ב־26 באפריל 1949, השבוע לפני 70 שנים, הכריזה ממשלת ישראל באופן רשמי על החלת משטר צנע במדינה. משרד האספקה והקיצוב, שהוקם לצורך יישום ההחלטה, שוכן במלון "פאלאס" בירושלים, ובראשו הועמד דב יוסף, שנבחר לתפקיד בשל הצלחתו בטיפול חלוקת המזון בירושלים בזמן המצור על העיר במלחמת העצמאות.
הסיבה העיקרית להנהגת מדיניות הצנע והקיצוב היתה הצורך להבטיח אספקת מזון בסיסי לכלל האוכלוסייה, שהלכה וצמחה בכל יום בממדים חסרי תקדים בשל זרם העלייה הגדול. אמצעי ייצור המזון בישראל של אותם ימים לא יכלו לספק את צורכי כלל האוכלוסייה, ואילו יכולת יבוא המזון היתה מוגבלת בשל יתרות מטבע חוץ נמוכות במיוחד, אחרי ההוצאות העצומות של היבוא שנדרש במהלך מלחמת העצמאות.
החשש היה שללא פיקוח הדוק יאמירו מחירי המזון בארץ במהירות רבה, בשל ביקוש גבוה למול יכולת אספקה נמוכה, דבר שיוביל למצב שבו בני השכבות החלשות לא יוכלו לספק לעצמם את צורכי המזון הבסיסיים ביותר. היו שרים בממשלה שאף דיברו על "סכנת רעב מוחשית בקרב חלק מהאוכלוסייה".
זמן קצר אחרי ההכרזה על הצנע הורחבה מדיניות הפיקוח והקיצוב גם לתחומי ההלבשה, הטקסטיל, הריהוט ועוד. לצורך הגשמת משטר הצנע הוקמו במשרד האספקה אגפים שונים, שתפקידם היה לתגבר את ייצור המזון לצד פיתוח תעשיות מזון חדשות נדרשות, לפקח על המלאי, לקבוע את רשימת המזונות הנדרשים ואת מחירם לצרכן, להפעיל מנגנון חלוקה ואספקה צודק של המזון לאזרח - ולהילחם בספסרים ובמפקיעי מחירים.
ההכרזה על הצנע, השבוע לפני 70 שנים, עוררה בציבור ובמפלגות הפוליטיות התנגדויות וחששות כבדים, אולם התוכנית יצאה לדרכה, שכן "אין לנו בעת הזאת כל ברירה שהיא", כפי שניסח זאת ראש הממשלה, דוד בן־גוריון, בעת ההכרזה על הנהגת משטר הצנע.
כרזת "הסבר פניך לתייר" // באדיבות הארכיון הציוני המרכזי
פנייה לישראלים עקב העומס: "ארחו תיירים בבתיכם"
המונים ביקשו לחגוג בישראל את הפסח הראשון במדינה העצמאית. חודשים לפני החג התקבלו בכל בתי המלון שפעלו בארץ בקשות מחו"ל לאירוח, והממשלה, שחששה מהצפה שתביא לקריסת תשתיות התיירות בארץ, אסרה על הקונסולים הישראלים בעולם להנפיק אשרות ביקור לאלה שלא הציגו הזמנה מאושרת וחתומה על ידי בית מלון בארץ.
משרד תיירות ממשלתי טרם הוקם בתקופה זו, לפני 70 שנים, והטיפול בעניין הוטל על משרד העלייה, שפתח מחלקת תיירות אשר התמקדה בעיקר בניסיונות לפתור את מצוקת חדרי האירוח לתיירים, בין השאר על ידי שכנוע הצבא לוותר על בתי מלון שתפס - ובעידוד אנשים פרטיים להלין תיירים בבתיהם.
בפסח 1949 ערך "המכון למחקר דעת הקהל" (לימים, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה) סקר בקרב תיירים שביקרו בארץ, ותוצאותיו פורסמו בחוברת "רשמי אורחים על סידורי קבלתם בישראל". על פי הממצאים, התברר שהסיבה לביקור בישראל היתה ברוב המקרים "הרצון לראות את המדינה שזה עתה נולדה", לצד "קשירת קשרי מסחר ובדיקת האפשרות להשקיע או להשתקע בישראל".
תלונות רבות העלו התיירים בענייני תחבורה ("נהגים לא אדיבים, מחירי נסיעה מופרזים"), אולם מסלולי הטיול זכו לשבחים "והמדריכים היו יוצאים מן הכלל". טענות נמסרו גם בנושא המלונות ("חוסר ניקיון, תנאים סניטריים גרועים"), אולם הדעה הכללית של התיירים היתה "חיובית מאוד", שכן "הלב מתפקע מרגשות חמים למדינה היהודית".
"תעשיית הסרטים בארץ - כישלון"
מדינת ישראל מתפתחת במהירות, ובעיתונות העברית, לפני 70 שנים, התפרסמו בכל שבוע כתבות תחקיר גדולות ואופטימיות, שחלקו שבחים ליוזמה, לנחישות ולחדשנות של תעשיות הטקסטיל, הבנייה, המתכת, הדפוס ועוד בארץ.
רק ענף תעשייה אחד קיבל סקירות מזלזלות וקטלניות, כפי שפרסם, למשל, העיתון "הבקר" בחול המועד פסח של 1949, במאמר שכותרת המשנה שלו ציינה: "תעשיית הקולנוע העברית עומדת מבוישת לנוכח כישלונה החרוץ".
הביקורת הנוקבת היתה קשורה בעובדה שב־1949 לא כולם התייחסו לקולנוע כאל תעשייה לכל דבר, אלא ראו בו יותר "חלטורה", שבה עסקו משוגעים לדבר שכונו "ארטיסטים" (אמנים, אך גם שם נרדף למתחזים), כמו החבורה שהתקבצה סביב ברוך אגדתי, מאבות הקולנוע הישראלי. רבים מהם היו חסרי פרנסה ומקצוע, שקוששו מדי פעם סכום כסף להפקת סרטון, ותמיד סבלו מחסרון כיס ומהפסדים כבדים.
לעומת זאת, תעשיית בתי הקולנוע פרחה: בכל שבוע נפתחו אולמות קולנוע חדשים, ומפיצי סרטים הביאו ב־1949 לא פחות מ־200 סרטים מחו"ל, שהוצגו בפני אולמות מלאים. צופים רבים ביקשו לחזות גם בסרטים עבריים באורך מלא, אך באותה תקופה טרם היתה קיימת בארץ תשתית רצינית לתעשייה של סרטים. רק בסוכות 1950 הוצג בישראל סרט עלילתי ראשון בעברית באורך מלא - בשם "הפוגה".
ברוך אגדתי, מאבות תעשיית הסרטים בארץ ישראל // צילום: זולטן קלוגר, לע"מ
מי הילד ש"סחב" אלבום בולים מחנות ללא רשות?
השבוע לפני 70 שנים פורסמה בעיתון "דבר" מודעה מוזרה שכותרתה זעקה: "ילד - תחזיר את האלבום!!!" בתוכן המודעה, שנמסרה על ידי חנות בולים בתל אביב, נכתב: "ילד בן 14-15 קנה אצלנו אלבום גדול בצבע ירוק לבולים ולקח עימו אולי בטעות מלא בולי איטליה וישראל". בכותרת המשנה נכתב באותיות גדולות: "הורים, בדקו וחפשו בחפצי ילדכם אלבום ירוק, ועודדו ילדכם להחזיר הבולים - בתמורה לפרס". לא ידוע מה עלה בגורל הבולים ואם הושבו, בסופו של דבר, לחנות.
"שידוכים כמו באמריקה"
כיאה לחברה של מהגרים, מלאו עיתוני הזמנים ההם במודעות לחיפוש בני זוג, בד בבד עם שירותי שדכנות רבים. ב־24 באפריל 1949 פורסמה בעיתונים מודעה שסיפרה על "שיטה אמריקנית חדשה", שבה אין צורך להיטלטל מפגישה לפגישה ולחוות עוגמות נפש. במקום "שיטת ההיכרות המיושנת", כהגדרת היזם, הוצעה כעת "שיטת שידוך מודרנית כמו באמריקה", באמצעות "קורספונדנציה" (התכתבות), שבה המבקש או המבקשת נדרשים לשלוח את סיפור חייהם בכתב יד בלבד למשרד השדכן (בצירוף שטר של 500 מיל), ועל פי ניתוח גרפולוגי, יישלחו בחזרה משודכים פוטנציאליים - "מהכרטסת הגדולה של המבקשים להינשא, הנמצאת במשרדנו".
מצוד אחר צמד הנוכלים
ב־25 באפריל 1949 הודיעה משטרת חיפה שהיא מחפשת שני נוכלים בשם פרידמן וסקין, שמצאו לעצמם שיטה חדשה לחיים טובים ונוחים: הם התארחו בבתי מלון ובמסעדות בעיר, סילקו את החשבון בהמחאה מזויפת ורשמו בה תמיד סכום גבוה מהנדרש. את ההפרש ביקשו לקבל מבעל המקום במזומן. מהמשטרה נמסר שיותר מעשרה בתי עסק בעיר נפגעו ממעללי הצמד, "שבקרוב ימיר את המיטות הנוחות בבתי המלון במזרנים הדקים של בית המעצר".
חוגגים חירות במחנות העולים
לא פחות מ־57,221 עולים התגוררו בחג הפסח של שנת 1949 בעשרות מחנות קליטה ברחבי הארץ. "נקווה שלנו ייקח פחות זמן להגיע לדירה ממה שלקח לבני ישראל להגיע לארץ ממצרים", אמרו במרירות עולים רבים, שחלקם שכנו במחנות חודשים רבים. במהלך חול המועד ביקרו במחנות המוני ישראלים ותיקים ותיירים מחו"ל - שהגיעו כדי לאתר במקום קרובי משפחה.
בצילום: עולות צעירות נרשמות בכניסה למחנה במרכז הארץ טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
