קתרין ביגלו שיחקה אותה. לא רק שסרטה החדש, "כוננות עם שחר", הוא סרט טוב יותר מסרטה הקודם, "מטען הכאב" (שהפך אותה ב-2010 לאישה הראשונה בהיסטוריה שזוכה באוסקר הבימוי), אלא שהוא גם מספיק מרשים, משמעותי ומעורר התפעלות כדי להעלות אותה לליגה של הגדולים באמת. העבודה של ביגלו כאן מקפיצה לראש את "זודיאק" של דיוויד פינצ'ר ואת "יונייטד 93" של פול גרינגראס, וצר לי לומר זאת, אך עצם העובדה שהיא לא זכתה להיות מועמדת לאוסקר השנה (ואילו דיוויד או. ראסל כן זכה) היא לא פחות מביזיון שוביניסטי דוחה. כפי שאתם כבר בוודאי יודעים, במרכז העלילה ניצב המצוד המפותל, המורכב והדי מתסכל שניהל ה-CIA אחר אוסאמה בן לאדן ויתר מתכנני ומבצעי פיגועי 11 בספטמבר. זהו נושא חם, מתבקש וסופר-רגיש. אפשר אפילו לומר שמדובר בחומר נפץ פוליטי. לא סתם נדחתה עליית הסרט בארה"ב עד לאחר הבחירות לנשיאות, וקל לדמיין כיצד הוא היה עשוי להפוך לחגיגה מאצ'ואיסטית, פטריוטית וצדקנית אילו הושם בידיים הלא נכונות (של רידלי סקוט, למשל). אבל למרבה המזל, זה רחוק מלהיות המקרה כאן. בעזרת קנה מידה שאפתני שאינו חושש לחבוק את העולם, טון עיתונאי וסמי-דוקומנטרי שמביא את הדברים בישירות וביובש יחסי, וים של סבלנות לאלפי הפרטים המודיעיניים הקטנים שמרכיבים את התמונה הגדולה, ביגלו וחברי הצוות שלה צוללים עמוק אל תוך העדויות וחומרי החקירה הרבים שעמדו לרשותם ומחלצים מתוכם יצירה מהודקת, סוחפת ודי מרתקת. העובדה שהסיפור מובא ברובו דרך עיניה של חוקרת צעירה ונחושה בשם מיה (ג'סיקה צ'סטיין) משכילה לאזן ולנטרל את סכנת הטסטוסטרון, והבחירה של התסריט להתמקד דווקא בה ובחופן הסוכנים שעובדים עימה (הבולט שבהם מגולם בידי ג'ייסון קלארק) מסייעת להאניש את ה"חיפוש" ולהקנות לו צורה, ומפליאה לעשות ל-CIA את מה שג'ודי פוסטר ו"שתיקת הכבשים" עשו ל-FBI. בנוסף, בזכות האווירה העניינית והנטייה המבורכת למינימליזם, הדמויות אינן זוכות לסיפורי רקע מיותרים או לקונפליקטים קלישאתיים שעליהם לפתור במהלך הדרך, ואף אחת מהן אינה פוצחת לפתע בנאום סנטימנטלי ו/או קיטשי, או אומרת משהו שאמור לגרום לקהל לצעוק בגאווה "!USA". הפוקוס הבלעדי כאן הוא על העבודה הדי מסריחה שמיה וחבריה נאלצים לבצע בשם ביטחונה של ארה"ב. על החקירות הלא נגמרות שהם מנהלים בחללים חשוכים, לחים ועתירי הד. על העינויים הסדיסטיים שבהם הם עושים שימוש תכוף כדי לשבור את רוחם וגופם של נחקריהם. על כל מה שנדרש מהם לראות, לחוות ולהיות כדי לדלות את המידע שיוביל אותם בסופו של דבר למתחם המפורסם בעיר הפקיסטנית אבוטאבאד, שבו נלכד וחוסל לבסוף בן לאדן. צפייה מענה "כוננות עם שחר" אינו סרט קל לצפייה. רצונו להישאר נאמן ככל האפשר לאירועים כפי שהם התרחשו דורש ממנו להתעכב על לא מעט תמונות קשות ועל לא מעט מצבים שהאנושיות זרה להם. אך בניגוד למקטרגים הקולניים של היצירה, שקולם נשמע כעת במקהלה בארה"ב, איני סבור שסרטה של ביגלו מנסה לרגע לטעון שעינויים הם דבר טוב ו/או מומלץ. כמו כן, אני די משוכנע שביגלו רחוקה מלהיות לני ריפנשטאהל החדשה, כפי שטענה במאמר תקיף שפורסם ב"גרדיאן" הסופרת האקטיביסטית נעמי וולף. "כוננות עם שחר" אולי לא היה צריך לטעון שהוא "מבוסס על אירועים אמיתיים, שסופרו ליוצרים ממקור ראשון", כפי שהוא עושה - כי כמו ב"ארגו", גם כאן ברור שחלקים נכבדים בסיפור עברו דרמטיזציה רצינית. ויכול להיות גם שהיה מוטב אילו התסריטאי מרק בול (שכתב גם את "מטען הכאב") היה מקפיד להדגיש שפריט המידע הגורלי שאיפשר לאמריקנים לאתר לבסוף את מקום מחבואו של בן לאדן לא הושג כתוצאה ישירה מעינויים (בול די עושה את זה, אבל בואו נאמר שהדבר אינו זוכה להבלטה יתרה). אבל גם במצב העניינים הקיים, לטעמי יש יותר ממשהו בטענה של ביגלו על כך שסרטה הוא סוג של מבחן רורשאך - בבחינת אמור לי מה הסרט גורם לך להרגיש, ואומר לך מי אתה ומה יחסך לעינויים כשיטת חקירה. והעובדה שהוא מצליח להוציא רגשות כל כך שונים מצופיו רק אמורה להוכיח שדעתם האישית של היוצרים בעניין לא מאוד נוכחת ביצירה. על כל פנים, אם עוד ניתן להתווכח ולהתפלמס בנוגע להשתלשלות האירועים שהובילו לאיתור המתחם שבו הסתתר בן לאדן, ואם עוד אפשר לנהל דיון סוער סביב יעילותן של שיטות החקירה נטולות המוסר שבהן עשה שימוש ה-CIA במהלך שנות שלטונו של בוש הבן, הרי לא באמת יכולה להיות מחלוקת על כך שחלקו האחרון של הסרט - שמשחזר את פשיטת יחידת אריות הים האמריקנית על המתחם ואת חיסולו של רב המרצחים - הוא מפגן מחשמל של אקשן קולנועי. אם עד הנקודה הזאת עסקה ביגלו בעריכת השולחן, הרי כאן היא סוף סוף מושיבה את הצופים לסעודה. ומדובר בסעודת מלכים. בסיקוונס ארוך ומפורט, שאינו חוסך אף אחד מהפרטים הלא מאוד מחמיאים של האירוע (כפי שנחשפו לציבור), ביגלו מובילה את הסרט אל עבר שיאו הקתרטי הבלתי נמנע, תוך כדי שהיא מביאה את כישוריה כבמאית לביטוי בצורה מקסימלית. על אף שסופה של הפשיטה השלומיאלית ונטולת ההרואיות ידוע מראש, אפשר לחתוך את המתח ששורר במהלכה בסכין קומנדו, ולמרות שמיה וחבריה מפנים בשלב זה את המסך לטובת חבורה אנונימית של לוחמים מסוקסקים (שמנהיג ג'ואל אדגרטון), האירועים הם המשך ישיר לאלה שקדמו להם. רוצה לומר, גם את החבר'ה החדשים לא ממש תזכו להכיר. וטוב שכך. מיה עוד שבה למסך לכמה רגעים לאחר שאבק הקרב מתפזר. היא צריכה לעכל את כל מה שעברה במהלך שנות המצוד. היא צריכה לשחרר ולהבין שהמשימה הושלמה, שהיא ניצחה. הפנים של מיה הן הפנים של אמריקה בסופן של עשר שנים עצובות שהוקדשו למלחמה בטרור. לטעמי, סרטה של ביגלו לוכד אותן בצורה מעוררת כבוד. "כוננות עם שחר" ("Zero Dark Thirty"), במאית: קתרין ביגלו. ארה"ב 2012
המטרה: אוסאמה
לסרט "כוננות עם שחר" היו כל הסיכויים להפוך למפגן קולנועי של מאצ'ואיזם פטריוטי וצדקני • אבל אז קתרין ביגלו נכנסה לתמונה. בן לאדן נלכד. והשאר היסטוריה
, עודכן
