ורד ויניצקי־סרוסי
חוקרת זיכרון קולקטיבי
פרופסור מן המניין במחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית. לשעבר דקנית הפקולטה למדעי החברה
פרופ' ורד ויניצקי־סרוסי, את חוקרת זיכרון קולקטיבי, תחום מחקר שהפך חיוני וחשוב במיוחד אחרי 7 באוקטובר. מה את זוכרת מאותו בוקר?
"הייתי בנסיעה מקצועית לארה"ב. באותו בוקר פגשתי ניצולה מרואנדה, שביקשה להיוועץ בי כיצד מנציחים את מלחמת האזרחים ורצח העם שהיו שם, שנחשבים בגדר עבר בעייתי - עבר שיש בו רגעים שמביישים אנשים כאומה, כשבט, כמגדר וכקבוצה.
"בזמן שדיברנו, התמונות ב־CNN וברשתות החברתיות התחילו לזרום, והבנתי שהתרחש כאן אירוע קשה ביותר. לאט־לאט התחלתי להמשיג את הדברים תיאורטית, ואחד האנשים הראשונים שחשבתי עליהם בהקשר הזה היה האדריכל מיכאל ארד, שעיצב את האנדרטה שהוקמה לאחר פיגועי 11 בספטמבר, שמהווה עבר בעייתי מבחינת ארה"ב".
המחשבה בוודאי לא היתה מקרית, משום שגם לאחר 7 באוקטובר יהיו כאן מאמצי הנצחה ותיעוד. במובן מסוים, אנחנו ניצבים עכשיו בנקודה היסטורית, מכיוון שמאמצי התיעוד מהתקופה האחרונה יהפכו בהמשך לאופן שבו נזכור וננציח את 7 באוקטובר.
"ראשית, חשוב לומר שעדיין מוקדם לדבר בעת הזו על זיכרון והנצחה, כי האירוע טרם הסתיים. ככלל, מאמצי התיעוד הרבים מהעת האחרונה יהפכו, לימים, לחומרים שירכיבו את ההנצחה בכל מיני אופנים שעוד קשה לחזות במדויק. העולם מלא היום באפשרויות רבות של הנצחה, בשלל פלטפורמות וגוונים, שיאפשרו הנצחה רחבה יותר. בהקשר של השואה, למשל, ראינו לא מזמן את 'הסטורי של אווה'. מזווית אחרת, ביד ושם הבינו למשל את חשיבות תיעוד הניצולים, משום שהם לא יהיו איתנו לנצח.
"תראה, אנחנו חברה כותבת ומתעדת, יש לנו תודעה היסטורית ותודעת זיכרון. נושא הזיכרון הקולקטיבי הוא מהאבנים הבסיסיות ביותר שלנו, ומתחבר באופן מובהק לסיפור היהודי, הישראלי: זכור את יום השבת לקדשו, זכור את אשר עשה לך עמלק, חגים שבנויים על זיכרון קולקטיבי, וגם התנועה הציונית שבנויה על ימי זיכרון רבים.
"הרגע יצאנו מליל הסדר, וכל כמה שהוא היה איום, ולא בדיוק במהות של חג החירות - פסח הוא חג של זיכרון קולקטיבי. אנחנו מציינים בכל דרך אפשרית ומדגישים - כי בכל דור ודור אדם צריך לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים. זה תרגיל קלאסי בעיצוב זיכרון קולקטיבי, והטקס הזה נשמר על ידי רוב מכריע של הישראלים. אנחנו נושאים את הזיכרון איתנו, מגלות לגלות".
תודעת הזיכרון הקולקטיבית שלנו סייעה לרבים מאיתנו לצאת ולתעד את אירועי השבת השחורה ואת אלה שאחריה.
"אני מסכימה. אנשים הבינו במהירות שהם חייבים לתעד - שיש כאן אירוע משמעותי, עמוק, היסטורי, שאינו דומה לשום דבר שעברנו פה, גם לא ל־48'. זה ממש בדמנו. הם הבינו שהם צריכים להשאיר דברים, לשמור על ארכיונים, לשחרר מהקיבוצים דברים שאולי לא יחזיקו מעמד.
"זה הזכיר לי את נפילת חומת ברלין, שאז אנשים הבינו שמדובר ברגע היסטורי ושיש לקחת חתיכה מהחומה. כשהבניינים במנהטן נופלים, הניו־יורקים מבינים שנפל דבר. בשואה 60 היסטוריונים שחיו בגטו ורשה הקימו את ארכיון 'עונג שבת', חומרים תיעודיים שהוסלקו בכדי חלב שנקברו. הם הבינו שעוד יכתבו ספרים על התקופה הזאת, שזה רגע היסטורי".
מאמצי התיעוד אמורים להקל את תהליך ההנצחה, אבל את סבורה שאתגר ההנצחה יהיה מורכב.
"ואני בכלל לא בטוחה שישראל תצליח לעמוד בו. מצד אחד, יהיו משפחות וקהילות שירצו להנציח את יקיריהן - קיבוץ בארי, ניר עוז, שדרות או אופקים. זו תהיה הנצחה עצובה ולגיטימית. הבעיה היא ההנצחה ברמת המדינה, כי המדינה והצבא הפקירו. הצבא לא הגיע שעות, והמדינה לא תפקדה בשעה שאזרחים נרצחו, נשרפו ונאנסו. וזה לא קרה בשואה, אלא בתקופת הקוממיות שלנו. 7 באוקטובר נכנס לקטגוריית העבר הבעייתי, עבר שמתביישים בו, שלד בארון, ולכן אני סבורה שלמדינה יהיה קושי להנציח את האירועים, וראינו לכך פרומו קטן בתקופת האינתיפאדה השנייה, באי־הרצון של המדינה להנציח את נושא הטרור.
"המדינה לא מיהרה להנציח, וראינו שאנשים מלמטה, מהשטח, החלו להנציח את יקיריהם. כך, למשל, תחנות אוטובוס ברחבי ישראל הפכו לאנדרטאות. ברגע שעיריות הבינו שזה נראה לא טוב, התחלנו לראות שלטים בסגנון 'כאן במקום הזה נרצחו...'. העיריות הבינו שעליהן לפעול".
אני לא בטוח שהאינתיפאדה היא מקרה בוחן מדויק. ובכל אופן, הממשלה כבר אישרה את קיומו של יום זיכרון לאומי לאירועי 7 באוקטובר - כ"ד בתשרי. כלומר, יש כאן נכונות להנצחת האירוע, ואפילו לקיים יום זיכרון מיוחד.
"ראשית, אני לא בטוחה שזה עבר חקיקה, וכידוע יש הבדל בין חקיקה להכרזה. בינתיים, ראינו יום זיכרון אזרחי לשבת השחורה ביוזמת החברה האזרחית, ולא ביוזמת המדינה. בכל אופן, אני סבורה שהמדינה והממשלה הגיעו באיחור, וגם חקיקה אינה ערובה לקיום יום זיכרון. ימים יגידו".
לקעקע את הטראומה
את סבורה שהמדינה לא תמהר להרחיב את ההנצחה ואת ימי הזיכרון, כי היא נתפסה כמי שלא הצליחה להגן על אזרחיה. אילו אופציות כן עומדות בפני המדינה?
"אני סבורה שלמדינה יש שתי אופציות: או שלא לקדם את הזיכרון של היום הנורא הזה, כי הצבא פשוט לא היה שם, המדינה לא היתה שם, וזו בושה - או למצוא פתרון ביניים: להחליט על יום שיאגד יחד את 7 באוקטובר ואת המלחמה שהגיעה אחריו, עם כל סיפורי הגבורה שמגיעים איתה".
אולי זה צעד נכון יותר בכל מה שקשור לאתוס הלאומי. יש כאן אסון שבעקבותיו תקומה; ויש חשיבות גם בזיכרון המלחמה שישראל השיבה.
"לדעתי לא. זה צעד שבורח מהתמודדות".
מדוע?
"כי הוא לא נותן מקום ראוי לקורבנות ששילמו בחייהם. לקח לנו שנים רבות להבין שלהיות גיבור בשואה זה לא רק מה שנוח למדינה, זה לא רק להיות בצד של המורדים, למשל".
אבל המלחמה שהשבנו בעזה, הגבורה שהתגלתה שם, היא אספקט חשוב באתוס שלנו.
"אני לא מפחיתה מהגבורה בעזה, אבל ל־7 באוקטובר מגיע מקום משלו. אסביר מדוע: זמן לא רב אחרי שאושר חוק יום הזיכרון לרצח ראש הממשלה, במגזר הממלכתי־דתי כבר לא ציינו אותו במקומות רבים. הם לא ידעו מה לעשות, ובסופו של דבר, חלק מהמגזר שילב את טקס הזיכרון לרבין עם טקסים נוספים.
"כשטקסים נוספים מתערבבים יחד באותו מרחב זיכרון, החלק של כל אחד יורד, זו מתמטיקה פשוטה. חקרתי את בתי הספר האלה, ונוכחתי לדעת שאת יום הזיכרון לרצח רבין חולקים עם תפילת הגשם ועם יום הזיכרון לרחל אימנו, שלא היה מצוין בבתי הספר לפני כן באופן הזה".
זאת אומרת, כל ההקשר האידיאולוגי־פוליטי של הרצח לא מקבל התייחסות.
"זה נכון, אבל חשוב לזכור שההקשר הפוליטי של הרצח לא מקבל מקום בשום בית ספר, לא משנה באיזה זרם - למעט, אולי, בכמה בתי ספר דמוקרטיים. מציינים שיגאל עמיר הוא תפוח רקוב, ורוב הזמן עוסקים בביוגרפיה המוסכמת של רבין. לכן, אם המדינה תבחר לשלב בין 7 באוקטובר למלחמה בעזה, המקום של 7 באוקטובר יהיה קטן יותר, והממשלה תאבד את האחריות שלה לתושבים שהופקרו".
האם נראה כאן פרקטיקות חדשות של שכול והנצחה?
"זיכרון קולקטיבי מאופיין בגמישות רבה. ההווה מעצב את העבר, ולכן האופן שבו נזכור את 7 באוקטובר ישתנה עם השנים. ייתכן שממשלה אחרת תעצב את יום הזיכרון ל־7 באוקטובר בצורה אחרת; לא משום שהעבר השתנה, אלא כי ההווה השתנה וחל שינוי באופן שבו זוכרים דמויות ואירועים.
"לגבי הפורמטים, הם יהיו תלויים גם במשאבים. בוודאי נראה אנשים שמקעקעים אלמנטים של הנצחה על גופם. במקביל, הנצחה דיגיטלית והנצחה שכוללת מיצגים למיניהם, למשל, כרוכה בהשקעות גדולות. לכן יש להחליט שהדברים נכנסים לתעדוף, וגם לבחון מצבים שבהם כל קהילה תרצה את הזיכרון שלה - מעבר לסיפור של המדינה.
"ייתכן שנראה שכל קהילה בעוטף תרצה להקים מיזם הנצחה פרטי משלה. האתגר הגדול של המדינה יהיה בסיוע לקהילות שרוצות באתגרי הנצחה פרטיים, אך אין להן המשאבים לכך".
מה חשבת על מיצגי החטופים השונים?
"יש לי קושי נורא גדול עם חלק מהמיצגים האלה, משום שיש בהם משהו שעלול לנרמל את החוויה. כך, למשל, במוזיאון השואה בברלין יש מין חדר שנכנסים אליו ואמורים להרגיש בו כמו בשואה. אחריו אנשים עלולים להגיד לעצמם - אוקיי, לא נורא, שרדתי. במוזיאון בדרום אפריקה יש זינזאנה שמדמה את רכב המשטרה הדרום־אפריקני בתקופת האפרטהייד. הילדים נכנסים פנימה ומדמים שהם אותם שחורים שנכלאו בזינזאנה, ועלולים לצאת בתחושה שאפרטהייד זה לא כזה נורא. המיצגים האלה מדמים מציאות שאי אפשר לדמות".
מה דעתך על נוסחי ה"יזכור"?
"זה מעיד על כוחו של ההווה בעיצוב העבר. כלומר, לוקחים טקסט קאנוני, חילוני, בן 100 שנים, שנכתב על ידי ברל כצנלסון לסיפור תל־חי, ועורכים בו שינויים. זה מעיד בעיניי על החיות ועל הצורך של הקהילה לחדש טקסט מוכר, ולהתאימו אל האתוס הלאומי הנוכחי שעדיין מדבר אליה".
