"אמא מדליקה נרות שבת. השולחן ערוך לשתיים, לה ולי. מפה לבנה, חלה שהיא אפתה, תבשילים" - כתמונות המנצנצות באור הנרות, עולה בעיני רוחה של מרים אויפרט (84) השבת ההיא, דווקא לפני המלחמה. "אבי עזב לרוסיה, כי הוא לא רצה להתגייס לצבא הפולני, שהיה אנטישמי. אמא ואני נשארנו לבד", היא מוסיפה.
בר גרשון (19) מנס ציונה, המשרתת בחיל התקשוב, יושבת בדירתה של מרים בבית גיל פז בכפר סבא ומקשיבה לסיפור - ולבקשת מרים מציירת את הרגע הזה. אולי לא בכדי בחרה דווקא בו.
"זמן מה אחרי השבת ההיא, הגרמנים הוציאו את סבא וסבתא מהאחוזה והם באו לגור אצלנו. בהמשך לקחו את סבא שלי ליער ורצחו אותו. הגרמנים הקימו גטו ושלחו את כל היהודים לשם, אבל אמא החליטה שלא נלך לשם. הלכנו לחברה נוצרייה שלה והתחבאנו במרתף. אחרי כמה ימים היא ביקשה שנעזוב, כי פחדה שהשכנים ילשינו, אז בלילה הלכנו להתחבא ביער. זה היה חורף, היה מאוד קר. כשנגמר לנו האוכל אמא החליטה שנלך לגטו אל סבתא, הדוד והדודה".
לסיפורים נוספים בפרויקט המיוחד:
• "אמא אמרה: 'אם הם היו יהודונים, הייתי בעצמי מטביעה אותם'"
• "היומן הסודי חיכה שאגיע אליו"
אויפרט ממשיכה ומספרת כי "היינו בגטו עד 1942, אז החלו האקציות למחנות ההשמדה. לפני האקציה סבתא קראה לנו לצריף שלה. היא ביקשה מאמא להכין שלוש כוסות תה, ואמרה שזו הפעם האחרונה שאנחנו רואים אותה. היא ביקשה מאמא לקחת תנ"ך ולנדור נדר שהיא תשמור עלי, ושבסוף המלחמה נגיע לארץ ישראל".
בשלב הזה, מספרת אויפרט, "סבתא אמרה שהיא שילמה עבורנו על מקום במחבוא בגטו. הלכנו לבית בן שתי קומות. עלינו לחדר השינה ומשם נכנסנו למחסן, שבו התחבאו 50 יהודים וגם הדוד והדודה שלי. בבוקר שמענו את המשאיות והגרמנים צועקים: 'מהר למשאיות, הרכבות מחכות לכם'. חלק ברחו, שמענו יריות וצעקות. אחד הגברים במחבוא ניגש לאמא שהחזיקה תינוק. הוא אמר 'שמע ישראל' וסתם לו את הפה שלא יבכה. התינוק מת". בהמשך התחבאו אצל משפחה פולנית מרים, אמה, דודה והדוד. "שלוש שנים אחרי המלחמה אבא חזר לפולין, ושנתיים אחר כך עלינו לארץ".
בינתיים, זיכרון הדלקת הנרות הופך לדמויות וצבעים תחת ידיה של בר. "המשימה להחיות למרים זיכרון כשאין לה תמונה מוחשית לגביו, היא משימה שזכיתי לבצע", אומרת גרשון, "אני שמחה שהצלחתי 'להחיות' לה אמה ואת אותו הרגע".
מרים אמרה כי "בר מדהימה, ופשוט הביאה את משאלות הלב לשיא שלא היה. בזכותה, התמונה מהעבר ומהדמיון שלי קיבלה חיים ישר על הנייר".