בעיניים יהודיות, במדים פולניים

לפני מספר חודשים, במסגרת הכנות לתערוכה שלה, חיפשה האמנית שולמית קופף מידע ברשת - כשלפתע עלה שמה של אמה, אירנה, בליבו של סיפור עיתונאי שעסק בהפסד הצורב ביותר של הצבא הפולני במלחמת העולם השנייה: קרב לנינו בבלארוס.

"ידעתי כמובן שאמא שירתה בצבא הפולני, שהיה מסונף לצבא הסובייטי", היא מספרת, "ידעתי שהיא קיבלה מדליות והגיעה עם הצבא הפולני עד לברלין. אבל יש דברים שלא ידעתי, וכך גיליתי שהיה לה בן זוג בצבא, תת־אלוף בשם פרנצ'ישק דרקס, והוא זה שמונה לעמוד בראש המתקפה בקרב הראשון של הצבא הפולני. 

"התכנון שם היה לקוי מלכתחילה: דרקס מצא עצמו בתוך ביצה, בלי טנקים, בלי מכשירי קשר, כשהארטילריה הפולנית מטווחת אותו במקום את הגרמנים. אין פלא שהפולנים נכנסו לפאניקה והיה בלתי אפשרי לפקד עליהם. לאחר הקרב הוא הועמד למשפט צבאי, בין השאר בשל שמועה שלפיה נטש את החיילים שלו באמצע הקרב וברח אל אהובתו, אירנה. הוא יצא זכאי, אבל כמעט האשימו את אמא שלי באסון שבו איבדו 25 אחוזים מהצבא הפולני".

על התערוכה - "ממוסקבה עד ברלין" - שתוצג בבית יד לבנים ברמת גן סמוך ליום השואה, החלה קופף לעבוד, לגמרי במקרה, ביום השואה בשנה שעברה. "הגעתי לסטודיו באותו יום, עמדתי מול קנבס לבן ריק, ולא יכולתי סתם לצייר להנאתי. החלטתי שאני חייבת לצייר משהו שקשור לנושא. להפתעתי, יצאה לי תמונה ממש מתוך הקרביים. ציור חזק, כמעט מפחיד", היא מספרת.

"כל אמן שהוא ילד לניצולי שואה, במוקדם או במאוחר ייגע בנושא הזה. אחרי שסיימתי את הציור הזה חשבתי שמיציתי - אבל לא, זו היתה רק ההתחלה של משהו שיצא ממני, ופתאום עוד ציור ועוד אחד, וזה הפך לפרויקט. במקביל, התחלתי לתרגם את המכתבים של אמא שלי, ושילבתי קטעים מהם בתוך היצירות".

 

פטריוטים פולנים

אירנה יונג נולדה בפולין ב־1921 וגדלה בקרקוב, בכיכר המרכזית של העיר. אביה, שילם יונג, היה עורך דין, והמשפחה התערתה היטב בקרב בני החברה הגבוהה הפולנית. "הם היו משפחה מתבוללת", אומרת שולמית, "אמא שלי מעולם לא היתה בבית כנסת, לאחיה הצעיר לא עשו טקס בר מצווה. הם היו פולנים ופטריוטים".

כשפרצה המלחמה נמלטו ההורים והילדים מזרחה, ללבוב, שם שהתה המשפחה המורחבת. בלבוב וסביבתה היה בטוח באותה עת, בגלל הסכם ריבנטרופ־מולוטוב. אלא שאבי המשפחה, פטריוט פולני כאמור, סירב להיענות לדרישה להוציא אזרחות סובייטית, וערב אחד דפקו חיילים סובייטים בדלת ונתנו לבני המשפחה חצי שעה לארוז.

"הושיבו אותם בעגלה יחד עם עוד כמה פליטים, ושכנים טובים הביאו להם תה וסוכר", מספרת שולמית, "סבתא שלי, קלרה, שעד לא מזמן גרה בכיכר המרכזית בקרקוב עם טבחית ומנקה ואומנת, ועכשיו מביאים לה תה וסוכר - התחילה לבכות, ואמא שלי, שהיתה אז בת 19, הצטרפה. סבא שלי הסתובב אליהן ואמר 'אין לכן מה לבכות. היום לבוב אמנם תחת שלטון רוסי, אבל הגרמנים יגיעו גם לפה'. ואכן, בדיוק שנה לאחר מכן פצחו הגרמנים במבצע ברברוסה. אלפי יהודים נרצחו בעיר במהלך הפוגרומים. בני המשפחה המורחבת שנשארו שם לא שרדו את המלחמה".

הוצבה במפקדה ושימשה מתורגמנית. אירנה במדי הצבא הפולני

משפחת יונג יצאה למסע של שבועיים ברכבת משא והגיעה מרחק 2,000 קילומטרים מזרחה משם, אל מחנה עבודה בעומק רוסיה. "אמא שלי סיפרה שהיער היה כל כך עבה שאם הסתכלת למעלה לא יכולת לראות פיסת שמיים, וכל כך קר שאם ירקת בחורף הרוק שלך הפך לקרח עוד לפני שפגע ברצפה", משחזרת שולמית את הסיפורים ששמעה בבית.

המשפחה שהתה במחנה העבודה שנה, עד מבצע ברברוסה, שלאחריו כרתו הסובייטים הסכם שלום עם הממשלה הפולנית הגולה ושחררו את הפליטים הפולנים. בני הזוג יונג וילדיהם התמקמו בפרבר של העיר הגדולה של האזור, יושקר־אולה. שילם האב למד ליצור נעליים מעץ ומכר אותן. קלרה האם הקימה גינה וגידלה בה ירקות. באביב של שנת 1943 הוכרז שהוקם צבא פולני חדש, תחת שליטת הצבא הסובייטי, ועבור הגולים הפולנים זו היתה הזדמנות לחזור לפולין, לשחרר את המולדת, "ובשביל אמא שלי", מחייכת שולמית, "זו גם היתה הזדמנות לצאת מהחור הזה ביושקר־אולה, ולחוות הרפתקאות".

 

אין לנו פה מקום

בקיץ של שנת 1943 התגייסה אירנה לצבא הפולני המסונף לצבא הסובייטי, שעליו פיקד הגנרל זיגמונט ברלינג, ממוצא יהודי. בשל שליטתה בשפות הפולנית, הגרמנית והרוסית, היא הוצבה במפקדה ושימשה מתורגמנית. היא אמנם הגשימה את שאיפתה לצאת מיושקר־אולה, אבל החלומות על הרפתקאות התרסקו מהר מאוד על קרקע המציאות.

"היו לילות שהמיטה שלי היתה האדמה הקשה והכרית שלי היתה האגרוף שלי", היא כותבת להוריה באוקטובר 1943. "כבר התרגלתי לשריקת הכדורים ולקולות הפצצות, הפכתי עמידה וקשה כפלדה". 

"בתמונות אפשר לראות את ההבדל התהומי בין איך שאמא הייתה ביום שהתגייסה - כולה אופטימיות ופטריוטיות ומצפה להרפתקאות - ובין איך שהייתה שנה אחרי, כשנכנסה ללובלין וראתה את גאיות ההריגה של מיידנק", מציינת שולמית. "ממש רואים את הייאוש ואת הצער האינסופי בעיניים שלה".

האב שילם כתב לבת אירנה בנובמבר 1943: "אני זוכר אותך בתחנת הרכבת, כשנפרדנו, את עמדת בקרון והיית על סף בכי, אבל ברגע האחרון החזקת את עצמך ושלטת ברגשותייך. הייתי מאושר לראות אותך חזקה כל כך. את חייבת להיות בריאה וחזקה ואצילה, ולחזור אל המולדת בראש מורם".

בשנת 1944 צעד הצבא הפולני, ואיתו גם אירנה יונג, בחזרה אל המולדת האהובה. אלא שהמראות שראתה שם - בעיקר כיהודייה - זעזעו אותה עד עמקי נשמתה והפכו את גישתה כלפי פולין כמדינה והפולנים באזרחים, ב־180 מעלות. "בעולם הארור הזה נותרנו רק ארבעתנו", היא כותבת לאחיה בפברואר 1944, "כל שאר בני המשפחה נרצחו באופן האכזרי ביותר. זאת סיבה טובה להראות לאנטישמים שאנחנו טובים מהם. כל אחד מהם הוא רוצח. הם מכרו את היהודים לגרמנים בגלל שרצו לשדוד רכוש ונדל"ן יהודי... לא אוכל לחיות פה בעתיד. לא אוכל לצעוד על ההריסות של מה שהיה פעם הכי יקר לי, על בית הקברות של עמנו. שלא יהיו לך שום אשליות על ארץ מולדת רחוקה שאליה תוכל לשוב. אין לנו פה מקום".

שולמית קופף וברקע תמונות האם אירנה // צילום: יהושע יוסף

"1,800 קילומטר מפרידים בין מוסקבה וברלין, ובכל צעד אמא שלי ראתה את הזוועות", אומרת שולמית, "כשהיא הגיעה לגרמניה, כבר לא היה לה קמצוץ של אמפתיה עבור הגרמנים".

בינואר 1945, עם הגיעה לאזור העיר ברלין, כתבה אירנה למשפחה: "עכשיו הם (הגרמנים) אלו שבורחים מאיתנו, הם אלה שסוחבים את חבריהם לנשק על כתפיהם וכורים להם קברים. עכשיו אנחנו מסמנים את השבויים בצלבי קרס, כמו שהם שמו עלינו, היהודים, את הטלאי הצהוב... קרקוב שוחררה. אני אנסה בהקדם לבקש מהמפקד רשות לנסוע לשם. אולי אצליח לקבל חלק מהדברים שנגנבו מכם. היה שווה לשרוד כדי להיות עדה לרגע הזה ולחזות בגרמנים בתבוסתם".

אירנה מתארת כיצד בפעולותיה כחיילת גמלה לגרמנים שתפסה, אולם נקמתה האמיתית הגיעה מאוחר יותר, כשהגיעה לברלין עצמה ונכנסה, יחד עם חבריה ליחידה, לווילה של יואקים פון־ריבנטרופ, שר החוץ הנאצי. "לחיילים הרוסים היה מותר לבזוז ולשלוח כמה קילו כל חודש הביתה", ממשיכה שולמית, "אז הם נכנסו לווילה כדי לבזוז, ואמא שלי ראתה חייל אחד שולף סכין וחותך את העור שכיסה את שולחן הכתיבה העתיק של ריבנטרופ, השולחן שבו הוא ישב וכתב מכתבים עבור היטלר. היא ביקשה וקיבלה את העור הזה, ואחרי המלחמה התקינה לעצמה ממנו זוג מגפיים".

אירנה עלתה ארצה לאחר קום המדינה, התחתנה פעמיים וילדה שתי בנות. כשבתה הצעירה שולמית היתה בת 10, היגרה המשפחה לארה"ב. לאחר פטירתו של בעלה השני, ולאחר ששולמית שבה לישראל, חזרה גם היא בעקבותיה.

"אמא חיה כל חייה בעבר, אבל לא בעבר של הצבא, אלא בעבר של קרקוב של שנות נעוריה", מספרת הבת, "אבא שלה היה אספן עתיקות, והיא עצמה הפכה להיות סוחרת עתיקות. הבית שלה היה כמו מוזיאון, עם המון רהיטים, וזות וציורים. בהתחלה בביתנו בתל אביב, בהמשך - כשעברנו לארה"ב - בבתים בניו יורק ובפלורידה. 

"אחרי שאבא שלי נפטר היא שבה לתל אביב וחזרה לגור בגרסה המקומית של הכיכר המרכזית שבה גרה כילדה, בגורדון פינת דיזנגוף. אבל בכל פעם שהיא שמעה 'בק־פייר' של אגזוז או רעש פתאומי מהרחוב, יכולת לראות לרגע מבט של פאניקה בעיניה ורעד קל בגוף. מזכרת משנותיה בצבא".

 

חוזרת בראש מורם

שולמית בת 64 היום, נשואה ואם לשניים. לאורך השנים עבדה כעיתונאית ולפני 14 שנים החלה לצייר. בשנים הראשונות ציירה בעיקר ציורי נוף, ולפני כשנתיים עברה לציור אבסטרקטי.

"ממוסקבה עד ברלין", תערוכת הציורים המבוססים על מכתביה של אמה מהמלחמה, תציג עד 12 במאי בבית יד לבנים ברמת גן, בסיוע ובתמיכה של עמותת "דורות המשך" - עמותה שהוקמה כדי להנציח את זיכרון השואה ואת סיפורי הקהילות והסיפורים האישיים והמשפחתיים של חבריה - "העדים של העדים".

חברי העמותה, בני הדור השני והשלישי לשורדי השואה, מקבלים על עצמם את המחויבות למלא את צוואת ההורים "לזכור ולא לשכוח", למען הדורות הבאים ובמטרה למנוע הכחשת שואה ולהיאבק באנטישמיות.

לאחר מכן תנדוד התערוכה אל קרקוב, וב־22 ביוני תעמוד במרכז הפתיחה של פסטיבל התרבות היהודית השנתי שנערך בעיר, ונחשב לפסטיבל היהודי הגדול ביותר באירופה. "אירנה תפתח את הפסטיבל היהודי בקרקוב השנה", מחייכת שולמית. "אחרי הכל, בדיוק כמו שאבא שלה איחל לה כשהייתה צעירה - היא חוזרת אל המולדת בראש מורם".

ביום שישי 3.5.19, במסגרת התערוכה ביד לבנים ברמת גן, ייערך בשעה 10:00 שיח גלריה עם שולמית.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו