ברני סנדרס הוא רק קצה הקרחון

התבטאותו האחרונה של ברני סנדרס, המתמודד זו הפעם השנייה על כרטיס המינוי הדמוקרטי לקראת בחירות 2020, שלפיהממשלת נתניהו היא "גזענית"בעיניו, לא הייתה פליטת פה או מעידה מקרית. המדובר בחוליה נוספת במסכת שלמה של אמירות חריפות ובוטות מבית היוצר של האגף הליברלי במחנה הדמוקרטי.

נוסף על סנדרס, מייצגיו העיקריים של זרם זה הם המועמד בטו אורורק, ושתי חברות בית הנבחרים הטריות, אילהן עומאר וראשידה טלאיב, המובילות את הקו האנטי־ישראלי הקיצוני, שלא פעם רווי בסממנים אנטישמיים בולטים. ואכן, מתקבל הרושם שנשבר טאבו ונפרץ סכר בשיח המפלגתי הדמוקרטיבזיקה לישראל.

כל מה שבעשורים האחרונים נותר בעיקרו סמוי ומוצנע,הפך בשנים האחרונות לגלוי ומוצהר, כאשר אפילו מועמדים דמוקרטים בולטים אינם מהססים עוד לתקוף באופן חזיתי את ישראל.

זאת, למרות שרמת התמיכה הציבורית הכוללת בישראל נותרה בעיקרה גבוהה ומוצקה כבעבר. למותר לציין שמגמה זו, המלווה בסחף גדל והולך ברמת התמיכה וההזדהות עם ישראל בקרב האגף הליברלי (והרפורמי בעיקרו) ביהדות ארה"ב, מדאיגה ומעוררת סימני שאלה ותהיות בכל הקשור למידת חוסנה של השותפות הדו־מפלגתית על גבעת הקפיטול, שהעניקה לישראל רשת ביטחון חיונית ושוליים רחבים של תמיכה מאז ראשית שנות ה־60 של המאה שעברה.

בהקשר האלקטורלי הצר, ניתן לנשום לרווחה, שכן ההיסטוריה הפוליטית של ארה"ב מוכיחה שסיכוייו של מועמד, המתויג בתודעה הציבורית כליברל מובהק, לכבוש את הבית הלבן, אינם גבוהים בדרך כלל.

כך, למשל, הובסו המועמדים הליברלים המובהקים לנשיאות ג'ורג' מקגוורן (1972) ו־וולטר מונדייל (1984) באופן מוחץ לאחר שלא יכלו להשתחרר מסטיגמת הליברליזם הסוציאליסטי שדבקה בהם ושנתפסה כמרשם בדוק לניפוח היקפה של המערכת הממשלתית, לחדירה מאסיבית למרחב הפרטי, ולהתרחקות מן האתוס האמריקני של אינדיבידואליזם ויזמות פרטית. לפיכך, לא סנדרס, לא אורוקו, ולא המועמדת אליזבת' וורן, נתפסים כמסוגלים להתגבר על חסם מסורתי זה ולפרוץ למשרד הסגלגל היישר מן השמאל האידיאולוגי.

ברני סנדרס // צילום: אי.פי.איי

עם זאת, אין להקל ראש בעובדה שפלג רב חשיבות בתנועה הדמוקרטית מנתק את עצמו בהדרגה ממורשת היחסים המיוחדים עם ישראל. מאחר שמדובר בתהליכי עומק הפוקדים את החברה האמריקנית, המתאפיינת היום בשסע חברתי וקיטוב אידיאולוגי, מרחב התמרון הישראלי אל מול מגמות אלה אינו רב. ברור גם שתמיכתו האמיצה של הנשיא טראמפ בישראל היא נכס מדיני ואסטרטגי רב חשיבות שיש לטפחו. השאלה היא כיצד ניתן לשמר ולשדרג ברית זו ולהימנע משריפת גשרים תוך שמירה על קשרים ותנאים של חיבה עם המפלגה הדמוקרטית. זהו בדיוק האתגר הניצב כיום לפתחה של הדיפלומטיה הישראלית. אחרי ככלות הכל, קיימת גם האפשרות שלא לעולם חוסן, ושב־20 בינואר 2021 ייכנס נשיא דמוקרטי לבית הלבן.

העדכונים הכי חמים ישירות לנייד: בואו לעקוב אחרינו גם בערוץ הטלגרם החדש שלנו!