מכירים את הטיפוסים הנפוחים האלה שמסתובבים עם הסמארטפון שלהם ומשחקים אותה מאסטרים בגאדג'טים ובאפליקציות, אבל בתכלס אין להם מושג? נכון שהם נודניקים בלתי נסבלים, שברגע שאתה שומע אותם בא לך לעשות חרקירי? אז אני אחד כזה. השבוע הגעתי לביקור במשרד של חבר. היתה לי רבע שעה להרוג עם הבנות במשרד עד תחילת הפגישה, ולא היה על מה לדבר. אחרי שסיימנו להתלהב מהאקזיט של לפיד ואני שיחקתי אותה כאילו אני ניהלתי את הקמפיין, המשכנו הלאה. הסברתי לבנות על נפלאות ה"ענן" של אפל. סיפרתי איך אני כל הזמן יודע היכן הנייד שלי נמצא ואיך כל המידע שאספתי במשך שנים מגובה לענן. טל, מפיקה צעירה וחביבה, אמרה לי במבוכה שאין לה שום גיבוי. היא גם הוסיפה ש"אם אני מאבדת את האייפון שלי אני אבודה". כיוון שיש לי את התכונה המעצבנת לדחוף את האף שלי לעניינים של אחרים (וברוך השם, יש לי אף שאי אפשר להתעלם ממנו), מיהרתי להציע לה עזרה ולהסביר איך מגבים. "מגניב", אמרה טל, "כל החיים שלי בתוך הטלפון הזה. מאות מספרים של חברים, משפחה ועבודה. הצלת אותי". הנחיתי אותה מה לעשות, ותחת עיניי הפקוחות היא לחצה על כמה כפתורים. אחרי כמה שניות מתוחות היא שאלה: "זהו, הוא סיים-" "כן", אמרתי, "את יכולה לישון בשקט. הענן שומר עלייך". "כן, אבל... למה אני לא רואה את אנשי הקשר שלי-" הרגשתי איך כל ארוחת הצהריים שלי מתעכלת במהירות עצומה. החמצן נשבר ראשון והתחיל לנטוש את הגוף, הראש החל לדפוק בקצב הסמבה, וסימנים ראשונים של עילפון נראו באופק. "מה... מה זאת אומרת? את לא רואה אף איש קשר-" "לא". קפצתי מהכיסא וחטפתי לה את הטלפון מהיד. אכן, כל אנשי הקשר נמחקו. התחלתי לשוטט בין דפי הנייד, בתקווה למצוא סימני חיים, אבל כלום. תרבות שלמה נמחקה ברגע. בשלב זה כבר הבנתי את גדול האסון. כל חיי הטכנולוגיים חלפו מול עיניי כמו סרט: מחשב הקומודור הראשון שלי, הפעם הראשונה שפירמטתי לבד, המצאת הטלפון הסלולרי, הסמס הראשון, הבלקברי, אייפון 1... מילמלתי לעצמי משפטים שבדרך כלל שומעים בזירת פיגוע. "זה לא יכול להיות", "מה קרה פה-", "אלוהים ישמור", "יש רופא בקהל-" טל היתה קרובה לבכי, ואני נכנסתי ללחץ. התקשרתי לטכנאי שפעם תיקן לי את האייפון, אבל מהר מאוד הבנתי שממנו לא תצמח הישועה. "ניסית לגבות לענן, אה-" הוא נתן לי בראש. "מכיר את הבעיה. הרבה אנשים נופלים בקטע הזה. אין מה לעשות, החיים נמשכים. מי ייתן ולא תדעו עוד סמארטפון". לא ידעתי איך לבשר לה את הבשורה. הרגשתי כמו רופא שצריך לבשר לחולה שהוציאו לו את הכבד במקום את הטחול. "תראי..." גמגמתי. "אני ממש מצטער... אבל אני חושש שאין מה לעשות". טל בהתה באייפון והתחילה לדמוע. "מה אני עושה עכשיו? איך אני משחזרת את כל החיים שלי-" השמועה פשטה מהר בבניין. מישהי אמרה שהיא מוציאה אי-מייל לכולם עם בקשה למספרי טלפון, מישהו הציע לבקש עזרה מהחברים בפייסבוק, יעקב ("הייטק שמייטק") - החטייאר שבחבורה - ניפנף בפנקס הטלפונים המקומט שלו לאות ניצחון. מה שעניין את טל יותר מהכל זה איך היא משחזרת את הטלפון של הבחור שהיא היתה איתו אתמול בדייט. "הוא נתן לי את המספר שלו ואמר שאתקשר אם אני רוצה. הוא היה כל כך חמוד". ליבי נחמץ. מי כמוני יודע שבחורים הם חמודים לזמן מוגבל מאוד, וצריך לנצל את ימי חמידותם, כי הם עוברים לבלי שוב. ככל שנקפו הדקות וזרם המנחמים גבר, התמלאתי רגשות אשם עד שלא יכולתי להכיל אותם יותר ונמלטתי החוצה. במסדרונות יכולתי להרגיש איך האנשים מסתכלים עלי בבוז. מבטיהם חתכו אותי כמו סכינים. היה נדמה לי ששמעתי מישהו קורא בזלזול מאחורי גבי: "הנה הוא, המ?-ג-ב?-ה..." נכנסתי למכונית ונסעתי לבית מרזח בדרום העיר. אחרי חצי בקבוק טילפנתי לאשתי ואמרתי לה שעשיתי דבר נורא. כשהגעתי הביתה היא חיבקה אותי ואמרה לי: "נעבור את זה יחד". התאפקתי לא לבכות לה על הכתף. בעשר בערב טילפנתי לטל. זה היה כמו לטלפן למישהו שנכנסת בו עם האוטו והוא שוכב בבית עם רגליים שבורות. מצד אחד אתה באמת מתעניין בשלומו וחש אחריות, ומצד שני אתה לא יודע אם האיש מעוניין לדבר איתך או שהוא מעדיף שתמות. טל לא ענתה לי. בלילה לא נרדמתי. דמיינתי אותה מזדקנת ללא חברים, חיה ערירית עם שלושה חתולים, מקבלת טלפונים מאנשים לא מזוהים, וכשהיא שואלת "מי זה" הם נעלבים וטורקים את הטלפון. דמיינתי את הבחור החמוד מהדייט ממתין שנים ליד הטלפון בציפייה לשיחה שלעולם לא תגיע, לא מגולח, יושב בפיג'מה ומעשן בשרשרת, מובטל ומכור לאלכוהול. מי יודע, אולי זה היה מצליח? אולי הם היו מתאהבים, מתחתנים ומקימים משפחה? עכשיו הכל אבוד. ברגע אחד הרסתי את חייו של זוג צעיר, שכל עתידו היה לפניו. והכל בגלל הענן. ג'ובס נתן, והענן לקח. יהי שם האייפון מבורך. למחרת טילפנתי שוב. הפעם היא ענתה. הצעתי לה לפצות אותה בארוחת ערב, ולהפתעתי היא הסכימה. יצאתי מוקדם מהמשרד כדי להספיק לנוח. בעלייה מאיילון ראיתי שהיא תקועה עם הרכב. אין לה מזל, לבחורה. לך תדע מה קרה: אולי האוטו התחמם, אולי המצבר שבק, אולי זו בעיה של הצתה. מה אני מבין בזה? יש לי כבלים באוטו, אבל עם המזל שלי, אני אחבר הפוך את הקטבים, המצבר יתלקח והאוטו ילך קאפוט. אם יש משהו שלמדתי זה לא לדחוף את האף שלי לבעיות של אחרים. לכן הבטתי לצד שני והמשכתי בנסיעה. כמובן, ארוחת הערב בוטלה. למחרת דיברנו שוב. היא שאלה אם יש לי טויוטה כחולה. "לא", שיקרתי. "יונדאי שחורה".
yairn@israelhayom.co.il
זיכרון גורלי
הסברתי לבנות במשרד על נפלאות ה"ענן" של אפל. טל אמרה במבוכה: "אם אני מאבדת את האייפון שלי אני אבודה". מיהרתי להציע לה עזרה
Load more...