא חוקר שואה

בביתה של אביגיל קנטורוביץ', בתו של אחד מחוקרי השואה החשובים בעולם, השואה היתה דייר של קבע. כבר בגיל ארבע היא ציירה על גבי דפי עד במשרדי יד ושם. בגיל שמונה ביקרה במחנות בגרמניה ובגיל 12 נסעה לאושוויץ עם אביה, שהקשר שלה איתו נותק.

•יום השואה תשע"ט: המלצות צפייה

•יום השואה תשע"ט: האירועים והטקסים

•"הגרמנים רצחו גם את מי שעוד לא נולד"

ב־2015 כשהיתה מאושפזת בגלל הריון בסיכון, החלה לכתוב רומן ראשון. בספר "ארץ, עיר, ילדה" (הוצאת מודן) היא עוסקת בשדים המשפחתיים שכרוכים גם בשואה. גיבורת הספר היא כליל מילר, מנהלת חנות ספרים בהריון מתקדם שמגלה כי אביה הארכיאולוג חוקר השואה, שאיתו לא דיברה שנים, מגיע להרצאה בארץ בדיוק בתאריך הלידה המיועד.

"השואה היתה חלק מאוד גדול בחיים שלי, והילדות שלי סבבה סביבה", מספרת קנטורוביץ'. "אי אפשר לנתק את מערכות היחסים בתא המשפחתי שלנו מהשואה. זה נושא שחילחל לחיי היום יום. כשהייתי בת שלוש, הגננת שאלה את הילדים מה החג האהוב עליהם. אני אמרתי 'יום השואה'. מבחינתי זה היה חג משפחתי" .

לא פשוט לילדה להיחשף בגיל צעיר כל כך לזוועות השואה.

"נכון. נסעתי לביקור במחנות בגיל 8. כשאני נזכרת בזה, אני אומרת 'וואו, איזה תוכן לא תואם גיל'. מצד שני אין אף גיל שתואם את התוכן הזה. כשאת קוראת על אישה שחנקה את התינוקת שלה באושוויץ כדי שהיא לא תגיע לניסויים אצל מנגלה - זה נורא בכל גיל".

והשואה נכנסה גם לספר הראשון שלך.

"רציתי לספר סיפור של אנשים שחיים לצד השואה. לא דור שני או שלישי עם הטראומה הקלאסית, אלא אנשים שהשואה חלחלה אליהם עמוק מבלי לחיות עם ניצולי שואה".

השואה עדיין תופסת מקום מרכזי בחייך?

"עובדה שכתבתי 300 עמודים על הנושא הזה. אני לא תופסת את הכתיבה כדבר תרפויטי. הכתיבה עזרה לי להגדיר את עצמי מול השואה. אני לא בת למשפחה של ניצולים, אבל בזכות הכתיבה הצלחתי להבין שאני נפגעת צד ג'".

•פרויקט מיוחד: ישראל באירוויזיון - הסיפורים מאחורי השירים