תאריך שמחדד משמעות
השיחה שלנו מתקיימת בשבוע שבו צוין יום השואה. אחת משורדות השואה אמרה השבוע שאי אפשר להשוות את 7 באוקטובר לשואה, אבל גם אי אפשר להרחיקו מהשואה, "זה נפגש איפשהו באמצע". מעניין לדעת אם התיאור הזה ישפיע על האופן שבו 7 באוקטובר ייצרב כאן: האם נדבר כאן בחלוף השנים במונחים של דור שני ל־7 באוקטובר? האם התאריך הזה ייצרב בתודעה הציבורית כמו השואה?
"7 באוקטובר יושב על אלמנטים מהשואה. אנחנו לא באים לעולם כלוח חלק. גם אם אנחנו לא דור שני או שלישי לשואה, רובנו גדלנו במערכת החינוך שהדגישה ולימדה שואה, ולכן הזיכרון הקולקטיבי שלנו מורכב באופן אינהרנטי מהשואה. יהיה קשה להפריד בין השניים.
"אירועי 7 באוקטובר יתכתבו עם השואה משום שמספיק אנשים נזכרו בה בשבת השחורה, כולל שורדי שואה בעצמם.
"אני מחברת את האירועים הנוכחיים גם לזיכרון הקולקטיבי באשר לגלעד שליט ולרון ארד. משפחות החטופים עושות שימוש ברון ארד, ואומרות שללא פעולה מהירה - יקיריהן יהפכו לרון ארד. הן לא משתמשות בזיכרון של גלעד שליט, כי מי בכלל יכול לשרוד במנהרות הללו במשך חמש שנים. הן מדגישות שהן לא יעמדו ב־130 רון ארד, ומשתמשות בזיכרון הקולקטיבי כדי להשפיע על ההווה".
היית בעד לקרוא למלחמה "מלחמת 7 באוקטובר", ואי אפשר שלא להשוות את השם לפיגועי 11 בספטמבר. יש הסבורים כי שם מלחמה שבבסיסו תאריך הוא בגדר בריחה, שאינה מהדהדת את גודל האסון. כיצד שם המלחמה, "מלחמת 7 באוקטובר", למשל, ישפיע על האופן שבו נזכור אותה?
"התנגדתי לשם 'חרבות ברזל', משום שצמד המילים הזה נטול כל משמעות והקשר. זה נכון ששם שבבסיסו תאריך עלול לטשטש את המשמעות, אבל במקרה הספציפי שלנו - במילה 'שבעה' יש רובד עמוק שמתחבר לשבעה היהודית, לשבוע האבל, ולכן אין כאן דמיון לשום תאריך סתמי אחר שקרה בו משהו. עבור היהודים זו מילה עם משמעות רבה, בניגוד למשל ל־11 בספטמבר, שהוא תאריך קצת יותר גנרי".
לסיכום, השבוע העלה סקר חדש כי 82 אחוזים מאזרחי ישראל מרגישים שזיכרון השואה נחלש עם השנים. איך ייראה בעתיד, אולי בעוד עשור ואף יותר מכך, הזיכרון הקולקטיבי בכל מה שקשור ל־7 באוקטובר?
"אני חושבת שהרבה מאוד אנשים בישראל לא ייתנו ל־7 באוקטובר להישכח, כי זה חלק ממי שהם. ועדיין, לחברה אזרחית אין אותה יכולת כמו למדינה - לקיים אזכרות, להשפיע על תוכניות לימודים ולהנחיל זיכרון. לכן יש להתמקד גם במה שעושה המדינה בעניין, כיצד היא מתכוונת להתמודד עם היום הזה. לרוב המדינות יש שלדים בארון, רגעים בהיסטוריה שהן בושות בהם ונכלמות מהם, ואני מקווה שזה לא יהיה המקרה כאן. אם בסוף ההנצחה והזיכרון יהיו רק עסק של העוטף - אז יש לנו עוד סיבה להתבייש".
להצעות ולתגובות: Ranp@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו