מייד אחרי הבחירות בישראל אמר ההיסטוריון תום שגב לרוג'ר כהן מה"ניו יורק טיימס", כי "צפויה הפיכה שלטונית נגד הדמוקרטיה". זה המוטו: אחרי האקט האולטימטיבי של הדמוקרטיה בישראל, דהיינו הבחירות, מכריזים מביני ההיסטוריה וכל הכרוך בה כי בעצם זו אינה דמוקרטיה; לא רק שבעקבות האקט הדמוקרטי תחוסל הדמוקרטיה, אלא שתוצאות הבחירות, לפי ה"ניו יורק טיימס", הן תולדה של רוב דמוגרפי מבני של הימין - כך לועסים את הבחירות האלה ויורקים אותן על המדרכה כמו גוש טבק.
האיש שהחזיק את התיק האידיאולוגי בקמפיין של הצד המנצח היה ארז תדמור. לדבריו, היתה מפלגה אחת שכולם נשאו עיניהם אליה, ומנהיגיה חשבו דווקא שזהו סוף דרכו של בנימין נתניהו. "נפתלי בנט רצה להכין את עצמו, לשפר עמדות", אמר לי השבוע תדמור. "הוא רצה לשפר עמדות למקרה של כתב אישום; ובגדול מדובר בשיפור עמדות במרוץ לראשות הממשלה".
אתה חושב שמלכתחילה המניע העיקרי שלהם היה שהבחירות האלה הן סוף דרכו של נתניהו?
"זו היתה פוליטיקה אישית חסרת אחריות. הם אמרו שיביאו קולות מהמרכז. הם לא העבירו קול אחד. זו היתה עבודה בעיניים".
נשארנו עם סמוטריץ' מימין, ומינוי שלו כשר המשפטים - זה עלול לגרום לרתיעה גוברת מהצבעה לימין בעתיד.
"לסמוטריץ' יש כישורים לתפקיד. ברור שאני מעדיף את יריב לוין כשר המשפטים. אבל סמוטריץ' מוכשר ויכול לעשות את התפקיד. אני לא מקבל שאנשים יחששו להצביע לימין בגללו, ואני לא מקבל את הדמוניזציה שעשו לו. הוא יותר אחראי. מערכת המשפט משתוללת בצורה כזאת - שצריך מישהו שאין בו פחד. וסמוטריץ' הוא אדם שאין בו פחד. זה המדד המרכזי. גם יריב לוין וגם סמוטריץ' מועמדים טובים".
זאת השיטה, או כנראה דפוס ההתנהגות הפוליטי של מפלגות הימין הקטנות: הליכוד סוחף ומנצח - ואז באים כל המועמדים שאין למנהיגיהם כישורים מתאימים, אבל יש להם יכולת סחיטה פוליטית, ותובעים את התיקים המרכזיים.
חשיבות הארטילריה
הקליפ של נתניהו מרצה לאובאמה הפך מהתנהגות עוינת למפגן של יכולת עמידה
ארז תדמור הוא אחד הבודדים בצוות הקרוב של קמפיין הליכוד שנהנה מקרבה והבנה אמיתית של בנימין נתניהו. לפעמים התווכח עם ראש הממשלה בנושאים מסוימים - כדי להוסיף ממדים הסברתיים מסוימים, שנתניהו משום מה לא החשיב.
המנטליות של ביבי בקמפיין היתה של לוחם בשורה הראשונה של המסתערים. תגובות מהירות וקליטות מהמותן. לעיתים הוא שכח את הנשק הארטילרי המסייע. "בשמונים אחוזים מהקמפיין החשיבה הזאת עובדת", אומר תדמור. "מסרים קצרים וממוקדים. אבל את זה גם האחרים יודעים. היתרון היחסי של נתניהו הוא בנושאים העקרוניים, העמוקים יותר. כשאתה אומר, 'לכו להצביע' - נשארת השאלה: בשביל מה להצביע? אתה צריך לתת סיבה".
כאן, למשל, הופץ קליפ שנערך מתוך המפגש המצולם שבו נראה ביבי מרצה בפני הנשיא ברק אובאמה על הבעיות עם הפלשתינים ובמזרח התיכון בכלל. יועצו של אובאמה, בן רודס, אמר על זה: "לא ראיתי אף פעם מנהיג זר מתנהג כך בבית הלבן". וגם דניס רוס במסר דומה.
מה ששודר בעבר בערוצים עוינים כהתנהלות מדינית בעייתית של נתניהו, מתקבל במבט לאחור כהפגנת אופי ויכולת עמידה שלא היתה כדוגמתה בתולדות ראשי הממשלה בישראל. הקליפ רץ וקיבל תפוצה אדירה.
תדמור אומר שאחד התפקידים החשובים של צוות הקמפיין היה למנוע טעויות, שיכולות למוטט את מסע הבחירות. "ביבי שקל ללכת לעימות טלוויזיוני עם בני גנץ", הוא מספר. "הרוב הצוות רצו שילך. המצב היה גרוע. עכשיו שוכחים את זה. היו כמה במיעוט, שאמרו לו שזו תהיה טעות. אנחנו עדיין בפיגור ואין לך דרך לנצח בעימות. מכניסים עכשיו לגנץ סאונדבייטים - 'אתה תיכנס לכלא'. כמו בעימות עם איציק מרדכי ב־1999. גנץ רוכב על גל שנאה של 30 שנה. גם אם ביבי, בדיון הרציונלי על הסוגיות שעל סדר היום, ינצח - יום לפני הבחירות וביום הבחירות יביאו לופים אינסופיים של המסרים הרעים. אין לך דרך לנצח. ביבי בסוף קיבל את העמדה הזאת - והשתכנע".
עכשיו, אחרי שניצחתם, יש תחושה שהכל היה בלתי נמנע. אני זוכר שביום הפריימריז בליכוד (5 בפברואר) עמדתי ליד בנייני האומה עם אנשיל פפר, הביבילוג המוסמך של התקשורת הבינלאומית, והוא ניסה לשכנע אותי שזהו סוף עידן. שתם העשור של נתניהו.
"בין תשע לעשר בערב היתה תחושה של תבוסה היסטורית. משעה שבע והלאה קיבלנו הדלפות מהמדגמים שאנחנו במצב של קטסטרופה. אם תקשיב לראיון שנתתי אחרי תשע לגלי צה"ל לברדוגו וטריגר - תשמע אותי מנסה להרים את עצמי. שלא ירגישו בדברים שלי את מה שאני מרגיש באמת. גם השאלות של גלי צה"ל היו ברוח של: מה השתבש?"
אחר כך היו סצנות אחרות. תחושותיו של תדמור באותה שעה משקפות כנראה גם את תחושותיו של נתניהו. לעומת זאת, כאשר מיקי חיימוביץ' צחקקה באופוריה מוזרה וכאשר גנץ התייצב מול המצלמות והמעריצים והכריז על עצמו כמנצח מתוך שיקול שהוא רוצה לקבוע "ניצחון תודעתי" - ביבי בקושי הסתכל על המסך. הוא ישב והתחיל לכתוב את נאום הניצחון שלו.
כמו אצל גנץ, גם בסביבת ראש הממשלה ייחסו חשיבות מרכזית לחדשות 12 ולמדגם של מינה צמח. לי זה נראה מוזר. כבר בשלב מוקדם בדקתי איפה ישודר המדגם של קמיל פוקס - ואליו נצמדתי. חדשות 12 לוקים בחוסר אמינות מבני, כמו שהיה בוודאי אומר רוג'ר כהן. אוהבים אותם או לא, אילה חסון ורביב דרוקר אמינים יותר, למרות שיש ביניהם כאסח רציני בגלל הדיווחים הסותרים שלהם על פרשת הצוללות.
"העוצמות של הדיכוי שם הן כאלה שאיך שמישהו אומר פיפס - מפרקים לו את הצורה", אומר ארז תדמור בהקשר של הלינץ' שעברה חסון. "יותר מאשר לפגוע בו, זה נועד לסמן לכל האחרים. דורון כהן מ'מעריב' תיאר את התופעה כמשהו שאפשר להגדיר כטרור מחשבתי. כנראה יש עוד אנשים שחושבים אחרת. אבל מפחדים לדבר".
הכוח בתרבות, לא בכלכלה
הפוליטיקה הפנימית האמריקנית מזכירה באורח פלא את זו הישראלית, בהבדל משמעותי אחד
בגיליון האחרון של כתב העת "קליירמונט רוויו אוף בוקס", מופיע ראיון עוצמתי בצורה בלתי רגילה עם הפובליציסט הניאו־קונסרבטיבי נורמן פודהורץ, בן ה־89. פודהורץ אומר דברים שאי אפשר שלא לזהות בהם את המציאות המוכרת מישראל, גם אם ארה"ב היא מדינה כמעט פי 50 גדולה יותר.
זה כל כך דומה: "הפוליטיקה הפנימית שלנו נמצאת בהתפרצות של מעין מלחמה בין פטריוטיות לרב־תרבותיות... אהבה של אמריקה כנגד שנאת אמריקה... אנחנו מוצאים את עצמנו במלחמה פנימית, כמעט מלחמת אזרחים.
"נתניהו מציב יעדים שלפי ניתוח קר הם לא ריאליים, ואז הולך על זה בכל הכוח. הדוגמה הכי טובה זה הסכם הגרעין" // צילום: אי.אף.פי
"ידענו (בשנות ה־70) מה לא בסדר אבל זה תסס והתפשט", אומר פודהורץ בראיון, "המצעד הגדול דרך המוסדות, כמו שהמאואיסטים קראו לזה, הצליח הרבה יותר ממה שצפיתי. האנטי־אמריקניות צברה עוצמה כל כך גדולה שלא נשאר למעשה שום דבר שיכול לעצור אותה".
המצעד על המוסדות - הכוונה היא לחדירה ולהשתלטות המרקסיסטית הטוטלית על האקדמיה, על מערכת המשפט, על הביורוקרטיה במשרדי הממשלה השונים, ועל התקשורת.
"מתברר", אומר פודהורץ, "שהתיאורטיקן הקומוניסטי אנטוניו גראמשי צדק כשאמר שהתרבות היא המקום שבו טמון הכוח, לא הכלכלה. לאט־לאט האנטי־אמריקניות חלחלה כל הדרך עד לגני הילדים".
ב־1969, כשנתיים לאחר מלחמת ששת הימים, הרצה פודהורץ בפני הוועד היהודי האמריקני וחזה את העתיד. "מה שקרה מאז המלחמה הוא שהאנטישמיות נדדה מהימין, ביתה המסורתי, אל השמאל, שם היא זוכה לאירוח בתנאים משופרים", אמר לחברי הוועד, "היום האנטישמיות במסווה של אנטי־ציונות התמסדה עמוק במפלגה הדמוקרטית... הדמוקרטים לא היו מסוגלים להעביר החלטת קונגרס שמגנה את האנטישמיות, וזהו אישור לניצחון מבית מדרשו של גראמשי".
בישראל התרחש לאחרונה ההפך ממה שקרה בארה"ב. זהו חוק יסוד: ישראל מדינת הלאום היהודי. הדיון בבג"ץ על החוק אותת שהמלחמה האזרחית בישראל מתנהלת במלוא עוזה.
"ביבי לא ער מספיק לבעיה הזאת סביב חוק הלאום", אמר השבוע תדמור. "הוא קורא בכל רגע פנוי ספרי היסטוריה, אבל הוא מפתח בעיקר את האינטלקט של עצמו. הוא מודע לחשיבות המאבק הזה. יכול להיות שהוא לא מעריך מספיק שהוא יכול להשפיע - הוא תמיד נותן רוח גבית למוסדות כמו מרכז שלם ודומיו, ולכתבי עת; עבדתי איתו צמוד בשתי מערכות בחירות. כשאתה ראש ממשלה אתה משחק שחמט סימולטני על 20 לוחות וחייב לנצח בכולם. זו פשוט לא הזירה שהוא יכול לטפל בה".
תמונת עולם ריאליסטית
מדוע במקום להשתתף במאבק התרבותי האינטלקטואלי, השמאל מדבר על ממלכתיות?
אני יכול להבין שיש אנשים שמתיימרים להיות בימין אך לא תומכים בנתניהו; מאידך, הם לא משתתפים גם במאבק על התרבות, במלחמה האזרחית. מלבד צביקה האוזר.
תדמור: "דן מרידור השתעבד לגמרי לצד השני. הוא לעולם לא יעז להגיד משהו נגד האליטות הישנות. בני בגין - גם אותו אני לא רואה אומר אף מילה נגדן. זו תעלומה. מרידור כבר פעם שנייה תומך ביריב הפוליטי - קודם במחנה הציוני, הפעם הודיע שהוא תומך בגנץ. במקום להשתתף במאבק התרבותי־אינטלקטואלי, הם מדברים על ממלכתיות. לבני בגין כנראה לא מפריע שיש סתימת פיות באקדמיה. ואם הוא כן מדבר - זה רק כדי לתקוף את 'אם תרצו'. זה מראה לך אצל מי הוא עובד".
איך אתה מסביר שלא יוצא מישהו מאנשי הרוח הבולטים בשמאל, הגדולים באמת, ועושה תפנית כמו נורמן פודהורץ?
"אין שם מישהו בליגה הזאת בכלל. השמאל בניוון מוחלט. אין שם מישהו שיש ערך בלקרוא דברים שלו. אבל ישנו גדי טאוב. הוא הוכיח שהוא עולה על חבריו. הוא עשה מהלך אינטלקטואלי מרשים מאוד. זה המשך למה שאתה עשית".
למרות שלביבי אין משאבי הזמן והאנרגיה להתעסק במאבקים האלה, נראה לי שהעליונות האינטלקטואלית שלו נותנת לו מקדמה מול היריבים הפוליטיים שלו באופן שהפרשנים לא מעריכים מספיק.
"העוצמה האינטלקטואלית היא אחד היתרונות הגדולים שלו. זה בצירוף עוצמת האישיות והנחישות. הדברים לא באמת נפרדים. היכולת לעמוד מול אובאמה וקלינטון זה הבנת החומר. להציג תמונת עולם ריאליסטית. זה גורם לו להיות פחות פגיע מולם. הלחצים הם עצומים ואם אתה מסוגל לראות אותם בפרספקטיבה היסטורית - זה עוזר לעמוד בהם.
"דבר נוסף זה כוח הרצון שלו - זה משהו לא אנושי. הוא מציב יעדים שלפי ניתוח קר הם לא ריאליים, ואז הוא הולך על זה בכל הכוח ומשיג את היעד. הדוגמה הכי טובה זה הסכם הגרעין. הסיכוי היה אפסי. עם כוח הרצון הוא פעל והכין את הקרקע. אחר כך גם הכוכבים הסתדרו טוב, עם הנשיא טראמפ. אבל אם נתניהו לא היה הולך על זה, הימין בארה"ב גם לא היה הולך על זה. זו הדוגמה הקלאסית. אינטלקט ואישיות".
בנקודה הזאת הציבור הבחין בפערי האינטלקט ועוצמת האישיות בין נתניהו לגנץ. כאשר גנץ נכנס לרמטכ"לות הוא המשיך בקו ההתנגדות האוטומטית של קברניטי הביטחון נגד ראש הממשלה. כך יצא שהתנגד לפעולה צבאית חשובה ביותר, ארוכת טווח, שהיו לה השלכות חשובות במלחמה נגד חמאס.
רגע. יש את עניין המלצות הפרקליטות. "יש רוב מובהק, שווה ערך של 70 מנדטים, ששמע את עמדת התביעה נגד נתניהו ואמר שזה חסר ערך. הציבור הביע אי אמון גורף בפרקליטות ובכל מסע הציד", אומר תדמור. "צריך לקוות שהמערכת תבין את המסר, וזה מסר של חוסר אמון בשי ניצן ובליאת בן ארי. אני חושב שכל מי שנחשף לנתניהו יודע שהוא הכי לא מושחת. אחרי 25 שנה שעוברים עליו במסרקות ברזל, הצליחו לקושש משקאות וסיגרים. זו בדיחה. ובתיקי 2000 ו־4000 היו צריכים להמציא יש מאין שסיקור אוהד זה שוחד".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו