האם ייתכן שאין ולא הייתה שחקנית מעצבנת יותר ממישל וויליאמס? אני לא לגמרי יכול לשים את האצבע על הסיבה המנומקת להבחנה הזאת, אולם בכל הזדמנות שבה וויליאמס צצה על המסך, משהו בה יוצר אצלי חוסר נוחות, המלווה בשאיפה פנימית שהדמויות שהיא מגלמת יסבלו או ייכשלו; בין אם זו ג'ן לינדלי ב"דוסון קריק" או גוון ורדון בסדרה החדשה בכיכובה שעלתה אתמול ב-,yes "פוסי/ורדון" - וויליאמס תמיד נורא מעצבנת.
הפעם היא מגלמת רקדנית-שחקנית, מהגדולות בכל הזמנים שפעלו על בימות ברודוויי, ואחרי צפייה בחמישה מתוך שמונת פרקי הסדרה, המסקנה המרכזית היא שמישל וויליאמס עדיין בלתי נסבלת. המשחק היהיר, הבכי המאולץ, עפעופי העיניים הבלתי פוסקים, וכל השטיקים שסידרו לה ארבע מועמדויות לאוסקר - וויליאמס תמיד נותנת לנו הרגשה כאילו היא משחקת את הרגשות שהיא אמורה להביע, במקום לחוות אותם בעוצמה מתוך התחברות לדמות. ריקנות זאת התכונה הבולטת ביותר אצלה.
וזה מוזר, כי הרי הטרגדיה האישית שלה היא למעשה כל כולה - וויליאמס היא אלמנתו ואם בתו של השחקן המנוח, הית' לדג'ר. דמותו האגדית מלווה אותה לכל מקום, מוזכרת בכל ראיון איתה או כתבה עליה, וגם המלהקים בהוליווד אוהבים מאוד להצניח אותה לתוך דמויות של נשים הסוגדות לבני זוגן ("בלו ולנטיין", "שאטר איילנד", "מנצ'סטר ליד הים") - תפקידים של נשים אומללות, שנדרש מהצופה לרחם עליהן, אבל מה לעשות שוויליאמס לא מייצרת שום אפקט רחמים.
גם ב"פוסי/ורדון" דמותה מתמודדת עם דחיקה הצידה של שאיפותיה המקצועיות, כתוצאה מנישואיה לכוריאוגרף-במאי בוב פוסי. הוא היה יוצר מוערך, שהשלים טריפל עם זכייה באוסקר, באמי ובטוני באותה שנה, ויחד הם שינו את פני הבידור האמריקני. הסדרה מצביעה בעיקר על הקונפליקט בין הנישואים הכושלים שלהם לבין העובדה שהשלימו זה את זה מבחינה מקצועית והתקשו להצליח בנפרד.
פוסי הוא רודף שמלות בכל אספקט של התנהגותו - שולח ידיים, נוגע בשחקניות שלו, שוכב איתן ובוחן את גבולות החופש. התנהגויות שהיו מקובלות בשנות ה-60 וה-,70 אז מתרחשת מרבית עלילת הסדרה, ורחוקות מאוד מעידן #MeToo הנוכחי. המורכבות הזאת של פוסי לא מסבכת את השחקן זוכה האוסקר, סם רוקוול, בגילום דמותו המבולבלת, בשעה שוויליאמס ודמותה רק הולכות ומתפזרות.
גם הסדרה עצמה לא ממריאה. הקפיצה בין הזמנים קוטעת שוב ושוב, שלא לצורך, את העלילה הרציפה. ההשקעה בליהוק, בביגוד ובתפאורה מרגישה לעיתים מוגזמת, בטח כשהסיפור לא מתרומם. הרצון לייצר סוג של מיוזיקל-דרמטי טלוויזיוני שנותן כבוד לאגדות מחזות הזמר של ברודוויי קצת מתפספס; שלא לדבר על כך שדרמה על אגדות ברודוויי, לא משנה כמה הן גדולות ומשפיעות, מכוונת לקהל מאוד מצומצם ואליטיסטי.
ולכן, למרות שהסדרה משודרת בארה"ב בערוץ המתפאר בסדרות איכות (FX), והיא זכתה למסע קידום אינטנסיבי ונרחב ואף מחשיבה את עצמה כמועמדת בטקסי הפרסים הבאים, ברייטינג בינתיים היא מתרסקת. שני הפרקים הראשונים סיפקו נתוני רייטינג עלובים למדי, של כמה מאות אלפי צופים. מפתיע? לא ממש. כי הרי כמעט כל הסדרה הזאת בנויה על מישל וויליאמס; ואם ב"דוסון קריק" - אחרי הריב המאוס עם ג'ואי על ליבו של דוסון - לפחות הדמות שלה מתה בסוף הסדרה, כאן לא בטוח שנזכה לתענוג הזה.
פוסי/ורדון, 22:50 ,yes Edge
• הספוילר המטורף של מייסי ויליאמס
• הספין-אוף של "משחקי הכס": כל הפרטים
• ווסטרוז באבל: כך הגיבו השחקנים לסיום הסדרה
• מתקציב נמוך לסדרה היקרה ביותר על המסך
• "העונה המורכבת ביותר של 'משחקי הכס'"
• לאס וגאס: מחווה דרקונית ל"משחקי הכס"