אחרון גיבורי הפעולה

מה הוא צריך את כל הכאב-ראש הזה עכשיו? זו השאלה שהתרוצצה לי במוח בשעה שישבתי לצד ארנולד שוורצנגר בקומה ה-14 של מלון ארבע העונות בבוורלי הילס בשבוע שעבר. בכל זאת, הנה אדם שהצליח להגיע למספר לא מבוטל של הישגים סופר-מרשימים במהלך 65 שנותיו על פני כדור הארץ - אלוף עולם בהרמת משקולות, 11 פעמים אלוף עולם בבודי-בילדינג, כוכב קולנוע בינלאומי נערץ שמשתכר יותר מ-20 מיליון דולר לסרט, פעמיים מושל מדינת קליפורניה - איזו סיבה יכולה להיות לו לשוב כעת, בגילו המתקדם, לעולם סרטי האקשן אחרי הפסקה של עשור, ולהתחיל שוב את הטיפוס האיטי והתובעני אל הפיסגה, כמעט מההתחלה? למה לו לקפוץ דרך חלונות, לחטוף מכות ולהתרוצץ עם שוטגאן על סט של סרט בעל תקציב נמוך יחסית, תוך כדי שהוא מתעלם מעצמותיו החורקות ומברכיו הכואבות? למה לו להסתכן בקלקול המורשת הרב-תחומית המפוארת שבנה בהתמדה ובכישרון במשך יותר מ-30 שנה? מה, לא עדיף במקום זה לבלות קצת זמן איכות על הספה מול הטלוויזיה עם ארבעת ילדיו? הרי לא באמת יכול להיות שהוא עדיין מרגיש צורך להוכיח משהו למישהו. לא באמת יכול להיות שהוא זקוק לכסף. לא באמת יכול להיות שהוא נהנה לשבת כאן עכשיו ולספוג בשמחה ובחיוך מנומס את כל השאלות החטטניות והצפויות של העיתונאים.

"אני לא מאמין בלפרוש", הוא מסביר במבטא השוורצנגרי המפורסם שלו. "זה לא הסטייל שלי. כל הרעיון של פרישה לא מובן לי. לפרוש ממה? מליהנות? אני אוהב לעשות סרטים. אני נהנה מהעיסוקים שלי. אני נהנה לקדם את נושא הבריאות והכושר. למה להפסיק-"

מה, לא עבר לך בראש שאולי הניסיון לעשות קאמבק לא יצלח-

"קצת חששתי לחזור אבל היה לי מזל, כי בזכות סליי (סילבסטר סטאלון; י"ק), שהציע לי להופיע בתפקידי אורח בשני סרטי 'הבלתי נשכחים', יכולתי לטבול את האצבעות במים לפני שקפצתי בחזרה לבריכה. היה משהו מרגיע ומשמח בתגובה של הקהל כשראו אותי על המסך. ברור שהיו לי ספקות, כי זה דבר אחד להגיד 'אני אהיה מושל לכמה שנים, ואחר כך אחזור להוליווד ונמשיך מאיפה שהפסקנו', וזה דבר אחר לגמרי לעשות את זה באמת. הרי בסופו של דבר, זה הקהל שמקבל את ההחלטות האלה".

ארנולד הברברי

שוורצנגר מדבר בשקט. הוא נראה עייף. לא ברור אם זה יום הראיונות הארוך שהעניק לקידום סרטו החדש, "עומד אחרון", או שאולי אלה החיים. למקרה שפיספסתם, השנתיים האחרונות לא ממש האירו לו פנים. בסיכום הכללי, בהחלט אפשר לומר שהיו בהן יותר תבוסות מניצחונות.

זה התחיל במאי 2011 עם סקנדל ניאוף עסיסי ומביך שצץ כשבעה חודשים לפני תום כהונתו השנייה כמושל קליפורניה. התברר כי ב-1997 הכניס שוורצנגר את עוזרת הבית המשפחתית להריון, והפך לאב לילד מחוץ לנישואים. בעת שהעוזרת נשאה ברחמה את בנו, גם אשתו, מריה שרייבר, בת למשפחת קנדי המפורסמת, היתה בהריון. באופן מטורף לגמרי, שוורצנגר לא ראה שום בעיה בהבאת אשתו למסיבה של העוזרת לרגל הולדת בנה. זהותו של האב לא נתגלתה במשך שנים, ולא ברור מתי בדיוק נפל לשרייבר האסימון. כך או כך, עכשיו היא יודעת. עם כל שאר העולם.

שמועות על כיבושיו המיניים הרבים של שוורצנגר ועל היחס המפוקפק והמטרידני שהפגין כלפי נשים שבהן נתקל בצילומי סרטיו ליוו אותו כמעט מתחילת דרכו בהוליווד, ואף איימו להפילו כשהחל בהתמודדות על משרת מושל קליפורניה. סיפרו שהוא שולח ידיים, שהוא מרשה לעצמו לעשות דברים שגברים לא אמורים להרשות לעצמם. אבל אם עד עכשיו הציבור האמריקני היה מוכן להתעלם מהרכילויות ולמחול לו על כך שאינו מושלם, סיפור העוזרת כבר עבר את הגבול בכמה קילומטרים טובים. דעת הקהל התהפכה עליו ב-180 מעלות, ובן לילה הפך השחקן הנערץ והמושל הפופולרי לטרף קל עבור התקשורת צמאת הדם. שרייבר, שוויתרה על הקריירה העיתונאית היפה שלה באן.בי.סי כשבעלה בחר להיכנס לפוליטיקה, החליטה שנשבר לה סופית מהשטויות שלו, וכשבועיים לפני שהפרשה התפוצצה בתקשורת היא עזבה אותו, לאחר 25 שנות נישואים.

לזכותו של שוורצנגר ייאמר שהוא בחר לא לשחק את המשחק הצדקני, שכה אהוב על האמריקנים. בפרק שעסק בפרשה באוטוביוגרפיה שלו, "Total Recall", שיצאה באוקטובר, וכן בראיון ה"התנצלות" שהעניק לתוכנית "60 דקות" לצורך קידום הספר, הוא אמנם הודה שטעה ושיש לו חולשה לנשים, אבל סירב לרדת על הברכיים, להזיל דמעות תנין, לבקש מחילה מישו או להכות על חטא. "זה ללא ספק הדבר הכי מטומטם שעשיתי בחיי", אמר למראיינת לסלי סטאהל בלי למצמץ, כשנשאל על בנו הממזר.

הציבור בחר שלא להשתכנע, והבגידות הנוספות, שבהן שיתף את קוראי ספרו, רק תרמו להחמרת המצב. הראיון ל"60 דקות" עורר מחאה ציבורית רועשת, ומרבית עותקי הספר, שהיה אמור להיות רב-מכר, נותרו על המדפים.

ובכל זאת, למרות זאת, שוורצנגר כאן. הוא הרי הבטיח שיחזור, לא? אי אפשר אמנם להאשים אותו בהתלהבות יתרה, אבל את תשובותיו הוא מקפיד לנסח בסבלנות, בדיפלומטיות וללא שמץ של חרטה או התנצלות. במילים אחרות, בהחלט ניכר עליו שבילה את העשור האחרון עמוק בפוליטיקה. כן, הוא יודע שהשנתיים האחרונות פגעו קשות בתדמית שלו. כן, הוא יודע שהוא זקן. כן, הוא יודע שהוא כבר לא יכול להסתובב עם גזע עץ על הכתף, כפי שעשה ב"קומנדו", או להרים טנדר צבאי כמו ב"הטורף". אבל הוא לא מתכוון לתת לעובדות הפעוטות האלה לעצור אותו. להפך. נראה שהוא מעוניין למנף את עניין הגיל ולגרום לו לעבוד לטובתו. הוא עדיין מתאמן בכל יום ("משקולות, סבולת לב-ריאה, רכיבה על אופניים, שחייה, סקי - אני פעיל מאוד"), ולטענתו הוא נמצא במצב גופני כל כך טוב, שהוא אפילו לא היה צריך להיכנס לכושר לפני תחילת הצילומים.

"להזדקן זה חרא", הוא אומר, "אבל הגיל אינו מכשול בעיניי. נכון שקשה יותר לעשות את הדברים, לוקח יותר זמן להתאושש ולהחלים מהפציעות, אבל זה לא מונע ממני לעשות את מה שהתפקיד דורש. עברו עשר שנים מאז הסרט האחרון שעשיתי, 'שליחות קטלנית 3', ומובן שהדברים השתנו במהלך הזמן הזה. מבחינה פיזית, אני לא ברמה שבה הייתי בגיל 30. המוח עדיין רוצה לעשות את הדברים כפי שעשית אותם בגיל 30, אבל הגוף לא עומד בזה".

אתם מתייחסים לזה לא מעט בסרט.

"חייבים להתייחס לזה. חייבים לצחוק על זה. אחרת הקהל עשוי להגיד 'מה, ארנולד חושב שהוא עדיין בן 30-' צריך לנטרל את זה על ההתחלה, ואז אפשר להמשיך הלאה".

זיכרון אתגרי

ארנולד אלואיס שוורצנגר נולד בכפר טאהל באוסטריה ביולי 1947. בגיל 21 היגר לארה"ב. כיסיו היו ריקים והוא בקושי ידע אנגלית, אבל היו לו שרירים. בגיל 23 זכה לראשונה בתואר "מר אולימפיה", ובמהלך השנים הבאות שיחזר את ההישג שש פעמים נוספות. בד בבד שיפר את האנגלית והחל להשקיע בנדל"ן וביוזמות עסקיות אחרות, שהתבררו כמוצלחות מאוד. את תפקידו הראשון בקולנוע קיבל כבר בגיל 23, כשנבחר לככב בסרט "הרקולס בניו יורק" (כדי לא לבלבל את האמריקנים, החליטו המפיקים לשנות את שמו לארנולד סטרונג), אבל את הפריצה הראשונה לתודעה הציבורית עשה רק ב-1976, כשכיכב לצד ג'ף ברידג'ס ב"Stay Hungry" - תפקיד שהביא לו את פרס גלובוס הזהב בקטגוריית השחקן המבטיח של השנה. השוונג נמשך שנה מאוחר יותר, עם "Pumping Iron" - סרט סמי-אוטוביוגרפי, שעסק בעולם פיתוח הגוף.

הלהיט הרשמי הראשון שלו הגיע ב-1982. זה היה "קונאן הברברי", עיבוד לסידרת ההרפתקאות המדממת ועתירת החרבות והכשפים של רוברט אי. הווארד. שנתיים לאחר מכן הפך סופית לכוכב-על, בתפקיד הבלתי נשכח כרובוט רצחני ב"שליחות קטלנית" של הבמאי ג'יימס קמרון. הסרטים שעשה שוורצנגר ביתרת העשור - שכללו את "קומנדו" (1985), "הנרדף" (1987), "הטורף" (1987), "מפגש לוהט" (1988) ותפקיד קומי ראשון ומפתיע ב"תאומים" (1988) - המשיכו את רצף ההצלחות, הגדילו את מעגל המעריצים באופן ניכר וסייעו לבסס את מעמדו של שוורצנגר כגיבור הפעולה הגדול בעולם.

בשנות ה-90, הודות לסרטים "זיכרון גורלי" (1990), "שליחות קטלנית 2" (1991) ו"שקרים אמיתיים" (1994), החל שוורצנגר לקבל גם קצת כבוד מהמבקרים. בתוך כך חווה גם את כישלונו הגדול הראשון - "אחרון גיבורי הפעולה", סרט אקשן נפוח, יהיר ומרתק מכל הסיבות הלא נכונות, שהתרסק בקופות בקול תרועה רמה ב-1993.

לקראת סוף שנות ה-90 משהו בנוסחה השוורצנגרית החל לחרוק. תפקיד איום בסרט המושמץ "באטמן ורובין" (1997) הפך אותו לבדיחה, וסרטי האקשן שניסו לתקן את הרושם - דוגמת "סוף העולם" (1999) ו"היום השישי" (2000) - נראו כמו העתקים חיוורים של המקור ולא הרשימו את קהל קוני הכרטיסים. רמז אחרון לחוסר הרלוונטיות שלו הגיע בסרט "פגיעה היקפית" (2002), מותחן פעולה שבו גילם כבאי היוצא להילחם בטרור. הסרט, שצולם לפני פיגועי 11 בספטמבר אך יצא לאקרנים אחריהם, נתפס כמנותק לחלוטין מהמציאות החדשה והמפחידה שאחזה בארה"ב, וסיפק את הרושם שגיבורי פעולה מסוגו של שוורצנגר די סיימו את תפקידם. אין זה מקרה ששנה לאחר מכן הוא הכריז על פרישתו מעולם הקולנוע לטובת קריירה פוליטית.

מאיפה המוטיבציה הלא נגמרת הזאת-

"מהחינוך, מהגנים, מהסביבה. מהתחרותיות שהיתה לי עם אח שלי. מהקשיחות של אבא שלי. כשהייתי צעיר לא חשבתי על זה יותר מדי. רק לאחרונה, כשכתבתי את האוטוביוגרפיה שלי והסתכלתי לאחור על חיי, התחלתי לשאול את עצמי את השאלות האלה, וגם אני לא ממש הצלחתי להבין מאיפה הגיע הדרייב המטורף הזה. למשל היה נראה לי מאוד טבעי, אחרי שהחלטתי לפרוש מעולם הבודי-בילדינג, להחליט שאני רוצה להיות כוכב הוליוודי. כאילו, הלו? קל להגיד את זה, אבל זה דבר שדי קשה לגרום לו לקרות, נכון-

"אבל היה ברור לי שאפשר לעשות את זה. יש לי יכולת לעשות הדמיה מוחשית למטרות שלי. אני מצליח לדמיין את הדברים שאני רוצה להשיג בצורה צלולה עד כדי כך שהם נראים ומרגישים כמו המציאות. ואז אני פשוט עובד כדי להגיע לשם, כדי להפוך את הוויז'ן למציאות. המוטו שלי הוא: 'לראות את זה, להאמין בזה, להשיג את זה'. ככה גדלתי. אם אתה לא רואה את המטרה ולא מאמין בה, ברור שלא תשיג אותה. הדברים האלה לא קורים בטעות. הם קורים בגלל שאתה מחויב באופן טוטאלי למטרה ומאמין בגורל שלך. וככה הייתי תמיד. רציתי להגיע לאמריקה, רציתי להיות אלוף העולם בבודי-בילדינג, רציתי להיות כוכב קולנוע, רציתי להיות מושל. אנשים אחרים היו אולי בוחרים במטרות צנועות יותר. אבל אני נהנה לשמוע את כולם אומרים 'אי אפשר לעשות את זה', ואז ללכת לעבוד, ולהילחם, ולהפוך את זה למציאות".

ואין פחד מכישלון?

"לא. יש הבנה שאפשר להפסיד ושאפשר להיכשל, אבל אין פחד מפני זה, כי פחד הוא מה שעוצר אותנו. בגלל זה אדם אחד מצליח יותר מאדם אחר - כי האדם האחר לא מוכן לעשות את הצעד הנוסף הדרוש. אני לא מאמין בלסגת כי משהו קשה לך. כשאתה מגיע מרקע של ספורט, כמוני, כישלון הוא חלק גדול מהחיים שלך. אי אפשר לשבור שיא בלי להיכשל בדרך. מתישהו זה יגיע. אחרי שאתה מצליח להרים 150 ק"ג אתה רוצה להצליח להרים 155 ק"ג. אבל אתה תיכשל עשר פעמים לפני שתצליח. ואז, תרצה להרים 160 ק"ג, ותיכשל שוב ושוב. ויום אחד זה יקרה, ואז תגיד: 'עכשיו 165 ק"ג!' והכל מלו-וה בידיעה שאתה הולך להיכשל כדי להגיע לשם, אבל שאתה תגיע לשם בסופו של דבר. אני תמיד אומר שלאזור אומץ אין פירושו לאזור התאבדות. צריך אומץ, גם בסרטים וגם בפוליטיקה, ולפעמים זה אומר גם לעשות דברים שאף פעם לא עשית. יש ניצחונות, יש תבוסות, והשאיפה היא שבסוף יהיו יותר ניצחונות מתבוסות".

מושל קטלני

ב"עומד אחרון", של הבמאי הדרום-קוריאני המצוין קים ג'י-וון ("סיפור מריר-מתוק", "הטוב, הרע והמוזר"), מגלם שוורצנגר שריף בעיירת גבול מנומנמת בדרום ארה"ב. את שגרת חייו השלווה והמעט פתטית מפר מנהיגו האכזר של קרטל מקסיקני, שנמלט מידי האף.בי.איי ועושה את דרכו אל הגבול במכונית ספורט מהירה. כמו שאתם יכולים לנחש, כל מה שמפריד בין הפושע המסוכן וחסר הרחמים לבין החופש הוא השריף האוסטרי המזדקן שלנו. אין לרגע ספק מי ייצא מהמערכה כשידו על העליונה, אבל באופן מעט מפתיע, בניגוד לעבר, שוורצנגר כבר אינו גיבור על-אנושי. הוא נראה כמו פנסיונר, מרבה להתלונן על עייפות וחוטף לא מעט מכות. בכלל, יש משהו צנוע ומשעשע בהופעה שלו; מדובר בתפקיד מאוד לא טיפוסי עבורו.

אפשר לומר שזו הדמות הכי פגיעה ואנושית שגילמת אי פעם.

"נכון, כי אני ללא ספק פגיע יותר. ואני מתמודד עם נושא הגיל בדיוק כפי שהדמות שלי בסרט מתמודדת עם הנושא. אני בהחלט מזדהה עם הפגיעו-ת שלה".

אחרי שהתרגלנו לראות אותך בשוברי קופות עתירי תקציב, קצת מוזר לראות אותך מככב שוב בסרט שתקציבו צנוע יותר - כ-30 מיליון דולר - בערך כמו השכר שקיבלת עבור "שליחות קטלנית 3".

"טוב, אנחנו נמצאים בעידן אחר. אם בשנות ה-90 סרט אקשן ממוצע היה מקבל תקציב של 100 מיליון דולר, היום אותו סרט מקבל 50 מיליון. צריך להסתדר עם מה שיש. אבל זה טוב, כי עכשיו לא מבזבזים זמן על הסט. הולכים ומצלמים בשמונה שבועות מה שפעם היה לוקח 12 שבועות. הכל יעיל יותר. ובקשר לשכר שלי, תזכור: בתור מושל, עבדתי בחינם. לא לקחתי שכר. ובעבר, עשיתי הרבה סרטים בחינם. את רוב הכסף עשיתי מאוחר יותר, מההכנסות מהסרטים. קח את 'תאומים' לדוגמה. אמרתי להם, 'בואו נעשה את הסרט בזול, ב-16 מיליון דולר, נחסוך עלויות, לא נקבל שכר - אני, דני דה-ויטו והבמאי אייבן רייטמן - ובמקום זה ניקח אחוז מסוים מההכנסות אחר כך'. בסופו של דבר, עשינו מהסרט הזה יותר כסף מכל סרט אחר שעשינו".

איך היה להיות שוב על סט של סרט-

"כאילו לא עזבתי מעולם. הייתי צריך להסיר קצת את החלודה בכל מה שקשור להתעסקות עם כלי הנשק השונים, אבל אני חושב שהשנים שלי כמושל עזרו מאוד לכישורי המשחק שלי. דברים רבים שנחשפתי אליהם במסגרת התפקיד הותירו עלי חותם ועוזרים לי עכשיו במשחק. אתה רואה איך אנשים חיים ונחשף לסוג הבעיות שקיימות שם בחוץ - זאת חוויית למידה, וזה גורם לך להעריך את מה שיש לך".

למה הכי התגעגעת בתהליך עשיית הסרטים-

"לא היה לי זמן להתגעגע, הייתי כל כך עסוק בלהיות מושל. עבדתי כל יום, כל היום. ניסיתי לפתור את הבעיות של קליפורניה. בעיות עצומות. זו המדינה הגדולה ביותר בארה"ב, 38 מיליון אנשים. אין זמן להגיד 'הלוואי שהייתי נשאר בעסקי הסרטים'. אני מניח שאם באמת הייתי מכונה, הייתי מנהל את המדינה ביום ועושה סרטים בלילה".

לא היה איזה סרט שיצא בעשור האחרון שאמרת לעצמך, "חבל שלא אני עושה את התפקיד הזה"-

"לא. אהבתי מאוד את העבודה שלי כמושל. חוויתי דברים מיוחדים מאוד. כשאתה כל היום נמצא בפגישות, וכל חצי שעה נכנסים אליך למשרד אנשים חדשים, עם נושאים חדשים ועם בעיות חדשות שדורשות פתרון, יש לזה השפעה עליך, וזה לא דומה לשום דבר אחר".

שבע שנותיו של שוורצנגר כמושל אולי השפיעו עליו עמוקות, אבל לא כולם בקליפורניה יתגעגעו אליו. כשעזב את המשרה, לפני שנתיים, עמד שיעור התמיכה בו על שפל של 22 אחוזים, והגירעון של המדינה הגדולה והעשירה באמריקה נאמד ב-28 מיליארד דולר - פי שלושה משהיה כשנכנס לתפקיד, ב-2003. למרות שנבחר מטעם המפלגה הרפובליקנית, במהלך שנות כהונתו נע שוורצנגר בהדרגה אל המרכז-שמאל והתבטא לא פעם נגד פוליטיקה מפלגתית. הוא הצליח להתקוטט עם יריבים מכל קצוות הקשת הפוליטית, מה שהותיר אותו ללא בעלי ברית.

אבל היו לו גם כמה הישגים: החקיקה התקדימית שקידם בנושאי איכות סביבה, למשל, או תוכניתו השאפתנית והעיקשת להילחם בצפיפות הקיצונית בבתי הסוהר של קליפורניה. ב-2010 הציע לעבוד תחת הנשיא אובאמה סביב נושא התחממות כדור הארץ, ובאותה שנה גם החלה לרוץ שמועה שינסה בעתיד להתמודד על מושב בסנאט. עושה רושם שסקנדל העוזרת די סתם את הגולל על האפשרויות האלה.

מה קשה יותר - להיות מושל או להיות כוכב קולנוע?

"פוליטיקה היא עבודה של 24 שעות ביממה. אתה צריך שמיליוני אנשים יצביעו עבורך. כל הזמן באים אליך אנשים עם בעיות. תמיד יש צרות ואסונות. בערבים אתה משתתף באירועי התרמה, כי אתה צריך שאלפי אנשים יתרמו את הכסף לקמפיין שלך. אתה צריך לעבוד עם אנשים, להניע אותם, לאחד אותם. אתה יושב מול 120 המחוקקים ואומר להם: 'בואו נבנה את קליפורניה מחדש. בואו נבנה עוד כבישים, בואו נבנה עוד בתי סוהר, בואו נבנה רכבת חדשה'. והם מסתכלים עליך, וכאילו אומרים לך: 'למה נראה לך שנרצה לעשות את כל זה-' ועכשיו אתה צריך לשכנע אותם. להזיז את 120 הרצונות האלה לכיוון שלך. בשורה התחתונה, אני שמח מאוד להיות שוב בעסקי הסרטים".

למגינת ליבו של שוורצנגר, הנאחס המאסיבי שפוקד אותו בשנה האחרונה לא פסח גם על "עומד אחרון". בעקבות הטבח המזעזע בבית הספר היסודי בניוטאון, קונטיקט, הפך הפוסטר של הסרט - שמציג את הכוכב יורה צרור עצבני במכונת ירייה ענקית בעוד הסייד-קיק הקומי שלו, ג'וני נוקסוויל, עושה פרצוף מתלהב - לסמל לכל מה שרע ומסוכן באלימות הקולנועית. הסרט קיבל כמות עצומה של פרסום שלילי, מה שצפוי להשפיע לרעה על ביצועיו הקופתיים. שוורצנגר מסכים שנושא הנשק מצריך דיון מעמיק ואמיתי, אבל הוא ממש לא מוכן שסרט הקאמבק שלו יהפוך לשק החבטות של הדיון הזה.

"בואו לא נשלה את עצמנו", הוא אומר, "תמיד היתה אלימות, עוד הרבה לפני שהיו סרטים. תסתכלו על התנ"ך, למשל: הרי זה הספר הכי אלים שיש. אז יש הרבה שאלות שצריכות להישאל בעקבות אירועים כמו הירי בניוטאון. בתי הספר צריכים לחשוב כיצד לאבטח את עצמם. אנחנו צריכים לחשוב אם הטיפול שמוגש לאנשים הסובלים ממחלות נפש מספק. אנחנו צריכים לשאול את עצמנו אם אנחנו הורים טובים מספיק או אם אנחנו מנפנפים את הילדים שלנו לטובת העבודה, לטובת מכשיר טלוויזיה נוסף, לטובת רכב נוסף. כולנו, כולל הוליווד, צריכים לשאול את השאלות האלה. אבל אל לנו לבלבל בין הסוגיות. הסרט הזה הוא בידור. הוא נעשה כדי לבדר את הקהל. כדי שאנשים ייהנו מהמרדפים, מהיריות, מהפעלולים ומהקרבות. אין כאן שום מסר מעבר לזה, ולא נראה לי שיש לסרט מהסוג הזה השפעה כלשהי. בגדול, כחברה, אני פשוט לא רואה את הבעיה שם. יש לחברה בעיות רבות, אבל סרטים אלימים אינם אחת מהן".

אתה בעד חוק שיגביל מכירת כלי נשק?

"זה נושא מורכב. קצת פשטני לחשוב שחוק כזה או אחר יפתור את הבעיה. בשיקגו, למשל, יש את חוקי הנשק הכי קשוחים בארה"ב, ובכל זאת שיעור מקרי הרצח בה הוא הגבוה באמריקה".

עלייתו של הקאמבק

אף על פי ששוורצנגר בילה את העשור האחרון הרחק מאולמות הקולנוע, קשה לומר שמישהו ניצל את ההזדמנות כדי לנסות לתפוס את מקומו. "ברור שהייתי מודאג ממה שיקרה בהיעדרי", הוא אומר. "חשבתי שאולי יבוא גל חדש של גיבורי פעולה וחששתי שהקהל כבר ימשיך הלאה, לדבר הבא, וישכח ממני. אבל למזלי, הסרטים שלי משודרים כל הזמן בטלוויזיה, ובאופן מדהים, לא ממש צמחו כוכבים חדשים בז'אנר. אז מבחינתי, מדובר במצב מושלם.

"אנשים אוהבים אותי בשני סוגים של תפקידים: תפקידי אקשן ותפקידים קומיים. אז אם אני בוחר תסריט אקשן, הוא צריך להיות גדול ומיוחד, והקרבות והמרדפים צריכים להיות מושקעים ומסעירים, וכמובן צריך גם אתנחתה קומית טובה. אני תמיד זוכר עד כמה טום ארנולד תרם לתוצאה הסופית כשעשינו את 'שקרים אמיתיים'. זה ערך מוסף. אקשן זה טוב, אבל צריך גם קצת קומדיה".

גם חבריך משנות ה-80 וה-90, ברוס וויליס וסילבסטר סטאלון, נהנים מפריחה יחסית בקריירה בשנים האחרונות. זה קשור לנוסטלגיה, או שאולי קצת נמאס לאנשים מסרטי אפקטים והם שוב מחפשים גיבורים בשר ודם-


"אני חושב שיש מקום לסרטים עם אפקטים ופעלולים טכנולוגיים, דוגמת 'ספיידרמן', למשל, או הסרטים של ג'ים קמרון, אבל הקהל גם אוהב סרטי אקשן מסורתיים שנותנים את התחושה שהשחקנים באמת עושים את הדברים האלה שהם רואים על המסך, שלא הכל מיוצר בידי מחשב. ברוס, סליי וכל החבר'ה האלה תרמו כל כך הרבה לז'אנר האקשן. הם אמינים, הם שחקנים טובים, הם רבי כישרון, וכל זמן שהסרטים שלנו לא מתחרים זה בזה, אני באמת מאחל להם הצלחה".

מה המטרה שניצבת מול עיניך כעת-

"להמשיך לעשות סרטים שיבדרו אנשים ברחבי העולם, להמשיך לקדם את הנושאים שקרובים לליבי - שהם בריאות וכושר - להמשיך להתאמן. פשוט להמשיך. מאז שיצאתי ממשרד המושל בשנה שעברה כבר עשיתי ארבעה סרטים, ויש עוד כמה בקנה, אז זה אמור לתת אינדיקציה לקצב העבודה שלי. אולפני יוניברסל רוצים לעשות סרט חדש בסידרת 'קונאן', אז עובדים עכשיו על התסריט במטרה להכניס את הפרויקט להפקה כמה שיותר מהר. רוצים לעשות גם סרט המשך ל'תאומים', ועוד סרט בסידרת 'שליחות קטלנית'. אז יש כמה וכמה דברים שאני מעוניין לעשות".

מה עם "שקרים אמיתיים 2"? יש סיכוי שזה יקרה-

"אני יודע שג'ים קמרון רוצה מאוד לעשות את זה, אבל הוא עסוק מאוד עם כל הפרויקטים האחרים שלו, אז אני לא יודע אם נראה את זה קורה בעתיד הקרוב".

yishai.kiczales@gmail.com

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו