שיעור על צניעות ויוהרה

זמן קצר אחרי שקתדרלת נוטרדאם עלתה באש, מיהרו כמה יהודים לפרסם הגיגים מלומדים על הנצרות הקתולית, על החשבון הארוך שיש לעם היהודי עם הכנסייה, ועל שריפת התלמוד בפריז שהתרחשה ברחבת הקתדרלה הזאת עצמה. המסקנה שלהם היתה שאין מה להצטער. אנחנו כמובן לא יודעים את חשבונותיו של היושב במרומים, כך הוסיפו חלק מהם בהצטנעות, אבל ברור לנו שיש לו חשבונות והוא מנהל אותם ביד רמה. חלק הוסיפו שכל יהודי שחש צער מול תמונות המגדל שהיה לאפר, הוא בסך הכל "מייבב", "מתייפייף" וכן הלאה.

אני מודה שהמילים הללו שיתקו אותי וביישו אותי כיהודי וכאדם. אין ספק ששריפת התלמוד היתה פעולה ברברית ואחד הכתמים הכבדים בתולדות הכנסייה הקתולית ובהיסטוריה של צרפת. גם אין לנו שום סיבה לשכוח את החשבון ההיסטורי עם מסעי הצלב הרצחניים, או את ההסתה המתמשכת שמיררה את חיי היהודים בכל מקום שהתנוסס בו צריח הכנסייה.

אני יהודי גאה וזוכר. יש לי מחלוקת עזה עם הנצרות, אבל הלב שלי בכה על חורבן נוטרדאם. עם כל הכבוד להיסטוריה, בתקופה שבה זכינו אנחנו לחיות, אם יש דבר ברברי זה לשמוח על חורבן הציוויליזציה. באופן אישי, אני מתבזה כשרבנים שיש להם שם וקהל מעמידים את התרבות היהודית בשורה אחת עם אלו שרואים בכל אסון טבע או מעשה ונדליזם את אצבע אלוהים. הסנטימנט האפל, הנקמני והצוהל הזה הוא לא יהדות. האלוהים הזה הוא לא האלוהים שלנו. והאצבע הזאת, השד יודע של מי היא ומאיפה היא נשלפה.

>> לכל הטורים של ג'קי - לחצו כאן <<

אפשר כמובן להרהר מה חשבו לעצמם אותם חכמים. עם כל הכבוד, גם לנו, היהודים, היו כמה וכמה אסונות. גם אצלנו דברים יפים ומרשימים עלו באש. מי שממש רוצה, יכול לחגוג על חשבונם ועל חשבוננו. אבל מה נחשוב עליו?! מה דעתנו על מי שיראה בשואה, למשל, עשיית צדק היסטורי עם העם היהודי? כמה הערכה יש בנו לאידיוט שייקח אירוע כמו השריפה בכרמל ויטען שאין מה להצטער, שמישהו מלמעלה סגר חשבון (עם אליהו הנביא?!)?

אבל כל הדוגמאות הללו הן טרחה מיותרת. יש מילים שהכיעור הבוטה שלהן מלמד יותר מכל טיעון נגד. אז למה להזכיר בכלל את ההתבטאויות הדוחות האלה? מסיבה אחת פשוטה. כי מדובר בשיעור מאלף על הדבר הזה שנקרא יוהרה, ועל הקלות הבלתי נסבלת שבה היא מוחקת לבן אדם את השכל הישר, את הנימוס הבסיסי, ובעיקר את המודעות העצמית.

* *

מאז הבחירות כולם מדברים על ענווה ועל צניעות. הרעיון הוא, שפחות או יותר כל המשתתפים - המפסידות והמנצחות, הנבחרים והבוחרים, התקשורת והסוקרים - אמורים ללכת הביתה ולעבוד חזק על המידות האציליות האלה. להזיק זה בטח לא יזיק, אולי אפילו יביא תועלת בעתיד.

למה? כי הפעם כמעט כולם קיבלו "כאפה". המנצחים כמעט הפסידו. המפסידים - ספק רב אם ישרדו אחרי התבוסה. אלו ואלו חטאו מתישהו ביהירות. התבשמו בלי חשבון מסקרים מחניפים ונפנפו בבוז עצות טובות שהיו יכולות לעזור. כדאי לכולם לפשפש קצת בהיבריס, לעסות קלות את האזור הכואב באגו ולהכין שיעורי בית לקראת הסיבוב הבא.

כל זה כמובן יפה מאוד. מודעות עצמית בשקל וחצי היא מוצר צריכה בסיסי, כולנו כבר נכחנו באיזו סדנה, פגשנו קואוצ'ר וקלטנו את המילים שכל מי שלא אמר אותן לא יצא ידי חובתו. ואלו הן "כאפה. חטא הגאווה. שיעור לחיים".

ובכן, מה הבעיה?! הבעיה היא שזה לא כל כך פשוט. ענווה היא לא דבר שאפשר סתם לאמץ. היא לא חיית מחמד. גם יוהרה מובנית היא לא דבר שאפשר פשוט להיפטר ממנו. היא לא אורחים לחג. מספיק לעקוב אחרי ההתבטאויות של רוב משתתפי הבחירות בשבועיים שחלפו, כדי להבין שרק בודדים עומדים באמת להפנים או לעבוד על הענווה. היתר, והם הרוב המכריע, ימשיכו להאשים את כל העולם ואשתו.

* *

פסח אמור להיות החג המכונן של הזהות היהודית. זה החג שבו אנחנו מספרים את הסיפור שלנו, ונדמה לי שהסיפור שלנו אמור לחנך לענווה. אבל למעשה זה לא עובד. כלומר, ענווה היא לא הצד החזק של החבר'ה. הסיפור העתיק על יציאת מצרים הוא הוכחה לכך שאם זה היה תלוי בעם ישראל, היינו נשארים עבדים. כשמתבוננים באנשים שמגדירים את עצמם עובדי הייטק, אנשי קריירה או סתם מצליחנים, קל לראות כמה זה אנושי לחשוב שאתה בר מזל למרות שאין לך חיים.

אבותינו לא היו לוחמי חירות אמיצים. מול משה אחד, נחשון אחד, ועוד כמה יחידי סגולה, היו המונים שהחירות הזאת שנפלה עליהם מהשמיים תפסה אותם לגמרי לא מוכנים. לקח להם זמן להבין שזה עשה להם רק טוב. וכן, גם אנחנו בדרך כלל כאלה. לרוב לא יודעים להעריך את הדברים בזמן אמת. סיפורים טובים אמורים לתפוס אותנו במקומות הרגישים ולהזכיר שאנחנו לא כאלה חכמים גדולים.

אם מדברים על יוהרה ועל סיפורים, אז באופן אישי לעולם לא אשכח את הפעם ההיא שבה טסתי במחלקה הראשונה. היינו אז חבורה קטנה שיצאה לצלם תוכניות טלוויזיה על החיים היהודיים בחו"ל, ואיכשהו קרה שמכל החברות שפנינו אליהן, דווקא חברת התעופה האוזבקית האמינה ש"ערוץ התכלת" הולך להיות להיט מטורף בישראל.

אין כמו תקלות מודיעין טובות, וכך קרה שבטיסה לטשקנט זכינו, אני והחבר'ה, להשתכשך ביחס VIP ובטיסה במחלקה הראשונה. הטיסה לא היתה ארוכה במיוחד, אבל אחרי שעות ספורות במחלקת בני האלים, עם פטיפורים וקוקטיילים ומקום לרגליים, כבר הספקנו להשתכנע שזה מגיע לנו.

עקומה היא נפש האדם, ועם הנחיתה אתה כבר נחרד מהפגישה הצפויה עם האספסוף מהמחלקה האחורית. הלב לא מוכן לקבל את העובדה שזה נגמר, ובמסוע המזוודות נדהמנו לגלות שאנחנו אמורים לגרור את החפצים שלנו בעצמנו. למזלנו, התחלנו די מהר לצחוק על כל זה. אין תרופה טובה יותר למחלת הגאווה.

(איור: GettyImages) טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו