הדיבורים של אובאמה - לא עזרו ללבני

לפני 2,714 שנים התייצב השר האשורי רבשקה על חומת עיר הבירה ונשא באוזני האומה נאום מבעית. האיש, שלדברי חכמים היה יהודי מומר, הזהיר כי אם תמשיך הממשלה במדיניותה השגויה הנסמכת על "משענת קצה רצוץ" - יקיץ הקץ על ירושלים.

מייד נחפזו נציגי השלטון להפציר בו, "אל תדבר עימנו יהודית באוזני העם" - אבל רבשקה רצה להגיע אל ההמונים מעל לראשיהם של המלך והממשלה. הוא הגיע כדי לאיים ולהטיל מורא.

ברק אובאמה שיחרר השבוע באורח עקיף אמירה דומה באמצעות העיתונאי היהודי ג'פרי גולדברג. פנה לציבור מעל לראשה של הממשלה.

לא, הנשיא אובאמה אינו אויב אלא ידיד; הוא אינו חותר תחת קיומה של ישראל, אלא רואה בה נכס אסטרטגי לארה"ב, מין נושאת מטוסים בחולות הסוערים של המזרח התיכון. אבל מדיניותו של בנימין נתניהו כלפי הפלשתינים אינה נראית לו, ולפיכך החליט לקראת הבחירות "לדבר יהודית" עם המצביעים ולהזהירם כמעט בלשונו של השר האשורי. האירוע בתנ"ך הסתיים בשלום, בניצחון גדול על צבא אשור של השר רבשקה. המצב במזרח התיכון בשנת 2013 - נזיל.

הנשיא האמריקני כיוון את דבריו לבחירות בישראל. נתניהו לא הופתע. הוא אמר בכמה הזדמנויות כי לא עלה בידו לשכנע את הממשל האמריקני שבפועל לא תמך במועמדותו של מיט רומני הרפובליקני לנשיאות, ולפיכך פעולת התגמול מכיוונו של אובאמה כמעט בלתי נמנעת. אפשר גם כי אינה האחרונה עד לפתיחת הקלפיות בעוד ארבעה ימים.

קשה להעריך מראש אם מסעי הפחדה כאלה במדינות אחרות - ידידות כאויבות - עולים יפה. התגובה הפסיכולוגית של העם המוזהר, שזרים "מדברים אליו ביהודית", אינה אחידה.

בירושלים של המלך חזקיהו לא נפל העם קורבן ללוחמה הפסיכולוגית של האשורים. בירושלים 2013 צריך להמתין לתוצאות הבחירות כדי לדעת אם ההמונים הגיבו בהתקבצות מאחורי בנימין נתניהו או נטשוהו בבהלה. נתוני הסקרים שפורסמו אתמול העידו כי ציפי לבני לא התחזקה עקב דברי אובאמה, שנועדו לסייע לה.

הרפלקס המותנה של האומה דומה למעשייה על אדם אשר קילל את האם של חברו והוכה על ידיו. בכאבו כי רב הטיח בצעיר שהיכה אותו: "אבל אתה עצמך התבטאת כך על אמא שלך", וזה מיהר להגיב: "לי מותר לומר על אמא שלי ככל העולה על רוחי. לך, אדם זר, אין זכות כזאת". ברוח דומה, הישראלי הנבוך העושה דרכו אל הקלפי מוכן לשמוע דברים חמורים מאלה משלי יחימוביץ' ומיאיר לפיד ומציפי לבני - אבל לא מפי זרים בחו"ל.

אין דיון רציני

רוב היהודים בישראל מזדהים עם הפתרון המועדף על אובאמה. הם תומכים ברעיון "שתי המדינות לשני העמים", ברוב של חמישה לעומת ארבעה.

אבל ברוב של 12 לעומת שבעה הם גם מחזיקים בדעה כי אי אפשר להגיע להסכם שלום עם הפלשתינים, וכי אבו מאזן אינו יכול להיות שותף לו. הנשיא האמריקני שתקף במילים חריפות את ראש הממשלה התעלם כליל מאחריות הפלשתינים למבוי הסתום שאליו נקלע המשא ומתן.

גם ישראלים כמותי המצדדים בפתרון של שתי מדינות לשני עמים נוהגים כבת יענה וטומנים ראשם בחול. נכון כי יש ראיות מובהקות, שהפלשתינים דחו את מהלכי הפשרה של אהוד ברק (2000) ואהוד אולמרט (2009) והם משבשי הפתרון, אבל מה ישראל עושה נוכח סרבנות השלום שלהם-

אובאמה ושמעון פרס ואולמרט ולבני ויובל דיסקין אינם כובשים את ליבו של הבוחר הישראלי המצדד בשתי המדינות לשני העמים - מפני שהוא יודע בעומק ליבו שאין להם שותף פלשתיני לדרך; מפני שגם בחשדו כי בנימין נתניהו לא מתכוון לכך ברצינות - הוא יודע שאפילו זהבה גלאון ממרצ לא תצליח.

מערכת הבחירות מנפקת שעשועים דוגמת מהי דעת האמהות של שלי יחימוביץ' ונפתלי בנט, ולא דיון רציני בחלופה כלשהי המסוגלת לממש את הפתרון בדרך אחרת. אפילו המהלך של הסדר חד-צדדי כהתנתקות מעזה נכשל.

לא נכון ולא נבון ולא מספיק להטיח בנתניהו שהוא אינו מתכוון. אופוזיציה רצינית בצומת לאומי כה חשוב, שנשיא אמריקני מזהיר מפניו, חייבת להציע לבוחר הנבוך את הפתרון שבפיה: האם נסיגה חד-צדדית לגושי ההתיישבות? האם נסיגה עמוקה יותר? האם "שב ואל תעשה" עד לשינוי פני הזירה-

אילו היה בפי לבני ויאיר לפיד ושלי ושאול מופז פתרון מעשי, הם היו הופכים לרוב בישראל. בהיעדרו, הם שותפים לדעת הרוב, אבל אינם מקבלים את קולותיו.

בדרך ללחץ אמריקני-

הרוב בישראל מעדיף ביחס של 10:7 להקים קואליציה בהשתתפות הליכוד ביתנו, העבודה, יש עתיד והתנועה, על פני ממשלה עם הדתיים והחרדים. זה קסם אריתמטי שמצטלם היטב בטבלאות של סקרי דעת קהל, אבל לא במציאות. שכן בקואליציה כזאת נותרת מפלגת השלטון המרכזית במיעוט. שום ראש ממשלה לא ירצה להישען על שרים ממפלגות שכנות במקום על סיעתו שלו.

זו אחת הסיבות שבגללה קיימת כמעט הסכמה בצמרת הפוליטית של ישראל על מפלגותיה הרבות כי הממשלה הבאה לא תוציא את מלוא ימיה. ב-2009 טעתה לבני בסרבה לקבל את הערכתם של גדעון סער ואחרים, שהממשלה תכהן ארבע שנים, ולפיכך בהסכם רוטציה תזכה לעמוד בראשה כ-19 חודשים. התחושה ב-2013 שונה.

ההתבטאות הבוטה של אובאמה מצביעה על לחץ בינלאומי גובר; על הינתקות אמריקנית מהטלת וטו להגנת ישראל במועצת הביטחון; ועל דפוס ההתנהגות הנהוג בבית הלבן - אירופה נשלחת לחזית המדינית ואמריקה אינה מתערבת.

על רקע זה חוששים ראשי הליכוד מפני יומה הקצר של הממשלה הבאה. אך נפתלי בנט אינו חושש ומוכן להיכנס לממשלה כזאת.

לעומת זאת, אם הוא ייקלע לספסלי האופוזיציה, הוא ינהל מאבק הולך ומחריף נגד הממשלה, אבל אם ימצא עצמו בתוכה תתגלה להערכתו סיעת הבית היהודי כפרגמטית מאין כמותה. הוא לא יפיל את הממשלה על פרשיות שוליות, זוטות.

רק בנקודה אחת יש בפיו איום ש"חבל על הזמן". אם יפעל נתניהו להקמת מדינה פלשתינית, הוא מתחייב לפרוש מהממשלה תוך כדי ניהול מאבק ציבורי חריף. מתעורר הרושם כי חרף נאומו בבר-אילן לא יוביל נתניהו את הממשלה לנקודת החיכוך הזאת עם בנט.

ביטחונם של השרים

הממשלה תסיים את תפקידה בעוד חודש או חודשיים, וזו ההזדמנות לתקן מצבים אשר שרים מכהנים מסרבים להיפרד מהם.

אני מציע לממשלה האזרחית, שיצאה זה עתה בשלום מן הניסיון לחתור תחתיה בפרשת מסמך הרפז, להחליט כי היא משתחררת גם מלפיתת השב"כ. מסיבות תקציביות, ויותר מכך מטעמים של נראות, זו ההזדמנות להפחית משיעור המאבטחים המלווים את השרים.

רובם המכריע, ללא הבדל דת ומפלגה, אוהבים מאוד את השירות הנוח הזה למרות שהם מצהירים כי אינו לרוחם. שר שאיש אינו מכירו בציבור אלא בזכות שומרי הראש המקיפים אותו במסעדה וברחוב, חישב השבוע כי שמונה צעירים עוסקים בביטחונו האישי במשרה מלאה.

לא זו בלבד שלגבי רוב השרים היקף השמירה האישית מיותר, אלא שישראל מצטיירת בעיני זר הנכנס למסעדה או לבית קפה שבהם שוהה חבר ממשלה כמו רומניה של ניקולא צ'אושסקו.

האמת הפשוטה היא כי מספיק שומר ראש אחד המתחלף מדי שמונה שעות, שהוא גם נהג המיומן בשליפה מהירה של אקדחו בשעת חירום. היקף השמירה האישית לשרים זוטרים מעניק לישראל צביון של מדינת משטרה.

הממשלה אינה יכולה להיחבא בעניין זה מאחורי השב"כ, שבצדק מבחינתו רוצה להגיע לביטחון של 100 אחוזים.

בפרשת הרפז ניסתה לשכת הרמטכ"ל להכתיב את רצונה לשר הביטחון ובעניין אבטחת השרים הממשלה נכנעת ברצון סמוי לתכתיב של השב"כ. לא, הממשלה היא זו שצריכה להכתיב לו.

האם זה יפחית במשהו את ביטחונם של רוב השרים? כן. מה לעשות ובחיים בישראל יש מידה של סיכון. גם למי שרוצים בכל נפשם ובכל מאודם לכהן כשרים.

ומה באשר למי שהתפקיד גורם לו לחשוש לחייו? מעמד של שר אינו צו 8 לגיוס מילואים. לא מוכרחים לכהן, רק מי שמעוניין בתנאים המכבדים את המדינה ומצמצמים את הליווי המיותר והיקר.

אין שלום

היישוב נווה שלום נועד לשמש כדגם אידיאלי למדינה דו-לאומית. יהודים וערבים יאהבו זה את זה. אך הפסיכולוגית פרופ' עמיה ליבליך, שהתמחתה בכתיבת ספרים המבוססים על עדויות של קבוצות ייחודיות כ"ילדי גוש עציון", הלכה לראש החץ של אחוות העמים ומצאה כי "בנווה שלום אין מסכימים על דבר פרט להסכמה לא להסכים". החל בשוטטות כלבים וכלה בשלטים שליוו את המשט לעזה.

מזעזעת מכולן היתה עדותה של דניאלה כיתאין. היא אמו של חייל הנח"ל תום, שנהרג באסון המסוקים: "אנחנו משתיקים את האי הסכמה והמרחקים גדלים והולכים... לפני שתום נהרג אפשר היה לדבר על זה שהולכים לצבא. זה היה לגיטימי. (אחרי שנהרג): הופיעה הטענה שהליכה לצבא אינה לגיטימית, זה פסול פה ביישוב... שנים הסברתי את זה פה לקבוצות שבאו לבקר. הערבים צריכים לקבל שחובת היהודים להגן על המדינה... מזל שביהדות נהוג לקבור מייד ולא אחרי חודש-חודשיים, זה הנתון שבגלל תום קבור פה... הרגשתי שאומרים לי, ולא ממש אמרו כך במציאות, כאילו בבית הקברות שלנו לא יהיה חייל יהודי, חייל ישראלי... היו אמירות נוראות... הערבים שגרים איתנו הקצינו וגם אני נהייתי יותר יהודייה, יותר ישראלית - בטח אחרי שתום נהרג... מאז הרבה הגיעו לגיל הגיוס ולא התגייסו... בגדול, כל החברות שלי יהודיות".

וזה רק על קצה המזלג, זה המקום הנקרא עדיין נווה שלום.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו